יורשי קרקע בת"א יקבלו פיצוי של יותר מ-5 מיליון שקל מהמדינה
קיבלתם קרקע בירושה? כדאי מאוד שתסדירו את הרישום שלה בהקדם. למה? הסיפור הבא ימחיש בצורה הטובה ביותר את הסיבה לכך. בפסק דין שניתן על ידי השופט נפתלי שילה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נדונה פרשת העברת זכויות במקרקעין בתל אביב שנעשו על סמך מסמכים מזויפים - דבר שהוביל לנזקים משמעותיים ליורשי הבעלים המקוריים של הקרקע. התובעים, בני משפחה, טענו כי הקרקע שהיתה בבעלות אביהם המנוח הועברה במרמה על ידי נוכל, שנעזר בצו קיום צוואה מזויף, ושגרם לרישום הקרקע על שמו ולאחר מכן מכירתה לאנשים אחרים.
הקרקע, שהיתה בבעלות אדם מאז שנות ה-60, עברה לאחר מותו לידי יורשיו - בהתאם לצוואתו. ואולם יורשיו לא מיהרו להעביר את הבעלות על שמם, והקרקע נותרה רשומה על שם המנוח. ב-2017, כשביקשו היורשים להסדיר את רישום הקרקע על שמם, הם גילו כי הקרקע כבר הועברה לאדם אחר, שהצליח לבצע את ההעברה באמצעות צו קיום צוואה מזויף, תוך זיהוי המנוח באמצעות דרכון איראני – פרט מעורר חשד, כפי שציין השופט שילה, "שהמנוח, תושב ישראל, הזדהה בצוואתו באמצעות דרכון של מדינת אויב".
היורשים לא דואגו לרישום הקרקע במשך 18 שנה צילום: תמר מצפי
השופט דחה את טענות המדינה
התובעים טענו כי רשם המקרקעין התרשל בכך שלא זיהה את הצו המזויף למרות שורת פרטים לא עקביים בו, כולל מספר דרכון ישן ופרטים שאינם מתאימים. השופט התייחס לכך בהרחבה, וציין כי "רשם המקרקעין היה יכול לגלות את הזיוף באמצעות בדיקה פשוטה באתר הרשם לענייני ירושה" - בדיקה שהיתה עשויה למנוע את הנזק שנגרם למשפחה. בנוסף, צו קיום הצוואה שהוגש לרישום לא כלל עותק מקורי או מאושר בידי נוטריון, כפי שנדרש לפי הנהלים.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המדינה טענה להגנתה כי רשם המקרקעין ביצע את כל הבדיקות הנדרשות על פי הנהלים, וכי לא ניתן לצפות ממנו לבצע בדיקות מקיפות עבור כל צו שמתקבל. עם זאת, השופט שילה דחה טענה זו, וקבע כי כשקיים חשד ממשי לזיוף, על רשם המקרקעין לפעול במשנה זהירות. הוא ציין כי, "הנורה הראשונה היתה צריכה להידלק כשנראה כי המנוח מזוהה בדרכון איראני. אי ביצוע בדיקה במקרים אלו משמעה התרשלות חמורה".
היורשים יישאו גם כן בחלק מהאשמה
השופט שילה הכיר בכך שהיורשים עצמם נושאים באחריות מסוימת, מכיוון שלא דאגו להסדיר את רישום הקרקע על שמם במשך 18 שנה. "הרישום הארוך על שם המנוח ללא פעולה מצד יורשיו יצר פרצה קוראת לגנב", כתב השופט בפסק הדין שפרסם, והוסיף כי בקרקע ריקה שאינה בשימוש יש סיכון גבוה יותר להונאות. לפיכך, פסק השופט כי על היורשים לשאת באשם תורם של 40% מהנזק שנגרם.
פסק הדין קובע כי על המדינה לשלם ליורשים פיצויים בהתאם לשווי הקרקע בזמן מתן פסק הדין, שמגיע לכ-8.85 מיליון שקל, בניכוי האשם התורם שנקבע לתובעים - מה שמותיר פיצוי של כ-5.31 מיליון שקל שתשלם המדינה. השופט שילה גם חייב את המדינה בהוצאות משפט, כולל שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 150 אלף שקל. פסק הדין מהווה מסר ברור לכל הנוגעים בתהליך רישום המקרקעין, ומציב את האחריות לא רק על רישום טכני, אלא על חובת בדיקה מעמיקה במקרים מעוררי חשד.
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
בני זוג שחתמו לפני שנים על הסכם ממון שהבטיח חלוקה שוויונית בבית המגורים גילו, עם פרוץ המשבר ביניהם, כי פתק בכתב ידם עומד כעת במרכז סכסוך רכוש מהותי. למרות ההסכמה המקורית על בעלות שווה בנכס, ולמרות טענות האשה כי המסמך נחתם בלחץ וללא הבנה, בית המשפט העניק
תוקף מלא לאותו פתק. המשמעות: הנכס, ששווה 15 מיליון שקל, יישאר רשום ויחולק ביחס של שליש לאשה ושני שלישים לגבר
כמעט שלוש שנים לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בין בני זוג לשעבר, שבית אחד עמד במרכזם, הגיע לסיומו באחרונה שלב נוסף בסאגה המשפטית שמסעירה את הצדדים ומציפה מחדש שאלות על יחסי אמון, הסכמות משפחתיות והמשקל של מסמך אחד פשוט הכתוב בכתב יד. מדובר בבית מגורים ששוויו, לפי חוות דעת שמאית שהוגשה לתיק, מגיע לכ-15 מיליון שקל - נכס שנהפך לסלע מחלוקת בין בני זוג לשעבר, לאחר שחתמו ב-2006 על פתק קצר שהסדיר מחדש את חלוקת הבעלות בו, בניגוד להסכם הממון המקורי שערכו שש שנים קודם לכן.
לפי הסכם הממון משנת 2000, נקבע באופן מפורש כי בית המגורים של הצדדים יהיה משותף לשניהם "בחלקים שווים אף אם הכספים לבנייתו לא באו באופן שווה משני הצדדים". אלא שבחודשים שלפני רכישת הבית, כך לפי גרסת האיש, התברר כי הוריה של האשה, שהיו צפויים להשתתף במימון של רכישתו, אינם מתכוונים לקחת חלק כלל ברכישה. באותו שלב, כך טען, הציב אביו תנאי לתרומתו הכספית - הבית יירשם לא בשוויון, אלא בחלוקה של שלושה רבעים על שם הבן ורבע אחד בלבד על שם האשה. לבסוף הוסכם על חלוקה של שני שלישים לאיש ושליש אחד לאשה.
כאן נכנס לתמונה המסמך הקצר, שעליו חתמו הצדדים ב-3 ביוני 2006. מדובר בפתק שנכתב בכתב יד, שנחשב אז בעיניהם להסכמה פנימית פשוטה, אך קיבל מעמד דרמטי שנים לאחר מכן, כשהקשר עלה על שרטון וההליך הרכושי הגיע לפתחו של בית המשפט. האשה טענה שהמסמך נחתם תחת לחץ, בזמן שהיא אינה מבינה את השלכותיו, ושהוא עומד בסתירה מוחלטת להסכם הממון. מנגד, האיש טען שמדובר בהסכמה טבעית שנועדה ליישב שינוי נסיבות, וששני הצדדים הבינו היטב את משמעותו.
פסק הדין הנוכחי, שהוא השלישי במספר בעניינם של הצדדים, מתמקד בדיוק בשאלה זו: האם למסמך שנחתם ללא ליווי משפטי וללא אישור מבית המשפט, יש תוקף מחייב, והאם הוא גובר על הסכם הממון המקורי? בית המשפט קבע כי התשובה לכך היא חיובית.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
רק הוריו של הבעל נשאו בעלות הרכישה והבנייה
כבר בפתח נימוקיה, הדגישה השופטת אליה נוס כי המסמך נבחן תחילה מההיבט הראייתי: כיצד נחתם, מה היתה כוונת הצדדים בעת חתימתו, ומה עלה מהעדויות ומהמסמכים שסבבו את רכישת הבית. האיש העיד כי ההבנה המקורית ביניהם היתה שהמימון יתחלק בין משפחות הצדדים, ולכן ירשמו בעתיד את הבית בחלקים שווים. ואולם כשהדבר לא התממש, וכשהתברר שהוריו בלבד נושאים בעלות הרכישה והבנייה, נוצר צורך בעדכון ההסכמות. לדבריו, "העלינו את זה על הכתב, לא בניסוח של עו"ד", והוא הדגיש כי הדברים נכתבו "באווירה טובה... והכרת הטוב שאנחנו הולכים לקבל במתנה בית מהניילונים".
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
