שאלה של פרשנות
המאמר עוסק בשאלה מהו הדין הראוי כאשר פקיד השומה גיבש את החלטתו במהלך שנה מיום הגשת ההשגה, אך המועד שבו נשלח לנישום הצו (המתחייב מאותה החלטה) חרג מתחום אותה שנה.
באחת הרשימות הקודמות עסקנו במועד ההתיישנות השומה לאחר הגשת השגה, לאור הוראות סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה.
נזכיר כי בהתאם להוראות הסעיף האמור יראו את ההשגה שהגיש הנישום כנגד השומה כאילו נתקבלה, אם בתוך "תקופת ההתיישנות" של הדוח השנתי, או בתום שנה מיום הגשת ההשגה, לפי המאוחר שבהם, לא הושג הסכם לגבי השומה שבמחלוקת ולא השתמש פקיד השומה בסמכותו - בהעדר הסכם - לקבוע את המס בצו.
השאלה שמתעוררת בהקשר זה, מעת לעת, הינה בדבר הדין הראוי כאשר פקיד השומה גיבש את החלטתו במהלך השנה מיום הגשת ההשגה, אך המועד שבו נשלח לנישום הצו (המתחייב מאותה החלטה) חרג מתחום אותה שנה.
נראה כי בית המשפט העליון יידרש להכריע בקרוב בשאלה זו, שכן לפי עמדתה של השופטת מרים מזרחי, מבית המשפט המחוזי בירושלים, המועד הקוטע את "מרוץ ההתיישנות" - לעניין סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה - אינו מועד שידורו של הצו למחשב מס הכנסה, אלא המועד בו נשלח הצו אל הנישום (ראה עמ"ה 7050/03, בעניינו של משה סמי). מול עמדתה של השופטת מזרחי עומדת עמדתו השונה של השופט מגן אלטוביה, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר אינו רואה בעיכוב במשלוח הצו שהוא "על גבול הסביר" עילה לפסילת הצו, שהרי התכלית הראשית של פקודת מס הכנסה הינה לטעמו הוצאת שומת אמת (ראה עמ"ה 1184/04, בעניינו של חגי רם).
על רקע הדברים הללו נסקור להלן פסק דין "טרי" (מיום 15.3.2005), שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב מפיו של השופט אלטוביה, המתייחס לסוגיה דומה אך לא זהה.
המדובר בעמ"ה 1155/04 וכן גם עמ"ה 1156/04 (בש"א 2599/05 ובש"א 2597/05), בעניין ה"ה שירצקי יחזקאל ורון בנימין (המבקשים) נגד פקיד השומה ת"א (4) (המשיב).
המבקשים הגישו השגות לשומות שהוצאו להם ע"י המשיב, לשנות המס 1999 ו-2000.
ההשגות הוגשו ע"י המבקשים ביום 10.3.2003, ובמהלך התקופה הרלוונטית נתקיימו מספר דיונים בין הצדדים.
ביום 9.3.2004 התקיימה פגישה נוספת בין נציגי המבקשים לבין איש המחלקה המקצועית מנציבות מס הכנסה (מטעמו של המשיב) ובאותה פגישה הועלו הסוגיות השנויות המחלוקת ונמסר לנציגי המבקשים באופן מפורש כי המשיב אינו מקבל את עמדתם.
אין חולק על העובדה כי באותו יום ממש (9.3.2004) שידר המשיב למחשב את החלטתו, אך רק ביום 16.5.2004 הומצאו למבקשים הצווים, על נימוקיהם.
המבקשים טענו כי הצווים הוצאו לאחר המועד הקובע (יותר משנה מיום ההשגה) ואילו המשיב טען כי סיום ההליך השומתי התבצע ביום 9.3.2004 במסגרת התקופה הלגיטימית שנקבעה ע"י המחוקק ובהתאם להוראות סעיף 152(ג) לפקודה, ואין חשיבות רבה למועד שבו הגיעו (או נשלחו) הצווים בפועל לידי המבקשים.
השופט אלטוביה פסק כי גילויי ההנמקה ודרך בניית השומה הינם חלק בלתי נפרד מהצווים, ומשהומצאו הנימוקים למבקשים רק כחודשיים ויותר לאחר היום שבו שידר המשיב למחשב את החלטתו, אין לבית המשפט שיקול דעת שיאפשר לו "להכשיר" את הצווים.
מסתבר, כי במקרה זה החליט השופט אלטוביה (כפי שנכתב במפורש בפסק הדין) לסטות מהלכה קודמת, שניתנה בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 17.2.2003, בעמ"ה 663/02 (בנימין מוסאי נגד פקיד שומה ירושלים 1).
באותו מקרה קבע בית המשפט (מפיו של השופט יצחק ענבר) כי המצאת הנימוקים לצו באיחור (לאחר כארבעה חודשים מיום המצאת הצו) איננה סיבה לקבלת ההשגה, שכן אין קיפוח של ממש בזכויות המערער (באותו מקרה הצווים עצמם הגיעו לידי המערערים, ככל הנראה, במועד).
ואלו דברי השופט אלטוביה:
..."בעניין זה דעתי שונה מכפי שנפסק בעבר ולאחרונה בעמ"ה 633/02, בנימין מוסאי נגד פקיד השומה ירושלים 1"...
תם ולא נשלם...
עובדים צעירים נכנסים לשוק העבודה, קרדיט: גרוקשכר המינימום מתעדכן, המציאות לא
שכר במינימום, יוקר במקסימום: הנוסחה הקיימת מעלה את השכר הנומינלי, אבל מתעלמת מהמחירים ומהכנסה פנויה וגם - בכמה יעלה יעלה שכר המינימום באפריל על פי המנגנון החדש?
שכר מינימום היום, ה-4 בינואר 2026, שוק העבודה הישראלי חווה רגע נדיר של נחת. מנגנון העדכון האוטומטי של חוק שכר מינימום נכנס לתוקפו, ובהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - השכר יזנק החל ממשכורת אפריל הקרוב בכ-3.3% לרמת שיא של 6,443.85 ש"ח. על הנייר, זוהי בשורה פנטסטית: בזמן שיוקר המחיה משתולל, העובדים ברמות השכר הנמוכות מקבלים תוספת של כ-196 ש"ח בחודש. במציאות שבה כ-23.3% מהשכירים בישראל משתכרים "שכר נמוך" (עד שני שלישים מהשכר החציוני), מדובר באוויר לנשימה.
הפרדוקס הישראלי: שכר גבוה, ארנק ריק
כדי להבין את ייחודיות המצב בישראל, כדאי להרים את הראש אל מעבר לים. האיחוד האירופי אימץ לאחרונה את דירקטיבת "שכר המינימום ההולם" (Adequate Minimum Wages), המהווה שינוי תפיסתי דרמטי: לא עוד מספר שרירותי, אלא יעד כפול - שכר מינימום שיהווה לפחות 60% מהשכר החציוני ו-50% מהשכר הממוצע.
כאן נחשף הפרדוקס: במונחים יחסיים, ישראל היא "מעצמת שוויון". שכר המינימום שלנו (כ-61% מהשכר החציוני) הוא מהגבוהים ב-OECD ביחס לשכר הכללי במשק. אולם, כשבודקים את יכולת ההשתכרות במונחי כוח קנייה (PPP), הבלון מתפוצץ. בגלל יוקר המחיה הקיצוני - מהדיור ועד מחירי המזון - השכר הישראלי קונה הרבה פחות משכר מקביל בגרמניה או בהולנד. בעוד אירופה מתמקדת ב"הלימות" ובקיום בכבוד, ישראל נצמדת לנוסחה מתמטית עיוורת (47.5% מהשכר הממוצע). נוסחה זו נגזרת מעליות השכר בענף ההייטק, אך מתעלמת לחלוטין ממחירי העגבנייה והשכירות. התוצאה? השכר הממוצע עולה נומינלית, אך ההכנסה הפנויה של משקי הבית נותרת מאחור.
זאת ועוד: העובד הישראלי נדרש לעבוד 42 שעות שבועיות כדי להגיע לשכר המינימום, לעומת ממוצע של 37 שעות ב-OECD. המשמעות היא שעלינו לעבוד 14% יותר ממקבילינו בעולם כדי להגיע לאותו רף בסיסי.
- רשתות השיווק לוחצות להגדיל את מכסת העובדים הזרים - על חשבון העובדים הישראלים
- גידול של מיליונים בהוצאות: איך העלאת שכר המינימום תשפיע על שופרסל?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
שני צדדים למטבע הכלכלי
מול הנימוקים המוסריים והחברתיים של תומכי ההעלאה, ניצבים המתנגדים - המגזר העסקי וחלק מהאקדמיה הכלכלית. לשיטתם, התערבות אגרסיבית במחיר העבודה בעת משבר עלולה לפגוע במרקם העסקי ובתעסוקה. גם החשש מ"סחרור אינפלציוני" עולה בכל פעם שהשכר מתעדכן, וזאת למרות שהוכח כי משקלה של עליית שכר המינימום באינפלציה של השנים האחרונות היה זניח.
בית משפט (גרוק)בג״צ ממליץ לחברות הסיעוד למחוק את העתירה נגד הביטוח הלאומי
ההליך ביקש להגביל את שיקול הדעת של הביטוח הלאומי במקרים שבהם זכאי סיעוד לא מקבלים שירות בפועל. בית המשפט מאותת להשאיר את הסמכות בידי הביטוח הלאומי, על רקע מחסור בשירותים, כ-390 אלף זכאים לקצבה, ומאבק מתמשך סביב מכרזי הסיעוד
בג״צ ממליץ לחברות הסיעוד למשוך את העתירה שהגישו נגד המדינה והביטוח הלאומי, סביב האפשרות להעביר גמלת סיעוד בכסף לזכאים שלא מקבלים שירות בפועל מחברות הסיעוד. לפי הדברים שנאמרים בדיון, השופטים מצביעים על כך שההסדר נשען על שיקול דעת מנהלי, ובנסיבות שבהן השירות לא מסופק בשטח, הביטוח הלאומי פועל בתוך המסגרת החוקית.
המחלוקת נוגעת לשאלה פרקטית שמתרגמת מהר לכסף ולשירות. כאשר זכאי סיעוד מאושר לשעות טיפול, אבל בפועל לא מקבל את המענה שאושר לו, הביטוח הלאומי מעביר את שווי הגמלה בכסף כדי לא להשאיר אותו בלי פתרון. חברות הסיעוד ביקשו למנוע את המנגנון הזה, ולטענתן אין לאפשר העברת זכאות במזומן בהיעדר שירותים זמינים.
ברקע עומד גם המהלך המתמשך של הביטוח הלאומי לקדם מכרז סיעוד שמבקש, בין היתר, להטיל סנקציות על חברות במקרים שבהם לא ניתנים שירותים לאזרחים ותיקים סיעודיים. לאורך השנים, וכחלק מההתאמה למציאות בשטח, הביטוח הלאומי מעביר את כספי הגמלה בכסף במצבים שבהם קשישים לא קיבלו שירות, כדי להבטיח שהזכאות שלהם לא תישאר תאורטית.
המחסור בשירות והפער בין זכאות על הנייר למציאות בשטח
לתוך הדיון נכנס נתון שמחדד את הפער בענף. יש כ-390 אלף זכאים לקצבת סיעוד, וכ-50% מהם מטופלים על ידי בני משפחה. הנתון הזה משמש אינדיקציה לכך שחלק גדול מהטיפול בפועל לא נשען על מערך שירות זמין ורציף, אלא על הבית, והוא מצביע על מחסור במטפלות סיעודיות מוכשרות, במיוחד באזורים שבהם קשה יותר לגייס כוח אדם.
- שיח מדיקל - החלטת בג"צ בקשר עם צו ביניים
- כחלון: "נתחיל בהליכים לצורך צמצום המכסים על ייבוא מוצרי חלב"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לדיון מגיעים סגן יו״ר הכנסת אליהו רביבו, נציגי עמותות ׳נכה לא חצי בנאדם׳ ועמותת ׳מטה מאבק הסיעודיים׳. הנוכחות שלהם באולם מדגישה שהאירוע לא נשאר בתוך מסגרת משפטית בלבד, אלא נוגע לשאלת ההגנה על זכויות ולדרך שבה המדינה מתמודדת עם מצב שבו השירות המובטח לא תמיד ניתן בפועל.
