אילן רביב
צילום: קובי קנטור

מיטב דחתה תביעת נכות בטענה של התיישנות - בית המשפט הכריע

עמית בקרן הפנסיה של בית ההשקעות דרש לקבל פנסיית נכות עקב תאונה שעבר, אך הבקשה נדחתה בטענה שחלה התיישנות על המקרה. התובע טען שמלחמת חרבות ברזל הובילה להארכת התקופה, אך במיטב דחו את הטענה. בית המשפט קיבל את טענות האיש, ויצר תקדים

עוזי גרסטמן | (1)

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בראשות הנשיאה שרה ברוינר ישרזדה, קיבל באחרונה החלטה שעשויה להשפיע באופן משמעותי על אופן הפרשנות של תקנוני קרנות הפנסיה בישראל. במסגרת ההכרעה, קבע בית הדין כי התיקון לחוק ההתיישנות, שנחקק בעקבות מלחמת חרבות ברזל, חל גם על תקופת התיישנות שנקבעה בתקנון קרן פנסיה, ולא רק על תקופות התיישנות שנקבעו בחוק. ההחלטה סותרת את העמדה של קרן הפנסיה מיטב גמל ופנסיה, שעמדה במרכז התיק.


המקרה החל כשתובע, שהוא חבר בקרן הפנסיה, פנה למיטב בדרישה לקבלת פנסיית נכות, לאחר שסבל מתאונה קשה שהביאה להפסקת עבודתו בדצמבר 2020. בקשתו נדחתה על ידי קרן הפנסיה במרץ 2024, בטענה שהתביעה התיישנה. לטענת הקרן, בהתאם להוראות התקנון, תקופת ההתיישנות לתביעות מסוג זה היא שלוש שנים ממועד האירוע המזכה.


מנגד, התובע טען כי לאור התיקון לחוק ההתיישנות מיום 25 בינואר 2024, תקופת ההתיישנות הוארכה בשל המלחמה, ולכן תביעתו לא התיישנה. לדבריו, לשון התיקון לא מבדילה בין תקופות התיישנות שנקבעו בחוק לבין אלה שנקבעו בהסכם או בתקנון.


בתגובה, טענה מיטב כי אין תחולה לתיקון חוק ההתיישנות על תקנון הקרן, שכן התקנון מהווה הסכם מחייב בין הקרן לבין העמיתים, ולכן תקופת ההתיישנות הקבועה בו אינה ניתנת לשינוי באמצעות תיקון חוקי. הקרן הדגישה בתשובתה כי, "תשלום פנסיית נכות לעמית שאינו זכאי לכך על פי התקנון מבוצע על חשבון יתר העמיתים בקרן ומהווה הפרה של חובת הנאמנות של הקרן כלפי כלל העמיתים".


מיטב אף העלתה טענות פרוצדורליות בנוגע לחוקיות של החלת התיקון רטרואקטיבית על תקנון קרנות פנסיה, וציינה כי הדבר פוגע באיזון שעליו מבוססת פעילות הקרן. לטענתה, תיקון שכזה עלול לגרום להשלכות כלכליות רחבות, ולהגדיל את העלויות עבור כלל העמיתים בקרן הפנסיה.


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בית הדין האזורי לעבודה קיבל את טענות התובע ודחה את עמדת מיטב. בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "לשון התיקון עצמה אינה מבחינה בין תקופת התיישנות של תביעה שקבועה בחיקוק לבין כזו הקבועה בהסכם. היינו, לשון החוק עצמו אינה מצריכה להידרש לפרשנות מצמצמת".


בית הדין הסביר כי תכלית התיקון לחוק ההתיישנות נועדה להתמודד עם נסיבות יוצאות דופן, כמו מלחמה, שבהן נפגעת יכולתם של אזרחים לנהל את ענייניהם המשפטיים. "התיקון נועד למנוע פגיעה באוכלוסיות שונות בשל תקופה שאינה מאפשרת התנהלות רגילה המאפיינת חיי יום-יום", צוין בפסק הדין. עוד הוסיפה הנשיאה ברוינר ישרזדה כי, "אין הצדקה להחריג מתקנון קרנות הפנסיה את תחולת התיקון, שכן הדבר יביא לאפליה לא מוצדקת בין עמיתים שונים".

קיראו עוד ב"משפט"


במהלך הדיון, התמקדה השופטת בשאלה אם ניתן להחיל את התיקון גם על תקנונים שבהם נקבעה תקופת התיישנות חוזית קצרה יותר. התובע טען כי לשון החוק ותכליתו מחייבות פרשנות מרחיבה, ואילו מיטב התעקשה כי מדובר בהפרה של עקרון הערבות ההדדית שעליה מבוססת קרן הפנסיה.


במסגרת הדיון, הציג התובע דוגמאות למקרים דומים שבהם תוקנו תקנות או חוקים בעקבות נסיבות חריגות. הנשיאה התרשמה מטענותיו, וציינה כי, "המחוקק נקט גישה ברורה שמטרתה להגן על זכויות התובעים במקרים שבהם אינם מסוגלים לממש את זכויותיהם בשל נסיבות שאינן בשליטתם".


פסק הדין מהווה תקדים משפטי חשוב, שכן הוא מרחיב את תחולת תיקון חוק ההתיישנות גם למקרים שבהם התקופה נקבעה באופן חוזי. ההחלטה שולחת מסר ברור לקרנות הפנסיה ולגורמים נוספים המנהלים תקנונים חוזיים, שלפיו, "החובה להגן על זכויות העמיתים אינה מוגבלת לפרשנות מצמצמת של החוק". בית הדין אף קבע כי על מיטב לדון מחדש בתביעת התובע ולבחון את זכאותו לפנסיית נכות - בהתאם להוראות התיקון. עם זאת, בנסיבות המקרה, בית הדין החליט שלא להטיל הוצאות משפט על אף אחד מהצדדים.


החלטת בית הדין האזורי לעבודה מחדדת את האחריות של קרנות הפנסיה לפעול בשקיפות ובהוגנות כלפי עמיתיהן, גם בנסיבות משפטיות מורכבות. היא מדגישה את חשיבות הפרשנות הרחבה של תיקוני חקיקה שנועדו להגן על זכויות האזרח, בייחוד בתקופות חירום. "בנוסף, פסק הדין עשוי להוביל לשינוי רוחבי בתפישת תקנוני קרנות הפנסיה, ולהגביר את הפיקוח המשפטי עליהם", ציינה נשיאת הדין.



מעבר להשפעה המשפטית, פסק הדין מסמן שינוי ביחס למעמדם של עמיתים בקרנות פנסיה, ומחזק את ההגנה עליהם במצבים שבהם נוצרו נסיבות חריגות. הוא מדגיש את האחריות החברתית של קרנות הפנסיה ואת הצורך להתחשב בקשיים שנגרמים לאוכלוסיות מוחלשות או פגועות בשל מצבים בלתי צפויים.




ביולי האחרון קבע בית משפט המחוזי כי בית ההשקעות מיטב ישלם 200 מיליון שקל לחלק מהעמיתים בקופות הגמל שלו, לאחר שדחה את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, בהיקף של 120 מיליון שקל. החלטת בית המשפט התייחסה לשתי תביעות ייצוגיות שהוגשו נגד החברה, בטענה שגבתה מעמיתיה בקופת הגמל "תגמולים" סכום כולל של כרבע מיליארד שקל שלא כדין. זאת כחלק משינוי שביצעה בגובה דמי הניהול, לאחר שתגמולים נרכשה על ידי דש (שבהמשך התמזגה עם מיטב) ב-2007 מבנק הפועלים. בתחילה בית המשפט המחוזי קבע כי על החברה להשיב לעמיתים 400 מיליון שקל, אך מיטב ערערה לבית המשפט העליון, ששלח את הצדדים לגישור, שהוביל להסכם הפשרה - שנדחה על ידי בית המשפט. בהחלטתם, ציינו שופטי המחוזי כי הסדר הפשרה יאושר רק אם יתוקן כך שסכום הפיצוי הכולל לעמיתים יהיה כמחצית מהסכום שנפסק בפסק הדין המקורי (200 מיליון שקל). בנוסף, נקבע שסכומי שכר הטרחה והגמול יופחתו וישולמו בנוסף לסכום הפיצוי לעמיתים. 


תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    נאוה 23/01/2025 11:52
    הגב לתגובה זו
    אשמח לדעת מי היה העוד בתיק יש לי תביעה דומה.
בית המשפט
צילום: Pixbay

בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל

השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה

עוזי גרסטמן |

הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.

האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.

בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.

האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?

הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.

התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.

צהל עזה חרבות ברזל
צילום: דובר צהל

חופשת לידה ומלחמה: החלטה חשובה בהליכי היטל השבחה

פסק דין חשוב שניתן באחרונה קובע כי צירוף נסיבות של חופשת לידה, שירות מילואים ותקופת המלחמה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד בהליך מינוי שמאי מכריע. השופט גלעד הס מתח בהחלטתו ביקורת על גישת הרשויות, הדגיש את חשיבות השוויון המגדרי ואת ההשפעה המעשית של שירות המילואים על שגרת העבודה, וקבע כי התעלמות מסיכויי ההפחתה בשומה עלולה לגרום לעוול

עוזי גרסטמן |

אווירת המלחמה שפרצה אוקטובר 2023 מתחילה להתפוגג, ומשרדי החברות במשק ממשיכים לחזור לשגרה, או לפחות לנסות. באחד הדיונים באולם שקט בבית המשפט לעניינים מנהליים, הונחה על שולחנו של השופט גלעד הס תביעה עם סיטואציה שנראית לכאורה טכנית לחלוטין: בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למינוי שמאי מכריע בהליך של היטל השבחה. אלא שמתחת לפני השטח מסתתר סיפור על התנגשות בין כללים נוקשים של משפט מנהלי לבין מציאות אנושית שכלל לא מתיישרת עם לוחות זמנים, בוודאי שלא בתקופה שבה עובדים נמצאים בחופשת לידה, המחליפים נמצאים בשירות מילואים ומדינה שלמה מתנהלת תחת מתקפה.

כך מצאה עצמה י.ע.ז יזמות ובניה והתחדשות עירונית מול מועצת שמאי המקרקעין והוועדה המקומית תל אביב, לאחר שהגישה בקשה למינוי שמאי מכריע באיחור של עשרות ימים. המשיב, משרד המשפטים באמצעות מועצת שמאי המקרקעין, סירבה להאריך את המועד בטענה שאין טעם מיוחד המצדיק זאת. החברה מצדה, טענה כי הנסיבות של חופשת לידה של מנהלת הכספים ושירות מילואים של המחליף שמונה לצדה בזמן המלחמה, יצרו תקלה תפעולית שלא איפשרה לה לעמוד בלוחות הזמנים.

פסק הדין שניתן מאיר החלטה מנהלית זו מזווית נדירה, ומציב במרכז הבמה את העובדה הפשוטה שלפעמים החיים, ובייחוד חופשת לידה ומילואים בעיצומה של מלחמה, חזקים יותר מהחוקים. השופט הס ציין כבר בראשית הדברים כי אין מחלוקת על כך שהאיחור היה משמעותי, אבל הוא מדגיש כי בחינה של “טעם מיוחד” אינה בחינה טכנית בלבד אלא מחייבת התבוננות רחבה. לדבריו, “ככל שהטעם המיוחד חזק יותר, הרי נדרוש טעמים אחרים חלשים יותר, וכן להיפך”, ובכך הוא הופך את ההבחנה המקובלת לשני שלבים - קיומו של טעם מיוחד ואז בחינת נסיבות נוספות - למעין “מקבילית כוחות”, כפי שהוא מגדיר זאת בספק הדין שפורסם.

המונח חופשת לידה הוא "מונח מטעה"

הבחינה הזו הביאה אותו למסקנה כי במקרה הנוכחי אמנם מדובר בטעם מיוחד “חלש”, אך עדיין כזה שיש להתחשב בו. חופשת לידה, שמטבע הדברים יוצרת עומס וקשיים תפעוליים, אינה יכולה להיתפש כתקלה שולית. השופט ציין במפורש כי אפילו המונח “חופשת לידה” הוא “מונח מטעה”, והוסיף כי “אין מדובר בחופשה אלא בתקופה קשה בה נדרש לטפל בתינוק מסביב לשעון”. הוא אף הזכיר בהכרעתו כי החוק עצמו תיקן את שם המונח ל“תקופת לידה והורות” כדי לשקף את המציאות.

בית המשפט התייחס גם להשלכות רחבות יותר של תקופת הלידה, בייחוד לנוכח פערי השכר המגדריים. השופט ציין כי “קיים פער בין שכר של אשה לשכר של גבר בישראל… כאשר אחת הסיבות לכך הינה חופשת הלידה והמשמעות הכלכלית הנובעת מכך”, והסביר בהכרעתו כי החובה של החברה ושל בתי המשפט היא להתחשב בכך. לדבריו, לעתים על מערכת המשפט “לוותר על עיקרון חשוב כגון יעילות הדיון, על מנת לקדם עיקרון אחר, במקרה שלנו - השוויון המגדרי בחברה”. מדובר באמירה חריגה בנוף פסקי הדין בתחום התכנון והבנייה, המעידה על ראייה חברתית רחבה.