שאלה של פרשנות
המאמר עוסק בשאלה מהו הדין הראוי כאשר פקיד השומה גיבש את החלטתו במהלך שנה מיום הגשת ההשגה, אך המועד שבו נשלח לנישום הצו (המתחייב מאותה החלטה) חרג מתחום אותה שנה.
באחת הרשימות הקודמות עסקנו במועד ההתיישנות השומה לאחר הגשת השגה, לאור הוראות סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה.
נזכיר כי בהתאם להוראות הסעיף האמור יראו את ההשגה שהגיש הנישום כנגד השומה כאילו נתקבלה, אם בתוך "תקופת ההתיישנות" של הדוח השנתי, או בתום שנה מיום הגשת ההשגה, לפי המאוחר שבהם, לא הושג הסכם לגבי השומה שבמחלוקת ולא השתמש פקיד השומה בסמכותו - בהעדר הסכם - לקבוע את המס בצו.
השאלה שמתעוררת בהקשר זה, מעת לעת, הינה בדבר הדין הראוי כאשר פקיד השומה גיבש את החלטתו במהלך השנה מיום הגשת ההשגה, אך המועד שבו נשלח לנישום הצו (המתחייב מאותה החלטה) חרג מתחום אותה שנה.
נראה כי בית המשפט העליון יידרש להכריע בקרוב בשאלה זו, שכן לפי עמדתה של השופטת מרים מזרחי, מבית המשפט המחוזי בירושלים, המועד הקוטע את "מרוץ ההתיישנות" - לעניין סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה - אינו מועד שידורו של הצו למחשב מס הכנסה, אלא המועד בו נשלח הצו אל הנישום (ראה עמ"ה 7050/03, בעניינו של משה סמי). מול עמדתה של השופטת מזרחי עומדת עמדתו השונה של השופט מגן אלטוביה, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר אינו רואה בעיכוב במשלוח הצו שהוא "על גבול הסביר" עילה לפסילת הצו, שהרי התכלית הראשית של פקודת מס הכנסה הינה לטעמו הוצאת שומת אמת (ראה עמ"ה 1184/04, בעניינו של חגי רם).
על רקע הדברים הללו נסקור להלן פסק דין "טרי" (מיום 15.3.2005), שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב מפיו של השופט אלטוביה, המתייחס לסוגיה דומה אך לא זהה.
המדובר בעמ"ה 1155/04 וכן גם עמ"ה 1156/04 (בש"א 2599/05 ובש"א 2597/05), בעניין ה"ה שירצקי יחזקאל ורון בנימין (המבקשים) נגד פקיד השומה ת"א (4) (המשיב).
המבקשים הגישו השגות לשומות שהוצאו להם ע"י המשיב, לשנות המס 1999 ו-2000.
ההשגות הוגשו ע"י המבקשים ביום 10.3.2003, ובמהלך התקופה הרלוונטית נתקיימו מספר דיונים בין הצדדים.
ביום 9.3.2004 התקיימה פגישה נוספת בין נציגי המבקשים לבין איש המחלקה המקצועית מנציבות מס הכנסה (מטעמו של המשיב) ובאותה פגישה הועלו הסוגיות השנויות המחלוקת ונמסר לנציגי המבקשים באופן מפורש כי המשיב אינו מקבל את עמדתם.
אין חולק על העובדה כי באותו יום ממש (9.3.2004) שידר המשיב למחשב את החלטתו, אך רק ביום 16.5.2004 הומצאו למבקשים הצווים, על נימוקיהם.
המבקשים טענו כי הצווים הוצאו לאחר המועד הקובע (יותר משנה מיום ההשגה) ואילו המשיב טען כי סיום ההליך השומתי התבצע ביום 9.3.2004 במסגרת התקופה הלגיטימית שנקבעה ע"י המחוקק ובהתאם להוראות סעיף 152(ג) לפקודה, ואין חשיבות רבה למועד שבו הגיעו (או נשלחו) הצווים בפועל לידי המבקשים.
השופט אלטוביה פסק כי גילויי ההנמקה ודרך בניית השומה הינם חלק בלתי נפרד מהצווים, ומשהומצאו הנימוקים למבקשים רק כחודשיים ויותר לאחר היום שבו שידר המשיב למחשב את החלטתו, אין לבית המשפט שיקול דעת שיאפשר לו "להכשיר" את הצווים.
מסתבר, כי במקרה זה החליט השופט אלטוביה (כפי שנכתב במפורש בפסק הדין) לסטות מהלכה קודמת, שניתנה בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 17.2.2003, בעמ"ה 663/02 (בנימין מוסאי נגד פקיד שומה ירושלים 1).
באותו מקרה קבע בית המשפט (מפיו של השופט יצחק ענבר) כי המצאת הנימוקים לצו באיחור (לאחר כארבעה חודשים מיום המצאת הצו) איננה סיבה לקבלת ההשגה, שכן אין קיפוח של ממש בזכויות המערער (באותו מקרה הצווים עצמם הגיעו לידי המערערים, ככל הנראה, במועד).
ואלו דברי השופט אלטוביה:
..."בעניין זה דעתי שונה מכפי שנפסק בעבר ולאחרונה בעמ"ה 633/02, בנימין מוסאי נגד פקיד השומה ירושלים 1"...
תם ולא נשלם...
מה הסוד של תושבי מודיעין-מכבים-רעות לאריכות ימים?
תוחלת החיים הממוצעת בעיר היא 87.5 - פער של 4.4 שנים מעל הממוצע הארצי; מחקרים מצביעים על שילוב של גורמים חברתיים-כלכליים, סביבתיים והתנהגותיים, ומצביעים על פערים בין מרכז לפריפריה ובין ישובים יהודיים לערביים
איפה בישראל קונים עוד 8 שנים של חיים? נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים האחרונות מציבים את מודיעין-מכבים-רעות בראש רשימת הערים בישראל במדד תוחלת החיים, עם ממוצע של 87.5 שנים. זהו פער של כ-4.4 שנים מעל הממוצע הארצי, שעמד בתקופת המדידה על 83.1 שנים. מאז הבדיקה עלתה תוחלת החיים, על פי ההערכות, בכ-0.7 שנים נוספות. על פי OECD, תוחלת החיים בארץ הגיעה ל-83.8 שנים ב-2023, ונותרה יציבה גם ב-2024-2025 למרות אתגרי המלחמה.
העיר מקדימה ערים כמו רעננה (86.7 שנים), הוד השרון (85.7 שנים), גבעתיים (85.4 שנים) וכפר סבא (85.3 שנים). לעומת זאת, בערים כמו אום אל-פאחם תוחלת החיים היא 78.8 שנים, וברהט 79.8 שנים - פערים של עד 8.7 שנים. הפערים הללו משקפים שילוב של גורמים חברתיים-כלכליים, סביבתיים והתנהגותיים, כפי שמעידים מחקרים עדכניים של ארגון הבריאות העולמי, OECD ומכוני מחקר ישראליים.
ישראל במקום הרביעי העולמי - למרות הפערים הפנימיים
תוחלת החיים בישראל עלתה בשנים האחרונות ל-83.8 שנים ב-2023, מה שמציב את המדינה במקום הרביעי ב-OECD, אחרי יפן (84.5 שנים), שווייץ (84.0 שנים) וספרד (83.9 שנים). אצל גברים תוחלת החיים היא 81.7 שנים בממוצע, ובקרב נשים 85.7 שנים בממוצע - פער מגדרי של ארבע שנים שעקבי עם המגמה העולמית. עלייה זו נמשכה למרות השפעות מגפת הקורונה והמלחמה שהחלה ב-2023, אם כי תמותה עודפת בקרב צעירים (כולל חיילים שנפלו בלחימה) השפיעה מעט על הנתון הכללי.
מחקר מרכז טאוב מציין "פלא ישראלי" - תוחלת חיים גבוהה ב-6-7 שנים מעבר למה שצפוי בהתחשב ברמת עושר, השכלה ואי-שוויון. החוקרים מייחסים זאת לשילוב של תרבות משפחתית חזקה, קהילתיות גבוהה, תזונה ים-תיכונית ומערכת בריאות ציבורית נגישה. עם זאת, פערים פנימיים גדולים חושפים אי-שוויון מבני, בעיקר בין אוכלוסיות יהודיות לערביות ובין מרכז לפריפריה - תופעה שמאיימת לשחוק את היתרון הישראלי בעתיד.
- "הכסף שוכב בתוך הקירות": מהי משכנתא הפוכה ואיך היא עובדת?
- כמה תשפיע העלייה בתוחלת החיים על הרווח של חברות הביטוח?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הכסף קובע: 60%-80% מהפערים נובעים ממצב סוציו-אקונומי
מחקרים מהשנים 2024-2025 מאשרים כי גורמים בריאותיים מסבירים רק 10%-20% מהשונות בתוחלת חיים, בעוד 60%-80% מהשונות נובעים מגורמים חברתיים-כלכליים. דוח שנת 2025 של OECD מדגיש הכנסה, השכלה, הוצאות רווחה והשקעות סביבתיות כמפתחות מרכזיים. מחקר ב-JAMA מ-2024 מראה שהפרשי הכנסה מתורגמים לפערים של עד 10 שנים במדינות מפותחות, דפוס דומה לישראל עם מתאם של 0.85 בין אשכול סוציו-אקונומי לתוחלת חיים.
ניהול סיכונים כושל של בנק ישראל
בנק ישראל מחזיק ברזרבות מט"ח של 235 מיליארד דולר - מה התשואה שהוא משיג על הסכום הזה ולמה הפיזור מסוכן?
קרוב ל-80% מרזרבות המט"ח של ישראל חשופות לנעשה בבורסות זרות. כלומר, במקרה של קריסת הבורסות הללו וזה יכול להיות מסיבות שונות ומגוונות כמו פלישת סין לטאיוואן או רוסיה למזרח אירופה, רזרבות המט"ח של ישראל תפגענה באופן חמור ביותר שעלול לייצר למדינת ישראל הפסד של עשרות של מיליארדי דולרים, שווה ערך למחיר של מלחמה.
ניתן לגדר את הסיכון הזה ע"י העברת השקעות מהבורסות לפקדונות בבנקים מרכזיים וע"י רכישת זהב ומתכות אחרות, אך עד כה דבר לא נעשה.
צריך לזכור שזה הכסף של כולנו וזה מעורר חשש לניהול סיכונים כושל של בנק ישראל. עוד לא הזכרנו את התשואה הנמוכה אותה השיג הבנק על רזרבות המט"ח האלו ב-5 השנים האחרונות.
לבנק ישראל שלושה תפקידים מרכזיים: שמירה על אינפלציה נמוכה, פיקוח על מערכת הבנקאות וניהול רזרבות המט"ח של המדינה. את החלק הראשון הוא עושה ע"י החזקת הריבית גבוהה מדי לזמן ארוך מדי, זאת לפחות ע"פ רוב הכלכלנים ואנשי שוק ההון - ואת החשבון משלמים לוקחי האשראי במשק. את החלק השני הוא עושה היטב ע"י הבטחה שמערכת הבנקאות הישראלית היא אמנם אולי הכי יציבה פיננסית בעולם, אך זאת במחיר של רווחיות גבוהה מאד על חשבון הציבור. בכל הנוגע לחלק השלישי הבנק המרכזי מחזיק ומנהל יתרות מט"ח אדירות בהיקף 230 מיליארדי דולרים, שהם 735 מיליארדי ש"ח. יתרות אלו הן השלישיות בגובהן בעולם ביחס לתוצר והן אחד מהפקטורים המרכזיים שמשקיעים זרים בוחנים בהחלטות ההשקעה שלהם. היקפי מט"ח אלו מבטיחים שישראל היא מדינה מאד יציבה פיננסית. אלו הן היתרות הכספיות במט"ח של מדינת ישראל ולכן למעשה של כולנו.
- גליה מאור, חדוה בר ורוני חזקיהו- מה משותף להם?
- הנחיות חדשות במימון: איך משפיע קיבוע הקלות המשכנתא על הזינוק בהלוואות "לכל מטרה"?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
תשואה נמוכה על תיק רזרבות המט"ח
בנק ישראל כשלוח שלנו לא עשה בשנים האחרונות עבודה מדהימה בכל הקשור לתשואה על הכסף הזה. ביצועי העבר של התיק המנוהל הזה שמושקע בעיקר באג"ח ובמניות היו נמוכים - תשואה שנתית ממוצעת של 3.1% ב-5 השנים שבין 2020 ל-2024 (התשואה היא במונחי סל מטבעות). גם במונחים שקליים המצב רחוק מלהיות מזהיר: 3.3% בלבד, בממוצע שנתי, בחמש השנים הללו.
