גילוי נאות: אני חושב שארגון אג'נדה עושה עבודה חשובה ביותר בחיזוק קולם של אלו שלרוב לא נשמעים, וגם מעריך מאוד את העומדת בראשו, העיתונאית ענת סרגוסטי. אולי בגלל זה התגובה המיידית שלי למאמרה של העיתונאית אמילי עמרוסי בנוגע לכנס אילת לעיתונות היתה צקצוק.

במאמר, שהתפרסם בשבוע שעבר בעמודי הדעות של 'ישראל היום', טענה עמרוסי כי אג'נדה הוא ארגון "שמאל קיצוני" וכי בכך שאגודת העיתונאים נתנה לנציגי אג'נדה במה נרחבת בפאנלים בתמורה לחסויות היא איפשרה להם לקנות "במאות אלפי שקלים את העיתונאים שהשתתפו בכנס".

עמרוסי לקתה אמנם בתסביך הרדיפה השכיח של חלק מהמתנחלים, שלפיו כל מי שהוא לא בני בגין הוא שמאל קיצוני - אך בטענה המרכזית של המאמר היא דווקא צודקת: אג'נדה קנתה את מקומה בכנס, ויותר משהיא קנתה אותו, אגודת העיתונאים מכרה לה אותו.

את מנכ"ל האגודה יוסי בר מוחא - האיש שטען בפני הנהלת האגודה שמכון ון ליר הוא "פוסט ציוני" כשניסה לסכל קורס בכלכלה לעיתונאים שיזמנו בבית סוקולוב - קשה להאשים בשמאלנות יתר. ההיגיון שלו פשוט: הוא רוצה שכנס אילת יהיה כמה שיותר יוקרתי, וכדי שהכנס יהיה כמה שיותר יוקרתי צריך להביא הרבה חסויות והרבה כסף. וכשארגון נותן חסות ושופך מאות אלפי שקלים על אירוע, הוא רוצה נגישות למיקרופון.

כך נוצרת המשוואה הפשוטה: מי שמשלם - מדבר. אג'נדה משלמים - אז הם מדברים. וזה לא שענת סרגוסטי לא ראויה לשאת דברים בערב הפתיחה של כנס אילת - היא ראויה לא פחות מכל אחד מהדוברים האחרים בכנס - אבל גם אין לי שום ספק שאלמלא החסות, היא לא היתה זוכה לקבל מיוסי בר מוחא את הכבוד שלרוב שמור לאנשים חשובים ומכובדים כמו ראש הממשלה או כמו יוסי בר מוחא.

כולם עושים את זה, אמרו לי כמה אנשים השבוע והביאו כדוגמה את כנס הרצליה, שבו משרדי ממשלה משלמים 150 אלף שקל כדי לקבל פאנל של שעה וחצי (חיים ריבלין עשה על זה כתבה חשובה בחדשות 2). אחרים הגדירו את זה כ"מס", והסבירו שגם בכלי התקשורת עושים דברים דומים. אבל בסופו של דבר זאת גם שאלה של מינון.

אני נזכר בפאנל מכנס אילת הקודם, שעסק ביחסי עיתונאי-דובר. על הבמה ישבו 2 עיתונאים גולן יוכפז וספי עובדיה (שניהם מגלי צה"ל) ו-4 דוברים, עם מכנה משותף אחד: יגאל גלאי (דובר הכנס), אתי אשד (מראשי חטיבת הדוברים באגודה), עידו הדרי (דובר מכבי שירותי בריאות, אחת המממנים של הכנס) וד"ר אמיר רוזנבליט (דובר אוניברסיטת בן גוריון, שגם היא הכניסה את היד לכיס). חשוב לי להדגיש: אף אחד מהם אינו אדם רע או טיפש. ההפך. כולם אנשים רהוטים שיש להם מה להגיד בנושא, ובכל זאת ברור שהקריטריון המרכזי שהכניס אותם לפאנל הוא לא הכישורים אלא הקישורים (או הכסף). האם לא היה שום דובר שאינו קשור לכנס ארגונית או חסותית, ובכל זאת מספיק ראוי כדי להשתתף בפאנל?

זה עוד נסבל כשמדובר באדם אחד, אבל בכל מה שקשור לכנס השנתי של האגודה מדובר בשיטה. לכו לברר עם ראש עיריית אילת כמה כסף (או שווה כסף) הוא שם כדי לנאום השנה 3 פעמים (אחת מהן באירוע הפתיחה), ולקבל פאנל מיוחד על תיירות (שלפחות את הכותרת שלו משכתבים משנה לשנה). לכו לבדוק עם החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה (עוד גילוי נאות: אני לומד שם עכשיו לתואר שני) איזו במה הם קיבלו כשהמוסד האקדמי שלהם שם סכום של שש ספרות על כנס אילת הראשון והשני, ומה היחס שקיבלו מרגע שהכסף הפסיק לזרום. הכבוד עבר לעמיתיהם מאוניברסיטת בן גוריון, השותפה החדשה למימון הכנס.

אולי אני נאיבי מדי, אבל כך לא צריך להיראות אירוע שעיתונאים מארגנים. מה קרה לאתוס העיתונאי ולעקרונות האתיים שלפיהם אנחנו אמורים לעצב את הדיון הציבורי? לאן נעלמה התמימות המבורכת שלפיה אנו, כעיתונאים, מחויבים להעניק במה לאנשים על סמך חשיבות דבריהם ולא על פי שלל אינטרסים זרים? האם זה כבר לא מפריע לאף אחד?

אם זה אמור להפריע לנו כשהגישה האנטי-עיתונאית הזאת מגיחה מדי יום בתוך כלי התקשורת, הרי שכשמדובר בכנס המרכזי של אגודת העיתונאים זה צורם עוד יותר. במקום שהאגודה תהווה דוגמה ומופת לעוסקים במקצוע, היא בעיקר מציבה סטנדרטים חדשים לשחיקה של האתוס העיתונאי. והיא כבר לא רק משתינה בתוך הבריכה של מלון הפאר הרודס באילת, אלא עושה את זה מהמקפצה ועל הראש של כולנו.