אילן רביב
צילום: קובי קנטור

מיטב דחתה תביעת נכות בטענה של התיישנות - בית המשפט הכריע

עמית בקרן הפנסיה של בית ההשקעות דרש לקבל פנסיית נכות עקב תאונה שעבר, אך הבקשה נדחתה בטענה שחלה התיישנות על המקרה. התובע טען שמלחמת חרבות ברזל הובילה להארכת התקופה, אך במיטב דחו את הטענה. בית המשפט קיבל את טענות האיש, ויצר תקדים

עוזי גרסטמן | (1)

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בראשות הנשיאה שרה ברוינר ישרזדה, קיבל באחרונה החלטה שעשויה להשפיע באופן משמעותי על אופן הפרשנות של תקנוני קרנות הפנסיה בישראל. במסגרת ההכרעה, קבע בית הדין כי התיקון לחוק ההתיישנות, שנחקק בעקבות מלחמת חרבות ברזל, חל גם על תקופת התיישנות שנקבעה בתקנון קרן פנסיה, ולא רק על תקופות התיישנות שנקבעו בחוק. ההחלטה סותרת את העמדה של קרן הפנסיה מיטב גמל ופנסיה, שעמדה במרכז התיק.


המקרה החל כשתובע, שהוא חבר בקרן הפנסיה, פנה למיטב בדרישה לקבלת פנסיית נכות, לאחר שסבל מתאונה קשה שהביאה להפסקת עבודתו בדצמבר 2020. בקשתו נדחתה על ידי קרן הפנסיה במרץ 2024, בטענה שהתביעה התיישנה. לטענת הקרן, בהתאם להוראות התקנון, תקופת ההתיישנות לתביעות מסוג זה היא שלוש שנים ממועד האירוע המזכה.


מנגד, התובע טען כי לאור התיקון לחוק ההתיישנות מיום 25 בינואר 2024, תקופת ההתיישנות הוארכה בשל המלחמה, ולכן תביעתו לא התיישנה. לדבריו, לשון התיקון לא מבדילה בין תקופות התיישנות שנקבעו בחוק לבין אלה שנקבעו בהסכם או בתקנון.


בתגובה, טענה מיטב כי אין תחולה לתיקון חוק ההתיישנות על תקנון הקרן, שכן התקנון מהווה הסכם מחייב בין הקרן לבין העמיתים, ולכן תקופת ההתיישנות הקבועה בו אינה ניתנת לשינוי באמצעות תיקון חוקי. הקרן הדגישה בתשובתה כי, "תשלום פנסיית נכות לעמית שאינו זכאי לכך על פי התקנון מבוצע על חשבון יתר העמיתים בקרן ומהווה הפרה של חובת הנאמנות של הקרן כלפי כלל העמיתים".


מיטב אף העלתה טענות פרוצדורליות בנוגע לחוקיות של החלת התיקון רטרואקטיבית על תקנון קרנות פנסיה, וציינה כי הדבר פוגע באיזון שעליו מבוססת פעילות הקרן. לטענתה, תיקון שכזה עלול לגרום להשלכות כלכליות רחבות, ולהגדיל את העלויות עבור כלל העמיתים בקרן הפנסיה.


בית הדין האזורי לעבודה קיבל את טענות התובע ודחה את עמדת מיטב. בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "לשון התיקון עצמה אינה מבחינה בין תקופת התיישנות של תביעה שקבועה בחיקוק לבין כזו הקבועה בהסכם. היינו, לשון החוק עצמו אינה מצריכה להידרש לפרשנות מצמצמת".


בית הדין הסביר כי תכלית התיקון לחוק ההתיישנות נועדה להתמודד עם נסיבות יוצאות דופן, כמו מלחמה, שבהן נפגעת יכולתם של אזרחים לנהל את ענייניהם המשפטיים. "התיקון נועד למנוע פגיעה באוכלוסיות שונות בשל תקופה שאינה מאפשרת התנהלות רגילה המאפיינת חיי יום-יום", צוין בפסק הדין. עוד הוסיפה הנשיאה ברוינר ישרזדה כי, "אין הצדקה להחריג מתקנון קרנות הפנסיה את תחולת התיקון, שכן הדבר יביא לאפליה לא מוצדקת בין עמיתים שונים".

קיראו עוד ב"משפט"


במהלך הדיון, התמקדה השופטת בשאלה אם ניתן להחיל את התיקון גם על תקנונים שבהם נקבעה תקופת התיישנות חוזית קצרה יותר. התובע טען כי לשון החוק ותכליתו מחייבות פרשנות מרחיבה, ואילו מיטב התעקשה כי מדובר בהפרה של עקרון הערבות ההדדית שעליה מבוססת קרן הפנסיה.


במסגרת הדיון, הציג התובע דוגמאות למקרים דומים שבהם תוקנו תקנות או חוקים בעקבות נסיבות חריגות. הנשיאה התרשמה מטענותיו, וציינה כי, "המחוקק נקט גישה ברורה שמטרתה להגן על זכויות התובעים במקרים שבהם אינם מסוגלים לממש את זכויותיהם בשל נסיבות שאינן בשליטתם".


פסק הדין מהווה תקדים משפטי חשוב, שכן הוא מרחיב את תחולת תיקון חוק ההתיישנות גם למקרים שבהם התקופה נקבעה באופן חוזי. ההחלטה שולחת מסר ברור לקרנות הפנסיה ולגורמים נוספים המנהלים תקנונים חוזיים, שלפיו, "החובה להגן על זכויות העמיתים אינה מוגבלת לפרשנות מצמצמת של החוק". בית הדין אף קבע כי על מיטב לדון מחדש בתביעת התובע ולבחון את זכאותו לפנסיית נכות - בהתאם להוראות התיקון. עם זאת, בנסיבות המקרה, בית הדין החליט שלא להטיל הוצאות משפט על אף אחד מהצדדים.


החלטת בית הדין האזורי לעבודה מחדדת את האחריות של קרנות הפנסיה לפעול בשקיפות ובהוגנות כלפי עמיתיהן, גם בנסיבות משפטיות מורכבות. היא מדגישה את חשיבות הפרשנות הרחבה של תיקוני חקיקה שנועדו להגן על זכויות האזרח, בייחוד בתקופות חירום. "בנוסף, פסק הדין עשוי להוביל לשינוי רוחבי בתפישת תקנוני קרנות הפנסיה, ולהגביר את הפיקוח המשפטי עליהם", ציינה נשיאת הדין.



מעבר להשפעה המשפטית, פסק הדין מסמן שינוי ביחס למעמדם של עמיתים בקרנות פנסיה, ומחזק את ההגנה עליהם במצבים שבהם נוצרו נסיבות חריגות. הוא מדגיש את האחריות החברתית של קרנות הפנסיה ואת הצורך להתחשב בקשיים שנגרמים לאוכלוסיות מוחלשות או פגועות בשל מצבים בלתי צפויים.




ביולי האחרון קבע בית משפט המחוזי כי בית ההשקעות מיטב ישלם 200 מיליון שקל לחלק מהעמיתים בקופות הגמל שלו, לאחר שדחה את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, בהיקף של 120 מיליון שקל. החלטת בית המשפט התייחסה לשתי תביעות ייצוגיות שהוגשו נגד החברה, בטענה שגבתה מעמיתיה בקופת הגמל "תגמולים" סכום כולל של כרבע מיליארד שקל שלא כדין. זאת כחלק משינוי שביצעה בגובה דמי הניהול, לאחר שתגמולים נרכשה על ידי דש (שבהמשך התמזגה עם מיטב) ב-2007 מבנק הפועלים. בתחילה בית המשפט המחוזי קבע כי על החברה להשיב לעמיתים 400 מיליון שקל, אך מיטב ערערה לבית המשפט העליון, ששלח את הצדדים לגישור, שהוביל להסכם הפשרה - שנדחה על ידי בית המשפט. בהחלטתם, ציינו שופטי המחוזי כי הסדר הפשרה יאושר רק אם יתוקן כך שסכום הפיצוי הכולל לעמיתים יהיה כמחצית מהסכום שנפסק בפסק הדין המקורי (200 מיליון שקל). בנוסף, נקבע שסכומי שכר הטרחה והגמול יופחתו וישולמו בנוסף לסכום הפיצוי לעמיתים. 


תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    נאוה 23/01/2025 11:52
    הגב לתגובה זו
    אשמח לדעת מי היה העוד בתיק יש לי תביעה דומה.
שטרות מאתיים חדש
צילום: Istock

של מי הכסף? העליון משאיר את ההכרעה לרשות המסים

מאות אלפי שקלים שנתפסו בביתו של נישום במהלך חקירה פלילית נהפכו למוקד מאבק משולש בין פקיד השומה, הנישום וקרוב משפחתו שטוען שהם שלו. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות לערער, וקבע כי שאלת הבעלות והמס תתברר במסגרת הליך השומה - גם אם צד שלישי טוען שהכסף שייך לו

עוזי גרסטמן |

בשעת בוקר של סוף קיץ, כששוטרים נכנסו לביתו של אבראהים סעדיה במסגרת חקירה פלילית, איש לא שיער שהמזומנים שיימצאו במחסן הסמוך ייהפכו כמה חודשים לאחר מכן לשאלה עקרונית שתונח לפתחו של בית המשפט העליון. לא פחות מ-580 אלף שקל במזומן, כך על פי גרסת פקיד השומה, נמצאו במהלך החיפוש, וחייהם של שני אנשים - הנישום עצמו וקרוב משפחתו איהאב זבידאת - נשזרו זה בזה בתוך הליך מס מורכב, שבו מתנגשים דיני העיקול, דיני השומה וטענות לבעלות של צד שלישי.

הפרשה החלה בחקירה פלילית שנוהלה נגד סעדיה, שבסופה נסגר התיק ללא כתב אישום. ואולם סגירת התיק הפלילי לא סגרה את הסיפור. במקביל להליך הפלילי, בחן פקיד שומה חיפה את עניינו של סעדיה מהזווית האזרחית־מיסויית, וקבע כי הכספים שנתפסו בביתו מהווים הכנסה חייבת במס במסגרת עיסוקו. לטענת רשות המסים, סעדיה ניהל עסק מבלי שנוהלו בו ספרים כנדרש, ובין 2020 ל-2022 היו לו הכנסות שלא דווחו. בהתאם לכך, הוצאה לו שומה בסכום כולל של יותר מחצי מיליון שקל, תוך הפעלת הסמכות החריגה הקבועה בסעיף 194 לפקודת מס הכנסה, המאפשרת להטיל עיקול לשם הבטחת חוב מס עתידי.

בשלב מוקדם יותר ניסו סעדיה וזבידאת להביא לשחרור הכספים שנתפסו. לטענתם, חלק ניכר מהמזומנים כלל לא שייך לסעדיה, אלא לזבידאת, שלדבריו קיבל אותם כמתנות בחתונתו והפקידם אצל קרוב משפחתו. במסגרת בקשה שהוגשה לבית משפט השלום בקריות הושגה פשרה, ולפיה חלק מהכסף שוחרר לחשבונו של סעדיה. אלא שעיון מאוחר יותר בתיק העלה כי הכספים ששוחררו הועברו בפועל לזבידאת - נתון שלא נעלם מעיני הערכאות שדנו בהמשך הסכסוך.

כשפקיד השומה פנה לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לעקל את יתרת הכספים המוחזקים בידי המשטרה, נעתר בית המשפט לבקשה במעמד צד אחד. בעקבות זאת, נדחתה בקשה נוספת של סעדיה וזבידאת לשחרור יתרת המזומנים, הפעם בשל קיומו של צו עיקול שיפוטי. בשלב זה ביקש סעדיה לצרף את זבידאת כצד להליך העיקול, בטענה שמדובר בכספים שאינם שלו. הבקשה נדחתה, ובית המשפט המחוזי קבע כי המסגרת הדיונית שנבחרה אינה המקום המתאים לבירור טענות בעלות של צד שלישי.

פקיד השומה טען כי לא היה צד להליך ההצהרתי

ההחלטה הזו הולידה מהלך נוסף. זבידאת הגיש תביעה אזרחית נפרדת לבית משפט השלום, שבה ביקש סעד הצהרתי שלפיו הכספים שנתפסו במחסן שייכים לו. סעדיה הסכים לתביעה, ובית המשפט נתן פסק דין הצהרתי בהתאם. חמישה ימים לאחר מכן פנה זבידאת לבית המשפט המחוזי וביקש לשחרר לידיו חלק מן הכספים המעוקלים, תוך הסתמכות על אותו פסק דין. אלא שגם הפעם נתקלה הבקשה בהתנגדות מצד פקיד השומה, שטען כי הוא לא היה צד להליך ההצהרתי, וכי הדרך שנבחרה אינה יכולה לחסום את טענות המדינה.

שטרות מאתיים חדש
צילום: Istock

של מי הכסף? העליון משאיר את ההכרעה לרשות המסים

מאות אלפי שקלים שנתפסו בביתו של נישום במהלך חקירה פלילית נהפכו למוקד מאבק משולש בין פקיד השומה, הנישום וקרוב משפחתו שטוען שהם שלו. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות לערער, וקבע כי שאלת הבעלות והמס תתברר במסגרת הליך השומה - גם אם צד שלישי טוען שהכסף שייך לו

עוזי גרסטמן |

בשעת בוקר של סוף קיץ, כששוטרים נכנסו לביתו של אבראהים סעדיה במסגרת חקירה פלילית, איש לא שיער שהמזומנים שיימצאו במחסן הסמוך ייהפכו כמה חודשים לאחר מכן לשאלה עקרונית שתונח לפתחו של בית המשפט העליון. לא פחות מ-580 אלף שקל במזומן, כך על פי גרסת פקיד השומה, נמצאו במהלך החיפוש, וחייהם של שני אנשים - הנישום עצמו וקרוב משפחתו איהאב זבידאת - נשזרו זה בזה בתוך הליך מס מורכב, שבו מתנגשים דיני העיקול, דיני השומה וטענות לבעלות של צד שלישי.

הפרשה החלה בחקירה פלילית שנוהלה נגד סעדיה, שבסופה נסגר התיק ללא כתב אישום. ואולם סגירת התיק הפלילי לא סגרה את הסיפור. במקביל להליך הפלילי, בחן פקיד שומה חיפה את עניינו של סעדיה מהזווית האזרחית־מיסויית, וקבע כי הכספים שנתפסו בביתו מהווים הכנסה חייבת במס במסגרת עיסוקו. לטענת רשות המסים, סעדיה ניהל עסק מבלי שנוהלו בו ספרים כנדרש, ובין 2020 ל-2022 היו לו הכנסות שלא דווחו. בהתאם לכך, הוצאה לו שומה בסכום כולל של יותר מחצי מיליון שקל, תוך הפעלת הסמכות החריגה הקבועה בסעיף 194 לפקודת מס הכנסה, המאפשרת להטיל עיקול לשם הבטחת חוב מס עתידי.

בשלב מוקדם יותר ניסו סעדיה וזבידאת להביא לשחרור הכספים שנתפסו. לטענתם, חלק ניכר מהמזומנים כלל לא שייך לסעדיה, אלא לזבידאת, שלדבריו קיבל אותם כמתנות בחתונתו והפקידם אצל קרוב משפחתו. במסגרת בקשה שהוגשה לבית משפט השלום בקריות הושגה פשרה, ולפיה חלק מהכסף שוחרר לחשבונו של סעדיה. אלא שעיון מאוחר יותר בתיק העלה כי הכספים ששוחררו הועברו בפועל לזבידאת - נתון שלא נעלם מעיני הערכאות שדנו בהמשך הסכסוך.

כשפקיד השומה פנה לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לעקל את יתרת הכספים המוחזקים בידי המשטרה, נעתר בית המשפט לבקשה במעמד צד אחד. בעקבות זאת, נדחתה בקשה נוספת של סעדיה וזבידאת לשחרור יתרת המזומנים, הפעם בשל קיומו של צו עיקול שיפוטי. בשלב זה ביקש סעדיה לצרף את זבידאת כצד להליך העיקול, בטענה שמדובר בכספים שאינם שלו. הבקשה נדחתה, ובית המשפט המחוזי קבע כי המסגרת הדיונית שנבחרה אינה המקום המתאים לבירור טענות בעלות של צד שלישי.

פקיד השומה טען כי לא היה צד להליך ההצהרתי

ההחלטה הזו הולידה מהלך נוסף. זבידאת הגיש תביעה אזרחית נפרדת לבית משפט השלום, שבה ביקש סעד הצהרתי שלפיו הכספים שנתפסו במחסן שייכים לו. סעדיה הסכים לתביעה, ובית המשפט נתן פסק דין הצהרתי בהתאם. חמישה ימים לאחר מכן פנה זבידאת לבית המשפט המחוזי וביקש לשחרר לידיו חלק מן הכספים המעוקלים, תוך הסתמכות על אותו פסק דין. אלא שגם הפעם נתקלה הבקשה בהתנגדות מצד פקיד השומה, שטען כי הוא לא היה צד להליך ההצהרתי, וכי הדרך שנבחרה אינה יכולה לחסום את טענות המדינה.