ליאור מנלה, מעצבת מוצר תושבת תל אביב, מנהלת עמוד פייסבוק בשם "עושה דברים", שבו היא מפרסמת יצירות, הגות ואמנות אישית, הגישה תביעה ייצוגית נגד אלמנטור - חברה ישראלית שמציעה תוספים ופלטפורמות לניהול אתרים, בעיקר במערכת וורדפרס. לטענתה, אלמנטור כופה על צרכנים חידוש מנוי אוטומטי ללא קבלת הסכמה מראש, בניגוד לחוק הגנת הצרכן ולחוק החוזים האחידים. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, אך אלמנטור ביקשה להעביר את ההליך למחוז תל אביב, בטענה לתניית שיפוט ייחודית בהסכם ההתקשרות. הבקשה להעברת ההליך עמדה במרכז החלטתה של השופטת יעל מושקוביץ, שקיבלה את עמדת המשיבה והורתה להעביר את הדיון למחוז תל אביב, תוך שהיא בוחנת לעומק את שאלת הסמכות המקומית בהליכים ייצוגיים, בפרט כשמדובר בסחר מקוון.

המבקשת טענה כי מדובר בשירותים הניתנים באינטרנט ולכן הסמכות המקומית מוקנית לכל בית משפט. היא הדגישה כי אלמנטור היא חברה גלובלית, והוסיפה כי חוקי הסחר והפרסום המקוון גוברים על תניית שיפוט קבועה מראש. עוד נטען כי מקום מגוריה בעת ההצטרפות לשירות היה בהוד השרון, שנמצאת במחוז מרכז, שם גם רשומה כתובתה במערכות החברה וברשויות המס. לדבריה, גם אם תידחה הטענה בדבר סחר באינטרנט, יש לראות בתניית השיפוט תנאי מקפח שהוסתר בלשון אנגלית ושהלקוח הסביר כלל לא שם לב לקיומו.

אלמנטור השיבה כי יש להחיל את תניית השיפוט במלואה, וכי ההסכם ברור ומקנה בלעדיות לבתי המשפט בתל אביב. היא דחתה את האפשרות לראות במבקשת עוסק פרטי לצורכי סמכות, והדגישה כי אין כל הרתעה או קושי משמעותי מבחינתה של המבקשת, שהיא עצמה מתגוררת בתל אביב.

"מהות השירות כולו היא פעילות באינטרנט"

השופטת מושקוביץ פתחה את הדיון בקביעת המסגרת הנורמטיבית, תוך הפניה לחוק תובענות ייצוגיות ולתקנות סדר הדין האזרחי החדשות. לדבריה, תקנה 7(ב) קובעת כי תביעה בשל סחר באינטרנט יכולה להיות מוגשת במקום מגוריו או עסקו של התובע או הנתבע, אך כשמדובר בעוסק, נדרש להגיש את התביעה דווקא לפי מקום הנתבע בלבד. במקרה הנדון, קבעה השופטת, אמנם יש כאן תביעה הנוגעת לסחר באינטרנט, שכן "השירות שנרכש הוא תוספים, פלטפורמות וכלי עזר לעיצוב וניהול אתרים באינטרנט... הזירה המרכזית בה התבצעה העסקה היא האינטרנט... ומהות השירות כולו היא פעילות באינטרנט". עם זאת, העובדה שמדובר בהליך ייצוגי משנה את נקודת המבט.

השופטת קבעה כי תניית השיפוט בהסכם ההתקשרות בין הצדדים היא ייחודית, אף שהמשיבה שמרה לעצמה זכות לפנות לערכאות בכל העולם בענייני צווים זמניים. בהסכם צוין במפורש כי, "The parties consent to the exclusive jurisdiction of the courts of Tel Aviv, Israel", לשון המעידה על בלעדיות. טענת המבקשת שלפיה מדובר בתנייה מקפחת, נדחתה. לדברי השופטת בהחלטה שפורסמה, "תניית שיפוט בתל אביב עלולה להרתיעה? קשה להסכין עם קביעה כזו, כאשר המבקשת מתגוררת בתל אביב ומקום עיסוקה בהוד השרון, המרוחקת פחות מהמחוז המרכזי".

בהמשך פסק הדין נדונה השאלה האם יש להעדיף את הוראות תקנה 7(ב) על פני תניית שיפוט. בית המשפט הסכים כי תקנה זו גוברת, אך רק כשאין מדובר בעוסק. "במקום בו המבקשת טוענת כי היא אדם פרטי ומבקשת לנתק את ההליך מהקשר לעסק שבבעלותה, אין היא יכולה לבסס את סמכות השיפוט על אותו עסק", קבעה השופטת בהכרעת הדין. עוד הוסבר כי מתקין התקנות ביקש ליצור איזון חדש בין תובע לנתבע בעידן הדיגיטלי, כשתובעים עסקיים לא יקבלו יתרון דיוני על פני נתבעים באמצעות בחירת פורום נוח. לדבריה, "קבלת עמדת המבקשת תביא לכך שעוסקים יוכלו להכביד על הנתבע שלא לצורך, דבר שניסה מתקין התקנות למנוע".

אין אינדיקציה שחלק משמעותי מחברי הקבוצה בעלי זיקה למרכז

השופטת הדגישה כי בשונה מהליכים רגילים, בהליך ייצוגי יש לבחון את הנסיבות גם מנקודת מבטו של הקולקטיב - קבוצת הצרכנים - אך במקרה הזה לא הוצגה כל אינדיקציה לכך שלחלק משמעותי מחברי הקבוצה יש זיקה למחוז מרכז. לפיכך, גם לא מתקיים התנאי שלפיו ניתן להגיש את הבקשה במחוז שבו יש "זיקות מספיקות" לפי חלק מהקבוצה, כנדרש בפסיקה בעניין סינרון.

לסיום, קבעה השופטת כי "לא מצאתי עיגון לכך כי לחלק לא זניח מחברי הקבוצה זיקה לבית המשפט המחוזי מרכז", וכי המבקשת אינה יכולה להתבסס על היותה עוסק שעה שהיא טוענת בתביעה שהיא פועלת כאדם פרטי בלבד. משכך, "הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו". לבקשת אלמנטור התקבלה אפוא ההחלטה להעביר את ההליך למחוז תל אביב. בית המשפט נמנע מלהטיל הוצאות משפט על המבקשת, מכיוון שההכרעה נסמכה על נימוקים שונים מאלה שהציגה המשיבה.

מה המשמעות המעשית של תניית שיפוט ייחודית בהסכמים דיגיטליים, וכיצד היא משפיעה על צרכנים רגילים?

תניית שיפוט ייחודית מחייבת את הצדדים לפנות לערכאה מסוימת במקרה של סכסוך. בפועל, כשתנייה כזו מצורפת להסכם סטנדרטי, בייחוד בממשק מקוון, רוב הצרכנים כלל אינם מודעים לכך שהיא קיימת. משמעות הדבר היא שצרכן עשוי למצוא את עצמו מחויב לנהל הליך משפטי בעיר אחרת, רק משום שהתנייה נקבעה ללא הדגשה או הסבר. זה עלול להרתיע לקוחות מלהגיש תביעות, בייחוד אם אין להם ייצוג משפטי זמין או אמצעים לכך.

האם חברות דיגיטליות כמו אלמנטור צריכות לנקוט משנה זהירות בהצגת תנאי ההתקשרות ללקוחות?

בהחלט. ככל שחברה מציעה שירותים דרך האינטרנט ומפעילה הסכם אחיד, מוטלת עליה חובה מוגברת להבליט תנאים מהותיים, בייחוד כאלה שעלולים לצמצם את זכויות הלקוח, כמו תניית שיפוט או חידוש מנוי אוטומטי. אי-הבלטה של תנאים כאלה עלולה להוביל לביטולם בדיעבד, בייחוד אם ייקבע כי מדובר בתנאים מקפחים.

מה ההבדל בין עוסק ללקוח פרטי בהקשר של סמכות שיפוט בתביעות אינטרנטיות?

התקנות מבדילות בין אדם פרטי, שלעתים קרובות נחשב חלש מבחינת כוח מיקוח, לבין עוסק - מי שמפעיל עסק. ההבחנה הזו חשובה כי עוסק לא זכאי להתחשבות מקום מגוריו כשבוחנים את הסמכות המקומית, ונדרש לנהל את ההליך במקום שבו מצוי העסק של הנתבע. ההיגיון הוא שעוסק נחשב בעל משאבים ויכולת משפטית להתמודד עם התדיינות גם מחוץ למקום מגוריו.

מדוע השופטת לא קיבלה את הטענה שהמבקשת פעלה במסגרת פרטית בלבד, אף שהיא משתמשת בשירות לפרסום אישי?

למעשה, השופטת לא פסלה את הטענה שהמבקשת לא פעלה כעוסק, אלא קיבלה אותה. אך עם זאת, היא קבעה כי גם אם אינה עוסקת, העובדה שהיא גרה בתל אביב במועד הגשת הבקשה, די בה כדי לחייב את הגשת התובענה בתל אביב. כלומר ההבדלה בין פרטי לעוסק היתה רלוונטית בעיקר לבחינה לפי תקנה 7(ב), אך לא שינתה את המסקנה בפועל.

כיצד נבחנת טענה לקיפוח צרכנים במצב של תניית שיפוט אחידה?

הקריטריון המרכזי שבית המשפט בוחן הוא "מבחן ההרתעה" - האם תניית השיפוט מרתיעה צרכנים סבירים מלהגיש תביעה. אם התשובה חיובית, הרי שיש בכך להעיד שמדובר בתניה מקפחת. עם זאת, הפסיקה מבהירה כי לא די בכך שהתנאי יכביד או לא יהיה נוח, אלא שיש להוכיח שהוא מונע בפועל גישה לערכאות. כשמדובר בתביעה ייצוגית, נחלשת טענת ההרתעה, משום שההליך מבטא גם אינטרס כלכלי משמעותי לתובע הייצוגי.

מה משמעות העובדה שמדובר בהליך ייצוגי מבחינת סמכות שיפוט?

כשמדובר בתובענה ייצוגית, נשקלים לא רק מקום מגוריו או עיסוקו של התובע, אלא גם הזיקה של חברי הקבוצה לבית המשפט. אם ניתן להראות שחלק לא מבוטל מהם מתגוררים או פועלים במחוז שבו הוגשה הבקשה, הדבר עשוי להקנות סמכות מקומית. במקרה זה, המבקשת לא הציגה ראיה כזו, ולכן בית המשפט לא ראה הצדקה לסטות מתניית השיפוט לתל אביב.

כיצד השפיעו פסיקות קודמות על ההכרעה?

פסקי דין קודמים כמו מפעל הפיס ובן חמו שימשו עוגן עיוני להבנת מבחן ההרתעה ותוקפן של תניות שיפוט בחוזים אחידים. גם פסק הדין בעניין פנגו, שבו הוכרה עדיפות תקנה 7(ב) במקרים של סחר אינטרנטי על פני תניה חוזית, הוזכר במפורש ונבחן, אך בסופו של דבר נקבע כי הנסיבות כאן לא מצדיקות סטייה מהסכם הצדדים.

האם יכול היה להיות תרחיש אחר שבו התביעה היתה נשארת בבית המשפט במחוז מרכז?

כן, למשל אם המבקשת היתה מוכיחה כי חלק משמעותי מהקבוצה שנפגעה מתגורר או פועל במחוז מרכז, או אם היתה מוכיחה שתניית השיפוט שימשה בפועל להרתיע תובעים מלפעול. כמו כן, אם היתה מוגשת התביעה בשם העסק, היא היתה נכנסת לתחולת הסיפא של תקנה 7(ב), ואז ממילא היתה נדרשת להגיש את התביעה בתל אביב, כך או כך.

במקרה אחר, מצאה עצמה תושבת תל אביב, אם לתלמידת כיתה ב', מתבוננת במבט מודאג במסך הטלפון של בתה. האפליקציה הצבעונית סנאפצ'ט סיפקה עבור בתה שעות של בידור - פילטרים, עיוותים ומסכות מצחיקות. ואולם סוקול החלה לתהות: האם מאחורי השעשוע החביב מסתתרת פעולה עמוקה וחודרנית הרבה יותר? השאלה הזו נהפכה עד מהרה לעתירה משפטית עקרונית מול אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם. לאחר מאבק משפטי מקיף, קיבל במאי האחרון בית המשפט המחוזי בתל אביב החלטה תקדימית: תביעתה הייצוגית של סוקול תישמע בישראל, חרף ניסיונה של Snap Inc., הבעלים של סנאפצ'ט, להעביר את ההליך לארה"ב. השופטת תמר סנונית פורר דחתה את טענות סנאפצ'ט בנוגע לחוסר סמכות שיפוטית, והצהירה כי אין מקום להעדיף את הערכאה הזרה. האשה טענה בתביעתה כי סנאפצ'ט אוספת נתונים ביומטריים ממשתמשים - בייחוד קטינים - ללא כל הסכמה מודעת, ובוודאי לא כזו שמתחשבת בדרישות החוק הישראלי. לדבריה, בזמן השימוש באפקטים הגרפיים של האפליקציה, נשאב מידע רגיש מהמשתמש, כמו תווי פנים, לצורך עיבוד בזמן אמת, וזאת מבלי שהמשתמשים מודעים להיקף המידע או למטרות השימוש בו. בבקשה לאישור התביעה כייצוגית, נטען כי מדובר בהפרה בוטה של חוק הגנת הפרטיות, וכי על הנתבעות - Snap Inc. ו-Snap Group Limited הבריטית - לשאת באחריות על פעילותן בישראל.