בסוף נובמבר 2024, כשהארץ עוד מלקקת את פצעיה אחרי טבח ה-7 באוקטובר, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, עלה לו מם נוסף לקבוצת פייסבוק מוכרת בשם "ממים של פוליטיקה". יותר מ-28 אלף חברים ממתינים שם לכל בדיחה פוליטית חדשה, צינית, שנונה או בוטה. אלא שהפעם, בדיחה אחת נהפכה לסערה, ומסרון אחד הוביל לתביעה משפטית של ממש. המם שהעלה הנתבע, שני סמואל בנדיקט טופר השלישי, הציג דיאלוג מתוחכם לכאורה, שבו מבקר הדובר את תמיכת המדינה באנשים שמכנים את החמאס "נכס", ומשיב לשאלה בדבר מחבלים - "לא רק של מחבלים, נכון?" - באמירה צינית שנועדה להציג את הצד השני כבלתי מוסרי. בתוך זמן קצר עלה בתגובה מם נגדי, והדיון התלהט. חילופי מהלומות מילוליות פרצו בפיד הפייסבוק, ואלה לא נותרו בגדר הומור נטו.

"תגיד, איך לא מביך אותך לעבוד עבור פושע שמקריב חיי כל כך הרבה ישראלים רק בשביל להתחמק מהכלא?", שאל הנתבע את התובע. האחרון השיב בשאלות שכוונו לברר על איזו אמירה מדובר, אך השיח הידרדר במהירות לכינויי גנאי אישיים. "אז גם אתה חמאסניק תומך נוחבות בדיוק כמוהו", כתב הנתבע. התובע לא נשאר חייב, וירה חזרה: "טוב מה כבר אפשר לצפות מאדם בעל ארבע שמות עם הסיומת 3". השיח התלהט והלך, עד שהתובע רמז כי יפנה לעורך דינו - "סתם בשביל הספורט. כסף על הרצפה זה תמיד כיף".

מכאן הדרך לבית המשפט היתה קצרה. גולן שלומי, התובע, הגיש תביעת לשון הרע בסכום כולל של 75 אלף שקל לבית משפט השלום בירושלים, וטען כי ההכפשות כלפיו נועדו לבזות אותו בפני משתתפי הקבוצה, לפגוע בשמו הטוב ולהציג אותו כמי שתומך בטרור רצחני. לדבריו, הביטויים "חמאסניק", "תומך נוחבות" ועוד הם לא רק עלבונות אלא ביטויים שפוגעים בו באופן עמוק וחמור.

"אמצעי רטורי של קללה"

הנתבע מצדו השיב כי כל האירוע יצא מפרופורציה. מדובר, לשיטתו, בשיח רגיל, אפילו שגרתי, במסגרת פוליטית מקוונת, וכי אין אדם סביר שהיה לוקח ברצינות את ההאשמות. לדבריו, היה זה רק "אמצעי רטורי של קללה" שנאמר בלהט הרגע, והוא עצמו כלל לא התכוון לייחס לתובע תמיכה ממשית בחמאס.

• מכתב שתיאר את קבלה לעם ככת - הוצאת דיבה
• השם של אביגדור ליברמן נפגע - כמה הוא שווה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השופט רועי גרוסברגר לא התרשם מהטענות המקלות של הנתבע. בהחלטה חדה וברורה הוא כתב כי, "איני רואה צורך לצאת למסע פרשני סבוך ופתלתל בניסיון להתחקות אחר פשר הביטוי 'חמאסניק'. לדאבון הלב, בימינו אנו, צירוף זה כמוהו כניסיון לייחס לאדם תמיכה ברוע המוחלט". הוא הוסיף בפסק הדין שפורסם כי ייחוס תמיכה בחמאס - "רוצחים צמאי דם, אנסים שפלים ואכזריים" - הוא "ביטוי פוגעני, מבזה ומשפיל העולה כדי לשון הרע".

פסק הדין אף הרחיב על ההקשר התרבותי־היסטורי, ונכתב בו כי, "הכינוי חמאסניק נכתב כשנה לאחר טבח השבעה באוקטובר... הביטוי שנאמר אז כוון לבטן הרכה ביותר של הציבור בישראל באחת משעותיו הקשות ביותר. בהתחשב בעיתוי שבו נאמרו הדברים, הפגיעה הטמונה בפרסום אך מתחזקת". ההגנות שמקנה החוק למפרסם לשון הרע – כמו הגנת אמת הפרסום, תום לב או הבעת דעה, נדחו אחת לאחת. השופט קבע כי הנתבע עצמו הודה שלא התכוון ברצינות, ולכן גם לא יוכל לטעון כי "אמת דיברתי". יתרה מזאת, הוא הבהיר שלא ניתן להסיק תום לב כשהדברים נאמרו מתוך כעס ולהט רגעי, דווקא בשל אופיים המתלהם. "כוונת זדון ותום לב אינם דרים בכפיפה אחת", נכתב בהכרעת הדין.

גם ההקשר של "שיח פוליטי" לא הועיל לנתבע. אמנם, כך קבע בית המשפט, חופש הביטוי הפוליטי הוא בליבת הזכות לחופש הביטוי, אך הדבר אינו מהווה חסינות מפני אחריות על לשון הרע. "אין לקבל את הטענה כי עצם ההשתתפות בשיח הפוליטי בקבוצה מהווה הסכמה מכללא של כל משתתף לספוג נאצות וכינויים מעליבים ומשפילים", כתב השופט בהכרעתו. "מסקנה אחרת פירושה יצירת חסינות, אך בשל העובדה שהדברים נאמרו בהקשר פוליטי - וזה בלתי אפשרי לקבלה".

• ביטול כתב האישום בפרשת מצלמות המהירות נותר על כנו
• בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת

ואולם, גם לתובע לא ניתנה חסינות מלאה. התנהלותו במהלך השיח, והצורה שבה בחר להציג את הדברים בבית המשפט, עוררה גם אצל השופט ביקורת. בפסק הדין נכתב שהתובע השמיט מכתב התביעה אמירות שבהן לעג לשם הנתבע ולמראהו, ואף החסיר את ההצהרה כי יפנה לעורך דין "בשביל הספורט". לדברי השופט, מדובר ב"הצגה סלקטיבית של הדברים", שאינה עומדת בקנה אחד עם חובת תום הלב החלה על בעלי דין. השופט לא נותר אדיש גם לרושם שהותיר התובע במהלך ההתנהלות המשפטית: "ציניקנים שבחבורה היו מעלים את הסברא שמא התובע לא באמת חש כה מושפל ומבוזה, אלא קפץ על אמירתו של הנתבע כמוצא שלל רב, בבחינת הזדמנות לשלשל לכיסו שק של מצלצלים". למרות זאת, קבע השופט, אין מקום לדחות את התביעה בשל כך, אך כן יש בכך כדי להשפיע על שיעור הפיצוי.

"הניחו ידכם מן השנאה"

לאור כל אלה, ולאחר השוואה לפסקי דין אחרים שבהם נפסקו סכומים נמוכים יותר עבור כינויים דומים (כמו "נאצי", "אייכמן", "רוצח" ועוד), בחר השופט לקבוע את סכום הפיצוי על 12 אלף שקל, בנוסף לשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 3,000 שקל. הסכומים ישולמו תוך 30 יום.

פסק הדין הסתיים בנימה אישית וחריגה, על רקע תקופת הזמן שבה נוהלה התביעה. השופט ציין כי הדיון הראשון התקיים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, והשני ימים ספורים לאחר מבצע עם כלביא, שבמהלכו נהרגו עשרות בני אדם. "רק יממה לפני הדיון השני, התבשרנו על חמישה חיילי צה"ל נוספים שנפלו ברצועת עזה, בעודם נלחמים באותם 'חמאסניקים' ו'נוחבות' שהוזכרו בפרסום", כתב. הוא סיים בציטוט מספרו של ש"י עגנון: "בזמן שמלחמה בעולם שנאה בעולם והכל אוהבים את השנאה", והוסיף קריאה אישית ונוגעת כשכתב כי, "הניחו ידכם מן השנאה. הנמיכו את גובה הלהבות. מתנו את השיח. כי בנפשנו הדבר".

מה ההשלכות האפשריות של פסק הדין על חופש הביטוי ברשתות החברתיות?

פסק הדין מדגיש כי גם במסגרת שיח פוליטי, ואפילו בקבוצות פייסבוק שמזוהות עם טון סאטירי וחריף, עדיין קיימים גבולות ברורים לשיח. בית המשפט הבהיר שלא כל אמירה מתלהמת תזכה להגנה בשם חופש הביטוי. מדובר במסר ברור למשתמשים ברשתות החברתיות - העובדה שהדיון הוא פוליטי או מתרחש בקבוצה סגורה, אינה חוסמת תביעות לשון הרע. זהו איתות לכך שהמרחב המקוון אינו חסין מהשלכות משפטיות.

האם העובדה שהנתבע לא יוצג על ידי עורך דין השפיעה על ההליך?

השופט אכן ציין כי הנתבע אינו מיוצג, ולכן בית המשפט הקפיד להבהיר לו את משמעות ויתורו על הליך ההוכחות. אפילו התקיים דיון המשך במיוחד כדי לוודא שהזכויות הדיוניות של הנתבע לא ייפגעו. הדבר מצביע על רגישות של בית המשפט למצבים שבהם צד אחד אינו מיוצג, אך זה לא הביא להקלות מהותיות בפסיקה עצמה.

האם התביעה היתה מתקבלת גם אם התובע לא היה משתלח חזרה בנתבע?

ככל הנראה כן. בית המשפט הכיר בכך שהפרסום הראשוני מצד הנתבע, שבו כינה את התובע "חמאסניק תומך נוחבות", מהווה לשון הרע מובהקת. ואולם העובדה שהתובע עצמו השיב בעלבונות והשמיט פרטים מהתביעה השפיעה רק על שיעור הפיצוי, ולא על עצם הקביעה שהיתה כאן עוולה. זה מלמד כי ההתנהגות לאחר הפרסום עשויה להכתיב את גובה הסעד, אך לא לשלול זכאות לפיצוי.

מה המשמעות המשפטית של כך שהתובע כתב שהתביעה היא "בשביל הספורט"?

בית המשפט לא פסל את התביעה בגלל האמירה הזו, אך בהחלט הביע אי נוחות ממנה. השופט קבע כי ייתכן שהיא מעידה על כך שהתובע לא נפגע באמת בעוצמה שהוא טוען לה. לפיכך היא שימשה טיעון להפחתת סכום הפיצוי. זוהי דוגמה לאופן שבו גם אמירות אגב ברשת, או בצילומי מסך, יכולות לחזור אל בעל דין כמו בומרנג.

האם היתה כאן התנהלות שיכולה להיחשב הקלת ראש בשימוש בכלי משפטי?

לפי ניתוחו של השופט, התנהלות התובע,הן במהלך הדיון הציבורי והן באופן שבו הציג את כתב התביעה, אכן הצביעה על רצון לנצל את ההליך המשפטי לצרכים אישיים או רגשיים. השופט אף מתח ביקורת על הצגה סלקטיבית של עובדות. עם זאת, לא הוטל כל סנקציה על כך, מעבר להפחתה בגובה הפיצוי. זהו תמרור אזהרה למי שחושבים לתבוע לשון הרע ממניעים טקטיים.

מהו ההבדל שהשופט עושה בין כינויי גנאי מהעבר לבין כינויי גנאי עכשוויים?

השופט הסביר שביטויים כמו "נאצי" או "עמלק" נתפשים כקשים ומכוערים, אך לפעמים מרוחקים יותר מבחינת תחושת העלבון, משום שהם נוגעים להיסטוריה הרחוקה. לעומת זאת, ביטויים עכשוויים כמו "חמאסניק", שנאמרו לאחר טראומה לאומית טרייה, חודרים עמוק יותר לנפש, ולכן הפוטנציאל לפגיעה שבהם חמור יותר. ההקשר הזמני הוא אפוא מרכיב מכריע בשאלת הפיצוי.

אילו דוגמאות נוספות נתן השופט לפסקי דין דומים?

בין היתר הוזכרו מקרים שבהם בית המשפט פסק פיצויים על שימוש בכינויים כמו "נאצי", "היטלר", "אייכמן", "גבלס", "יודנראט" ו"רוצח". בפסק הדין נקבע שטווח הפיצויים במקרים כאלה נע בין 6,000 ל-20 אלף שקל. השופט הדגיש שאין לקבוע "תעריף" קבוע לפיצוי, וכל מקרה נבחן לגופו, אך התייחסות לפסיקה דומה מעניקה מסגרת מנחה.

האם פסיקת 12 אלף שקל בתיק כזה נחשבת גבוהה או נמוכה?

זו פסיקה בינונית ביחס למקרים דומים. בהתחשב בחומרת הביטויים ובנסיבות הלאומיות, ניתן היה לצפות לסכום גבוה יותר, אך בשל אופי ההתנהלות של התובע והאמירה שההליך היה "בשביל הספורט", הפיצוי הוגבל. זו פסיקה ששומרת על איזון בין ההכרה בנזק לבין המסר שיש להציב גבול לתביעות שמוגשות משיקולים שאינם ענייניים.

במקרה אחר, פוסט בפייסבוק עורר סערה אדירה באופקים. הכותב, משה דראי - אז מנהל חדר הכושר במתנ"ס המקומי - לא חסך במלים. תחת הכותרת "שפחות מין במתנ"ס אופקים", הוא שטח האשמות חמורות שכללו ניצול מיני של עובדות, מינויים מפוקפקים, בזבוז כספי ציבור, ואפילו טענות לזיופים פליליים. הפוסט, שנראה בתחילה כזעקה ציבורית, התגלה בבית הדין לענייני עבודה בבאר שבע כסיפור אחר לגמרי: סיפור של דרישה להעלאת שכר, איום מרומז, ומאבק מתוקשר בין עובד ממורמר להנהלה שמאסה בו. בפוסט שהעלה דראי, נכתב בין היתר: "רכבת הנשים הצעירות והמגויסות חדשות לבקרים במתנ"ס התוסס... כאמור 'שפחות מין'. נשים שניקנו והושתקו באמצעות קידום, שכר גבוה, ומעמד מועדף". הוא איים לחשוף "תמונות המדברות בעד עצמן", הקלטות ומסמכים פליליים, וחתם את דבריו בקריאה לתושבי אופקים: "לא ללכת לשום מקום!". דראי הבטיח להפיץ מאות פוסטים נוספים, והאשים את מנהל המתנ"ס, שי אלקלעי, בהובלת "מערכת היחסים והכספים שזורמת לידיים עלומות", תוך ציון סכומי עתק, מינוי מקורבים, "עובדים וירטואליים" ואפילו מקרר שמעולם לא סופק. התמונה המצטיירת הייתה של מוסד מושחת מהיסוד, שבו "השתיקה", כך לדבריו, הרסה את בריאותו. התביעה הגיעה להכרעה לפני כחודש וחצי.