אילן רביב
צילום: קובי קנטור

מיטב דחתה תביעת נכות בטענה של התיישנות - בית המשפט הכריע

עמית בקרן הפנסיה של בית ההשקעות דרש לקבל פנסיית נכות עקב תאונה שעבר, אך הבקשה נדחתה בטענה שחלה התיישנות על המקרה. התובע טען שמלחמת חרבות ברזל הובילה להארכת התקופה, אך במיטב דחו את הטענה. בית המשפט קיבל את טענות האיש, ויצר תקדים

עוזי גרסטמן | (1)

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בראשות הנשיאה שרה ברוינר ישרזדה, קיבל באחרונה החלטה שעשויה להשפיע באופן משמעותי על אופן הפרשנות של תקנוני קרנות הפנסיה בישראל. במסגרת ההכרעה, קבע בית הדין כי התיקון לחוק ההתיישנות, שנחקק בעקבות מלחמת חרבות ברזל, חל גם על תקופת התיישנות שנקבעה בתקנון קרן פנסיה, ולא רק על תקופות התיישנות שנקבעו בחוק. ההחלטה סותרת את העמדה של קרן הפנסיה מיטב גמל ופנסיה, שעמדה במרכז התיק.


המקרה החל כשתובע, שהוא חבר בקרן הפנסיה, פנה למיטב בדרישה לקבלת פנסיית נכות, לאחר שסבל מתאונה קשה שהביאה להפסקת עבודתו בדצמבר 2020. בקשתו נדחתה על ידי קרן הפנסיה במרץ 2024, בטענה שהתביעה התיישנה. לטענת הקרן, בהתאם להוראות התקנון, תקופת ההתיישנות לתביעות מסוג זה היא שלוש שנים ממועד האירוע המזכה.


מנגד, התובע טען כי לאור התיקון לחוק ההתיישנות מיום 25 בינואר 2024, תקופת ההתיישנות הוארכה בשל המלחמה, ולכן תביעתו לא התיישנה. לדבריו, לשון התיקון לא מבדילה בין תקופות התיישנות שנקבעו בחוק לבין אלה שנקבעו בהסכם או בתקנון.


בתגובה, טענה מיטב כי אין תחולה לתיקון חוק ההתיישנות על תקנון הקרן, שכן התקנון מהווה הסכם מחייב בין הקרן לבין העמיתים, ולכן תקופת ההתיישנות הקבועה בו אינה ניתנת לשינוי באמצעות תיקון חוקי. הקרן הדגישה בתשובתה כי, "תשלום פנסיית נכות לעמית שאינו זכאי לכך על פי התקנון מבוצע על חשבון יתר העמיתים בקרן ומהווה הפרה של חובת הנאמנות של הקרן כלפי כלל העמיתים".


מיטב אף העלתה טענות פרוצדורליות בנוגע לחוקיות של החלת התיקון רטרואקטיבית על תקנון קרנות פנסיה, וציינה כי הדבר פוגע באיזון שעליו מבוססת פעילות הקרן. לטענתה, תיקון שכזה עלול לגרום להשלכות כלכליות רחבות, ולהגדיל את העלויות עבור כלל העמיתים בקרן הפנסיה.


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בית הדין האזורי לעבודה קיבל את טענות התובע ודחה את עמדת מיטב. בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "לשון התיקון עצמה אינה מבחינה בין תקופת התיישנות של תביעה שקבועה בחיקוק לבין כזו הקבועה בהסכם. היינו, לשון החוק עצמו אינה מצריכה להידרש לפרשנות מצמצמת".


בית הדין הסביר כי תכלית התיקון לחוק ההתיישנות נועדה להתמודד עם נסיבות יוצאות דופן, כמו מלחמה, שבהן נפגעת יכולתם של אזרחים לנהל את ענייניהם המשפטיים. "התיקון נועד למנוע פגיעה באוכלוסיות שונות בשל תקופה שאינה מאפשרת התנהלות רגילה המאפיינת חיי יום-יום", צוין בפסק הדין. עוד הוסיפה הנשיאה ברוינר ישרזדה כי, "אין הצדקה להחריג מתקנון קרנות הפנסיה את תחולת התיקון, שכן הדבר יביא לאפליה לא מוצדקת בין עמיתים שונים".

קיראו עוד ב"משפט"


במהלך הדיון, התמקדה השופטת בשאלה אם ניתן להחיל את התיקון גם על תקנונים שבהם נקבעה תקופת התיישנות חוזית קצרה יותר. התובע טען כי לשון החוק ותכליתו מחייבות פרשנות מרחיבה, ואילו מיטב התעקשה כי מדובר בהפרה של עקרון הערבות ההדדית שעליה מבוססת קרן הפנסיה.


במסגרת הדיון, הציג התובע דוגמאות למקרים דומים שבהם תוקנו תקנות או חוקים בעקבות נסיבות חריגות. הנשיאה התרשמה מטענותיו, וציינה כי, "המחוקק נקט גישה ברורה שמטרתה להגן על זכויות התובעים במקרים שבהם אינם מסוגלים לממש את זכויותיהם בשל נסיבות שאינן בשליטתם".


פסק הדין מהווה תקדים משפטי חשוב, שכן הוא מרחיב את תחולת תיקון חוק ההתיישנות גם למקרים שבהם התקופה נקבעה באופן חוזי. ההחלטה שולחת מסר ברור לקרנות הפנסיה ולגורמים נוספים המנהלים תקנונים חוזיים, שלפיו, "החובה להגן על זכויות העמיתים אינה מוגבלת לפרשנות מצמצמת של החוק". בית הדין אף קבע כי על מיטב לדון מחדש בתביעת התובע ולבחון את זכאותו לפנסיית נכות - בהתאם להוראות התיקון. עם זאת, בנסיבות המקרה, בית הדין החליט שלא להטיל הוצאות משפט על אף אחד מהצדדים.


החלטת בית הדין האזורי לעבודה מחדדת את האחריות של קרנות הפנסיה לפעול בשקיפות ובהוגנות כלפי עמיתיהן, גם בנסיבות משפטיות מורכבות. היא מדגישה את חשיבות הפרשנות הרחבה של תיקוני חקיקה שנועדו להגן על זכויות האזרח, בייחוד בתקופות חירום. "בנוסף, פסק הדין עשוי להוביל לשינוי רוחבי בתפישת תקנוני קרנות הפנסיה, ולהגביר את הפיקוח המשפטי עליהם", ציינה נשיאת הדין.



מעבר להשפעה המשפטית, פסק הדין מסמן שינוי ביחס למעמדם של עמיתים בקרנות פנסיה, ומחזק את ההגנה עליהם במצבים שבהם נוצרו נסיבות חריגות. הוא מדגיש את האחריות החברתית של קרנות הפנסיה ואת הצורך להתחשב בקשיים שנגרמים לאוכלוסיות מוחלשות או פגועות בשל מצבים בלתי צפויים.




ביולי האחרון קבע בית משפט המחוזי כי בית ההשקעות מיטב ישלם 200 מיליון שקל לחלק מהעמיתים בקופות הגמל שלו, לאחר שדחה את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, בהיקף של 120 מיליון שקל. החלטת בית המשפט התייחסה לשתי תביעות ייצוגיות שהוגשו נגד החברה, בטענה שגבתה מעמיתיה בקופת הגמל "תגמולים" סכום כולל של כרבע מיליארד שקל שלא כדין. זאת כחלק משינוי שביצעה בגובה דמי הניהול, לאחר שתגמולים נרכשה על ידי דש (שבהמשך התמזגה עם מיטב) ב-2007 מבנק הפועלים. בתחילה בית המשפט המחוזי קבע כי על החברה להשיב לעמיתים 400 מיליון שקל, אך מיטב ערערה לבית המשפט העליון, ששלח את הצדדים לגישור, שהוביל להסכם הפשרה - שנדחה על ידי בית המשפט. בהחלטתם, ציינו שופטי המחוזי כי הסדר הפשרה יאושר רק אם יתוקן כך שסכום הפיצוי הכולל לעמיתים יהיה כמחצית מהסכום שנפסק בפסק הדין המקורי (200 מיליון שקל). בנוסף, נקבע שסכומי שכר הטרחה והגמול יופחתו וישולמו בנוסף לסכום הפיצוי לעמיתים. 


תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    נאוה 23/01/2025 11:52
    הגב לתגובה זו
    אשמח לדעת מי היה העוד בתיק יש לי תביעה דומה.
פסיקת בית משפט גזר דין פטיש שופט פרקליטות
צילום: Istock

איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר

בית המשפט המחוזי בתל אביב הכריע בעימות הממושך בין יזמי הנדל"ן איציק תשובה וחיים (ז’אן־מרק) ולנסי. לאחר שנים של שותפות, שתי עסקות היפרדות ושורה ארוכה של הליכים, קבע השופט גלעד הס כי תשובה לא חייב לשלם ריבית של מיליונים, אך מחויב להשלים לולנסי פער של שטחים בנכס שנמסר לו. הפער הקטן נהפך למכריע: כ-40 מ״ר שהובילו לפיצוי של 375,725 שקל

עוזי גרסטמן |

בסופו של יום, בין השותפות ארוכת השנים לבין התהומות של הסכסוך שהעמיקו יותר ויותר, ניצבו שני אנשי נדל"ן מנוסים - חיים (ז’אן־מרק) ולנסי ואיציק תשובה - כשהם מציגים באופן עקבי גרסאות הפוכות כמעט בכל נקודת מחלוקת. הם החלו כשותפים, הניעו יחד פרויקטים, קידמו עסקות, ובמשך תקופה ארוכה ניהלו שורה של חברות משותפות. אלא שהדרך העסקית המשותפת התפצלה, ובית המשפט נדרש שוב ושוב להכריע במחלוקות שהתעוררו לאחר ההיפרדות. פסק הדין שניתן על ידי השופט גלעד הס חושף מערכת יחסים שהידרדרה באטיות אך בעקביות, עד שנהפכה למערכת משפטית ענפה, כזו שנפרשת על פני שלושה תיקים שאוחדו לתיק אחד. השופט עצמו כתב כי מדובר ב"מחלוקות נקודתיות יחסית שהתגלעו בין הצדדים", אך כל אחת מהן צמחה מתוך אותו סדק שנפער בעסקים המשותפים.

ולנסי ותשובה הגיעו בעבר לשני הסכמי היפרדות - האחד ב-2018 והשני, המקיף יותר, באפריל 2019. הרעיון היה לסיים את כל העסקים ביניהם ולהפריד את החברות. תשובה התחייב לשלם לולנסי סכומים גבוהים או לחלופין להעביר נכסים בערך של התשלום. ואולם גם הסכמים אלה לא סתמו את הגולל, אלא נהפכו לנקודת מוצא למחלוקות חדשות.

אחת הטענות המרכזיות שהעלה ולנסי היתה כי תשובה ביצע "איחור עצום" במתן ערבות חוק מכר לנכסים שנמסרו כחליף לכסף, ולכן הוא זכאי לריבית של 9% לשנה, ריבית שלטענתו הגיעה לסכומים מצטברים של יותר מ-10 מיליון שקל. תשובה מצדו טען שאין בסיס לדרישה, וכי כל התשלומים, בין אם בכסף ובין אם בנכס, בוצעו במועדים המדויקים שנקבעו בהסכמי המכר.

השופט: ההסכם ברור - אין ריבית בלי איחור

הכרעתו של השופט הס בנושא הזה היתה חדה. הוא קבע שלפי ההסכם, ריבית בשיעור של 9% תחול רק על תשלום שלא בוצע במועד שנקבע בהסכמי המכר, ולא בכל מקרה שבו עדיין לא הוענקה ערבות חוק מכר. השופט כתב בהחלטתו כי, "לשונו של סעיף 34 ברורה… סעיף זה עוסק במקרה של תשלום שלא שולם במועדו… וקובע סנקציה בדמות ריבית של 9% על אי תשלום במועדים אלו". השופט גם הדגיש כי אין כל חובה חוזית או חוקית להמציא ערבות חוק מכר לפני שהגיע מועד התשלום בהסכם המכר, וכי הפירוש של ולנסי "אינו מתיישב עם לשון ההסכם ואף לא עם תכליתו".

ולנסי ניסה לטעון כי חתם על הסכמי המכר "תחת מחאה", אך השופט הסביר כי לא ניתן לטעון לכפייה בדיעבד, ובכל מקרה, אם ולנסי היה סבור שההסכמים נכפו עליו, היה עליו לבטל אותם ולא להמשיך לפעול על פיהם. בית המשפט כתב בהכרעת הדין כי, "ולנסי חתם על ההסכם לאחר משא ומתן… ומכאן חתימתו מחייבת אותו". בסופו של דבר, דרישתו של ולנסי לריבית נדחתה במלואה.

שימוש בהליכון פרקינסון מבוגר קשיש מחלה נכות נכה
צילום: Istock

צוואת של קשיש בבית החולים הועדפה על זו מלפני 20 שנה

כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.

המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.

הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.

לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי

במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.

גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.