שאלה של פרשנות

באחת הרשימות הקודמות עסקנו במועד ההתיישנות השומה לאחר הגשת השגה, לאור הוראות סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה.

נזכיר כי בהתאם להוראות הסעיף האמור יראו את ההשגה שהגיש הנישום כנגד השומה כאילו נתקבלה, אם בתוך "תקופת ההתיישנות" של הדוח השנתי, או בתום שנה מיום הגשת ההשגה, לפי המאוחר שבהם, לא הושג הסכם לגבי השומה שבמחלוקת ולא השתמש פקיד השומה בסמכותו - בהעדר הסכם - לקבוע את המס בצו.

השאלה שמתעוררת בהקשר זה, מעת לעת, הינה בדבר הדין הראוי כאשר פקיד השומה גיבש את החלטתו במהלך השנה מיום הגשת ההשגה, אך המועד שבו נשלח לנישום הצו (המתחייב מאותה החלטה) חרג מתחום אותה שנה.

נראה כי בית המשפט העליון יידרש להכריע בקרוב בשאלה זו, שכן לפי עמדתה של השופטת מרים מזרחי, מבית המשפט המחוזי בירושלים, המועד הקוטע את "מרוץ ההתיישנות" - לעניין סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה - אינו מועד שידורו של הצו למחשב מס הכנסה, אלא המועד בו נשלח הצו אל הנישום (ראה עמ"ה 7050/03, בעניינו של משה סמי). מול עמדתה של השופטת מזרחי עומדת עמדתו השונה של השופט מגן אלטוביה, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר אינו רואה בעיכוב במשלוח הצו שהוא "על גבול הסביר" עילה לפסילת הצו, שהרי התכלית הראשית של פקודת מס הכנסה הינה לטעמו הוצאת שומת אמת (ראה עמ"ה 1184/04, בעניינו של חגי רם).

על רקע הדברים הללו נסקור להלן פסק דין "טרי" (מיום 15.3.2005), שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב מפיו של השופט אלטוביה, המתייחס לסוגיה דומה אך לא זהה.

המדובר בעמ"ה 1155/04 וכן גם עמ"ה 1156/04 (בש"א 2599/05 ובש"א 2597/05), בעניין ה"ה שירצקי יחזקאל ורון בנימין (המבקשים) נגד פקיד השומה ת"א (4) (המשיב).

המבקשים הגישו השגות לשומות שהוצאו להם ע"י המשיב, לשנות המס 1999 ו-2000. ההשגות הוגשו ע"י המבקשים ביום 10.3.2003, ובמהלך התקופה הרלוונטית נתקיימו מספר דיונים בין הצדדים.

ביום 9.3.2004 התקיימה פגישה נוספת בין נציגי המבקשים לבין איש המחלקה המקצועית מנציבות מס הכנסה (מטעמו של המשיב) ובאותה פגישה הועלו הסוגיות השנויות המחלוקת ונמסר לנציגי המבקשים באופן מפורש כי המשיב אינו מקבל את עמדתם.

אין חולק על העובדה כי באותו יום ממש (9.3.2004) שידר המשיב למחשב את החלטתו, אך רק ביום 16.5.2004 הומצאו למבקשים הצווים, על נימוקיהם.

המבקשים טענו כי הצווים הוצאו לאחר המועד הקובע (יותר משנה מיום ההשגה) ואילו המשיב טען כי סיום ההליך השומתי התבצע ביום 9.3.2004 במסגרת התקופה הלגיטימית שנקבעה ע"י המחוקק ובהתאם להוראות סעיף 152(ג) לפקודה, ואין חשיבות רבה למועד שבו הגיעו (או נשלחו) הצווים בפועל לידי המבקשים.

השופט אלטוביה פסק כי גילויי ההנמקה ודרך בניית השומה הינם חלק בלתי נפרד מהצווים, ומשהומצאו הנימוקים למבקשים רק כחודשיים ויותר לאחר היום שבו שידר המשיב למחשב את החלטתו, אין לבית המשפט שיקול דעת שיאפשר לו "להכשיר" את הצווים.

מסתבר, כי במקרה זה החליט השופט אלטוביה (כפי שנכתב במפורש בפסק הדין) לסטות מהלכה קודמת, שניתנה בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 17.2.2003, בעמ"ה 663/02 (בנימין מוסאי נגד פקיד שומה ירושלים 1). באותו מקרה קבע בית המשפט (מפיו של השופט יצחק ענבר) כי המצאת הנימוקים לצו באיחור (לאחר כארבעה חודשים מיום המצאת הצו) איננה סיבה לקבלת ההשגה, שכן אין קיפוח של ממש בזכויות המערער (באותו מקרה הצווים עצמם הגיעו לידי המערערים, ככל הנראה, במועד).

ואלו דברי השופט אלטוביה:

..."בעניין זה דעתי שונה מכפי שנפסק בעבר ולאחרונה בעמ"ה 633/02, בנימין מוסאי נגד פקיד השומה ירושלים 1"...

תם ולא נשלם...