האם הייעוד של תרומה חייב להישמר, או שחלקו של התורם מסתיים ברגע שהעביר את הכסף? בפסק דין מורכב של בית משפט השלום בפתח תקווה, נדונה תביעתה של אשה מבוגרת להשבת תרומה בסכום של 100 אלף שקל שהיא העניקה לישיבת נחלת התלמוד מאלעד, לטובת כתיבת ספר תורה. השופט אמיר לוקשינסקי-גל דן בשאלת השימוש בכספי התרומה ובטענת התובעת, כי כי היא הולכה שולל והוטעתה בכך שגרמו לה להאמין שהתרומה תיועד לכתיבת ספר תורה, ולא לצורך בניית בית כנסת - כפי שטענה הישיבה.

הפרשה החלה ב-2019 כשהתובעת, אז בת 81, החליטה לתרום סכום משמעותי לישיבה במטרה לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתה ולעוד אריכות ימים עבורה. היא העבירה את הסכום לאיש ציבור המקורב לישיבה, ששימש מתווך מטעמה, אך לאחר שהכספים הועברו התברר לה כי הם הושקעו במיזם לבניית בית כנסת, בניגוד לכוונתה.

למתווך הובהר שהכסף מיועד רק לכתיבת ספר תורה צילום: Istock

לטענת התובעת, במהלך הפגישה שבה נמסר הצ'ק הבנקאי לידי המתווך מטעם הישיבה, הובהר לו כי הכסף נועד לכתיבת ספר תורה בלבד. היא טענה כי לא הבינה שהתרומה תשמש לצורך אחר, וכי אם היתה יודעת זאת - לא היתה מעבירה את הכספים. בית המשפט נדרש להכריע אם היתה כאן הטעיה, טעות או חוסר הבנה שהובילה למעשים.

כתיבת ספר התורה היא בעלת משמעות רבה לתובעת

• העירייה תשלם לישיבה 1,200 ש' ליום עד שתיתן קרקע
• פסיקת בג"ץ והשלכותיה על תקציבי הישיבות
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

התובעת טענה כי ביקשה לתת את התרומה מתוך כוונה ספציפית שהיא תשמש לכתיבת ספר תורה - דבר שבעיניה הוא בעל משמעות רוחנית גבוהה. היא התייחסה לתרומה כצעד חשוב עבורה, שנועד לשמר את זכרונה ומורשתה לדורות הבאים. היא טענה כי התרומה הוענקה תחת הבטחה מסוימת שלא קוימה, והוסיפה כי לא היתה מסכימה להעביר את התרומה אלמלא ההסכמה למטרה זו.

מנגד, הישיבה טענה כי לתובעת נמסר שהכסף ישמש לבניית בית כנסת ולא לכתיבת ספר תורה. המתווך, מצדו, העיד כי כשפגש את התובעת והבהיר לה את מטרת התרומה, היא נתנה את הסכמתה לשימוש בכסף לצורכי הבנייה של בית הכנסת. לטענתו, היתה הבנה מלאה מצדה של התובעת, והיא אף אישרה לו לעשות שימוש בכספים כראות עיניו.

השופט לוקשינסקי-גל קבע כי המתווך פעל מטעם הישיבה והיה מורשה לפעול כשלוח שלה בכל הנוגע לגיוס תרומות. בית המשפט הדגיש כי על פי סעיף 1(ב) לחוק השליחות, פעולתו של השלוח כמוה כפעולה ישירה של השולח, קרי הישיבה, ולכן האחריות המשפטית להסכמה בין התובעת לשלוח היא באחריותה הישירה של הישיבה. במלים אחרות, "שלוחו של אדם כמותו", ולכן על הישיבה מוטלת האחריות לשימוש בכספי התרומה בהתאם להבנות שהיו או שלא היו בין הצדדים.

• ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
• בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• תיק ההונאה של 44 מיליון שקל - כך הונו יזמים 250 משקיעים...

בית המשפט בדק את הראיות והעדויות שהוצגו, ובהן פרוטוקולים של הבנק שתיעדו את שיחתה של התובעת עם פקידות הבנק. בפרוטוקולים נרשם במפורש כי התובעת אמרה לפקידות הבנק שהתרומה נועדה לכתיבת ספר תורה. בתיעוד נכתב כי "התובעת התעקשה כי רצונה להקדיש את התרומה לספר תורה בלבד, על מנת שלא יישארו כספים בחשבון אותם יכול בנה לקחת". בית המשפט התייחס לתיעוד זה כראיה משמעותית לכך שהתובעת לא היתה מעוניינת בתרומה למטרה אחרת.

לאחר שבחן את העדויות, הסיק בית המשפט כי גם אם נתן השלוח לתובעת רושם שהתרומה מיועדת לבית כנסת, היתה כאן טעות מהותית בתפישת התובעת את מטרת התרומה. לפי סעיף 14 לחוק החוזים, כשאדם מתקשר בחוזה מתוך טעות והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי אותו צד לבטל את החוזה. במקרה זה, קבע השופט כי מדובר בטעות יסודית, והישיבה צריכה היתה להבין שמטרת התרומה לא היתה בניית בית כנסת.

הישיבה לא נהגה באחריות הנדרשת

השופט ציין כי הישיבה, כעמותה מוסדרת הפועלת על בסיס תרומות, היתה מחויבת לנקוט אמצעי זהירות מוגברים ולאמת את מטרת התרומה בצורה פורמלית ומסודרת - בייחוד כשמדובר בתרומה גדולה מאדם מבוגר. בית המשפט הדגיש כי "עצימת העיניים" של הישיבה וחוסר הבירור אודות מטרת התרומה, בייחוד לאור הצורך לתעד תרומות בצורה מסודרת, מצביעים על מחדל מצדה, בכך שלא נהגה באחריות הנדרשת.

בפסק' הדין שפרסם, כתב השופט כי "הישיבה חייבת היתה לברר באופן פוזיטיבי ומפורש מהו רצונה של התורמת, ולפחות לתעד זאת בצורה ברורה". כלומר הישיבה אחראית לעמימות שנוצרה סביב מטרת התרומה, ולכן עליה לשאת באחריות לנזק הראייתי שנגרם בשל כך.

בהחלטתו, קבע השופט כי התובעת זכאית להשבת כספי התרומה בסכום כולל של 100 אלף שקל, כולל הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד למועד השבת הכספים בפועל. בנוסף, הישיבה חויבה בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין לתובעת. השופט הבהיר כי ההחלטה אינה כוללת פיצוי על נזק לא ממוני, מכיוון שלא הוכח נזק שכזה.

פסק דין זה מעורר סוגיות רחבות יותר בתחום דיני השליחות והחוזים, ובעיקר סביב האופן שבו על עמותות ומוסדות ציבוריים לנהל את נושא גיוס התרומות בצורה שקופה ומקצועית. במקרה הזה, ההנחיה שניתנה לשלוח לגיוס התרומות ללא תיעוד ברור של מטרות התרומה, העלתה שאלות אודות אחריותו של המוסד במקרה של אי הבנה עם התורם.

בנוסף, פסק הדין מחדד את הצורך בגיבוש נהלים מסודרים לתיעוד והבהרה של מטרות התרומה - דבר שעשוי להוות תקדים עבור עמותות נוספות. השופט לוקשינסקי-גל חידד את החשיבות של תיעוד ברור ומסודר בעסקות המערבות תרומות נכבדות, בייחוד במקרים שבהם מדובר באנשים מבוגרים או בתורמים שאינם בקיאים בפרטי ההסכמים.