ביום חורפי אחד הופיע פוסט בפייסבוק שעורר סערה אדירה בעיר אופקים. הכותב, משה דראי - אז מנהל חדר הכושר במתנ"ס המקומי - לא חסך במלים. תחת הכותרת "שפחות מין במתנ"ס אופקים", הוא שטח האשמות חמורות שכללו ניצול מיני של עובדות, מינויים מפוקפקים, בזבוז כספי ציבור, ואפילו טענות לזיופים פליליים. הפוסט, שנראה בתחילה כזעקה ציבורית, התגלה בבית הדין כסיפור אחר לגמרי: סיפור של דרישה להעלאת שכר, איום מרומז, ומאבק מתוקשר בין עובד ממורמר להנהלה שמאסה בו.

בפוסט שהעלה דראי, נכתב בין היתר: "רכבת הנשים הצעירות והמגויסות חדשות לבקרים במתנ"ס התוסס... כאמור 'שפחות מין'. נשים שניקנו והושתקו באמצעות קידום, שכר גבוה, ומעמד מועדף". הוא איים לחשוף "תמונות המדברות בעד עצמן", הקלטות ומסמכים פליליים, וחתם את דבריו בקריאה לתושבי אופקים: "לא ללכת לשום מקום!"

דראי הבטיח להפיץ מאות פוסטים נוספים, והאשים את מנהל המתנ"ס, שי אלקלעי, בהובלת "מערכת היחסים והכספים שזורמת לידיים עלומות", תוך ציון סכומי עתק, מינוי מקורבים, "עובדים וירטואליים" ואפילו מקרר שמעולם לא סופק. התמונה המצטיירת הייתה של מוסד מושחת מהיסוד, שבו "השתיקה", כך לדבריו, הרסה את בריאותו.

מאבק על השכר שנהפך ל"מלחמת עולם"

בית הדין לעבודה בבאר שבע נדרש להכריע בשאלה, האם מדובר בפוסט שבא לחשוף שחיתויות, או באמצעי לחץ שנועד להוציא מהנהלת המתנ"ס תוספת שכר. התמונה שעלתה מהראיות, מהמיילים ומההודעות בין הצדדים הייתה ברורה: שבועות לפני פרסום הפוסט, דראי שלח את תוכנו כטיוטה לאלקלעי בווטסאפ, והבהיר שהוא "נמנע לפרסם אותו... בינתיים". לאחר פגישה שלא הובילה לשינוי בתנאי השכר, שלח הודעה: "מהיום תקבל מלחמת עולם בלי קווים אדומים". בית הדין לא הותיר מקום לספק: "שוכנענו כי הפוסט פורסם בעקבות סירובו של מר אלקלעי להעלות את שכרו של מר דראי, וכי קיים קשר ישיר בין הדברים.

• מכתב שתיאר את קבלה לעם ככת - הוצאת דיבה
• השם של אביגדור ליברמן נפגע - כמה הוא שווה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

התביעה שהגישו מרכז התרבות באופקים ומנהלו, שי אלקלעי, התמקדה בעוולה של לשון הרע. טענות הפוסט כללו "שפחות מין", "פילגשים", "עובדים וירטואליים", העלאות שכר אסטרונומיות ופרשיות מין שמטלטלות משפחות. בית הדין קבע כי "הפוסט שפורסם על ידי מר דראי בפייסבוק מהווה פרסום לשון הרע", הן כלפי המתנ"ס והן כלפי אלקלעי עצמו.

אמנם דראי טען בבית המשפט כי "הפרשיות לא כוונו אישית למנהל", אך טענותיו לא התקבלו. הפוסט, לפי בית הדין, "מייחס את פרשיות המין לבכירים במתנ"ס", ואלקלעי הוא "הבכיר אם לא הבכיר ביותר". יתרה מזו, דראי עצמו צרף לתצהירו התכתבויות ורמיזות שיש בהן כדי לחזק את ההקשר האישי למנהל המתנ"ס.

האם היתה אמת בפוסט?

טענות דראי לא עמדו במבחן ההוכחות. בית הדין קבע חד-משמעית כי, "לא הובאה לפנינו כל ראיה להוכחת אמת בפרסום... גם לא ביחס לבכירים אחרים". בדומה, גם טענותיו לשחיתות כספית, לרבות הזמנת מקרר פיקטיבית, התגלו ככאלה שדראי עצמו יזם: "מי שיזם את ההזמנה הפיקטיבית... והפעיל לחץ היה מר דראי עצמו. בית הדין אף השתמש בניסוח חריג: "גרסתו של מר דראי לאירועים אינה מהימנה", וציין שהעלה "אוסף של גרסאות שונות... כולן נמצאו כלא מהימנות ונסתרו בראיות".

• מחילת חוב הוגדרה עסקה מלאכותית - וקיזוז ההפסדים בוטל
• חופשת לידה ומלחמה: החלטה חשובה בהליכי היטל השבחה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

בפסק הדין נדחתה טענת "אמת בפרסום" וגם טענת "תום הלב". נקבע כי דראי פעל ממניע אישי: "הפרסום נעשה מתוך רצון לפגוע, לאחר שמנהל המתנ"ס סירב להעלות את שכרו. עוד צוין כי, "הפרסום לא נעשה לאחר בדיקה באמצעות גורמים מוסמכים, אלא כאיום גרידא". בהתאם לכך, חויב דראי לשלם 50 אלף שקל לאלקלעי ו-25 אלף שקל למרכז התרבות באופקים כפיצוי על לשון הרע, בלי הוכחת נזק.

דראי לא נשאר חייב, והגיש תביעה שכנגד בטענה שגם נגדו פורסמו דברי לשון הרע. לדבריו, מנהלי המתנ"ס השמיצו אותו בקבוצות וואטסאפ ובישיבות הנהלה, והכפישו אותו ברשתות החברתיות. כן טען שלא קיבל תשלומים שהגיעו לו בגין ניהול מגרשי ספורט.

אבל גם כאן הדלת נטרקה בפניו. בית הדין דחה את התביעה שכנגד באופן גורף. נקבע כי, "רוב הפרסומים עליהם התבססה התביעה השכנגד הם תגובות מידתיות, לגיטימיות ומתבקשות לפרסום החמור שיזם דראי בעצמו". בנוסף, לא הוכח שנגרם לו נזק בשכר או בזכויות סוציאליות כפי שטען.

מה ההשלכות האפשריות של פסק הדין הזה על עובדים במוסדות ציבוריים שמעוניינים לחשוף שחיתות?

פסק הדין מדגיש את חשיבות הפנייה לגורמים מוסמכים, כמו מבקר פנים, משטרה או הנהלה, לפני פרסום פומבי. בית הדין שלל את הגנת תום הלב מדראי בדיוק משום שבחר בפרסום פייסבוקי בוטה במקום במסלול פנימי או חוקי. המשמעות היא שחשיפת שחיתויות באופן שאינו מבוסס ולא מתועד עלולה להיחשב כלשון הרע, גם אם המניע המוצהר הוא הגנה על הציבור.

האם בית הדין היה מוכן להכיר בטענות על "שחיתות מערכתית" אילו דראי היה נוקט דרך שונה?

ייתכן שכן. בפסק הדין ניתן משקל כבד לעובדה שדראי לא פנה למשטרה בזמן אמת, לא הגיש ראיות קונקרטיות לפני הפרסום, ובחר בדרך "מלחמתית". לו היה מביא מסמכים, מקליט שיחות או מעביר מידע מסודר לחוקרים או להנהלה, הטענות אולי היו נבחנות לגופן, והגנותיו בחוק איסור לשון הרע (כמו אמת בפרסום) היו זוכות להתייחסות אחרת.

מדוע בית הדין נתן משקל כה גבוה לחלקו של דראי בפרשת המקרר?

הטענה להזמנת מקרר פיקטיבית היתה אחת הטענות היחידות בפוסט שמבוססות לכאורה על אירוע ממשי. אלא שהראיות הוכיחו שדווקא דראי הוא שיזם את ההליך מול החנות, דחק באישורו וניהל את ביצועו. בכך הוא הציג מצג שווא בפוסט, מה שפגע באמינותו הכוללת. זה גם שירת את המסקנה המרכזית של בית הדין: שהפוסט כולו נועד ליצור מנוף לחץ ולא לשם חשיפת עוולות אמיתיות.

איך התמודד בית הדין עם הטענה כי מדובר בתביעת השתקה (SLAPP)?

דראי טען שמדובר בתביעת השתקה שמטרתה לחנוק ביקורת ציבורית לגיטימית. אולם בית הדין קבע שמדובר בפרסום שנעשה ממניע אישי (תוספת שכר) ושלא עמד ברף המצופה מביקורת ציבורית בתום לב. לכן, גם אם מבחינה עקרונית טענות SLAPP חשובות לדיון הציבורי, במקרה זה הן נדחו, שכן לא היה מדובר בהתנהלות של חושף שחיתויות, אלא של עובד שמנסה ללחוץ על הנהלה באופן בלתי לגיטימי.

מהי חשיבות ההתנהלות של המתנ"ס בעקבות הפוסט בעיני בית הדין?

המתנ"ס לא התעלם מהפוסט. הוא כינס ישיבות, בדק תלונות, פרסם הודעה רשמית לציבור, והורה לבדוק את הטענות לגופן. התנהלות זו הצביעה על שקיפות יחסית ורצון לבדוק את הנאמר. כך למעשה חיזקה את עמדת התובעים שהם אינם חוששים מביקורת, אך מתנגדים להשמצות נטולות בסיס.

מדוע נפסק פיצוי שונה למתנ"ס ולמנהל אלקלעי?

אלקלעי קיבל 50 אלף שקל ואילו המתנ"ס 25 אלף שקל. בית הדין הסביר שמידת הפגיעה באדם, בייחוד בתפקיד ציבורי שמזוהה אישית עם הנאמר, גבוהה יותר מאשר בגוף מוסדי, בייחוד כזה שפועל ללא מטרת רווח. כך נוצר מדרג בפיצוי שנועד לשקף את הפגיעה הישירה והאישית בשם הטוב.

כיצד בית הדין התייחס לטענות דראי על שמועות?

באחד הקטעים הדרמטיים בעדותו, דראי הודה במפורש: "לי אין שום סרטון", והוסיף כי שמע שמועות בלבד. בית הדין הדגיש כי הפצת שמועות בלי בדיקה ואימות, בייחוד בפוסט בוטה ופומבי, אינה זוכה להגנה משפטית. "אין לי ראיות אבל אני מאמין שזה נכון", אינה גישה שמזכה בהגנה לפי חוק לשון הרע.

במקרה אחר, בית משפט השלום בקריות הכריע בפברואר האחרון בתביעה שנוגעת לקמפיין הבחירות הסוער שהתרחש למועצת העיר קריית מוצקין. פסק הדין עסק בתביעת לשון הרע שהגיש ראש העיר לשעבר, חיים צורי, נגד יריבו הפוליטי דורון גרינברג ותומכת של אותו יריב, איילת צור לוי, בגין פרסום קלטת מכפישה שהופצה כמה ימים בלבד לפני ההצבעה בבחירות לרשויות המקומיות. המקרה, שעורר עניין ציבורי נרחב, מעלה שאלות עקרוניות על חופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב, בייחוד בתקופת בחירות. האירוע המרכזי בפרשה התרחש ב-25 בפברואר 2024, כשהנתבעים פרסמו ברשתות החברתיות קלטת עם הכיתוב: "חשיפה חשיפה חשיפה, ממה פוחד חיים צורי ראש העיר לשעבר, הנבצר והנאשם בפלילים לפי הקלטה לכאורה שהגיעה אלינו ומצורפת כאן". בקלטת נשמע לכאורה קולו של צורי כשהוא אומר, "אה, אם ציקי מנצח אני גמרתי את הסיפור, גמרתי. אם מוציאים דברים שעשינו, אני גומר בכלא...". המסר החמור שעשוי להשתמע מהדברים היה כי צורי עצמו מודה בביצוע של עבירות פליליות. צורי הכחיש בתקיפות את האותנטיות של הקלטת, וטען כי מדובר בזיוף שנעשה באמצעות חקיין או בינה מלאכותית. הוא צירף חוות דעת של מומחה אודיו, שקבע באופן חד משמעי כי הקול בקלטת אינו הקול שלו. מנגד, הנתבעים טענו כי הקלטת התקבלה אצלם ממקור מהימן, וכי הם פרסמו אותה מתוך תחושת מחויבות ציבורית ובתום לב.