"בהוצאה לפועל יש נושים גדולים וחייבים קטנים. לחייבים גדולים יש הסדרים"
המלווה דרש כמעט מיליון שקל - ביהמ"ש הכיר רק בכ-60 אלף
פסק דין בפרשה של הלוואות במינימרקט ממודיעין קובע כי מלווה חוץ־בנקאי, שדרש מהלווה כ-900 אלף שקל בטענה לחוב תופח וריביות, הצליח להוכיח רק שבריר מהסכום. לאחר שנים של התדיינות, בית משפט השלום בפתח תקווה ביטל את ההסכם החוץ־בנקאי וקבע כי יש להשיב למלווה רק
את סכום הקרן שנמצא כמשולם חלקית. השופטת הזהירה מהיעדר תיאום מסמכי הלוואה ומהסתמכות על צ'קים שנועדו לשמש בטוחה בלבד
הסיפור הבא, שהגיע אל שולחנה של השופטת לימור חלד-רון בבית משפט השלום בפתח תקווה, נוצר מתוך מצוקה כלכלית יומיומית, כזו שמוכרת היטב לעסקים קטנים בישראל. בין מדפי מינימרקט צנוע במודיעין התפתח קשר שהחל כעזרה לכאורה בין מכרים בבית הכנסת, והסתיים בשורה ארוכה של תיקי הוצאה לפועל, טענות על ריבית נשך, האשמות הדדיות וחוב נטען שהתנפח עד לכ-900 אלף שקל. אלא שבית המשפט קבע בסופו של דבר כי כל שניתן להוכיח הוא יתרה של כ-60 אלף שקל בלבד.
ההליך המשפטי, שכלל שתי תביעות שטריות (תביעות להוצאה לפועל על סמך שטר, למשל צ'ק) שאוחדו, עסק ביחסי מלווה־לווה שנמשכו שנים. התובע, חיים אוזן, טען כי העניק לנתבע, ישראל מיכאל אביב, הלוואות חוץ־בנקאיות בהיקפים גדולים, וכי כנגד אותן הלוואות הופקדו בידיו צ'קים שנועדו להבטיח את ההחזר שלהן. לטענתו, מרגע שהנתבע הפסיק לפרוע את החוב, פנה לביצוע הצ'קים בלשכת ההוצאה לפועל. אלא שהנתבע טען מנגד כי מדובר במערכת יחסים אחרת לגמרי, שבה המינימרקט שבו עבד הוא זה שנזקק לעזרה תזרימית, וכי התובע הוא שפעל לאורך השנים בניגוד לדין, ללא כל הסכם הלוואה מסודר ומתוך גביית ריביות מופרזות.
במרכז הסיפור עמדו שלושה תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגד הנתבע, בסכום מצטבר של 670,400 שקל. לאחר פתיחת התיקים ביקש הנתבע, ב-2018, להכריז עליו חייב מוגבל ולהיכנס להליך איחוד תיקים. רק כארבע שנים מאוחר יותר הגיש התנגדות לביצועי השטרות - ובית המשפט, בהחלטה מוקדמת של רשם בכיר, העניק לו רשות להתגונן. כשהתיק הגיע לשלב ההוכחות, הציג התובע גרסה שלפיה הכיר את הנתבע בבית הכנסת, שם סיפר לו האחרון כי הוא בעליו של מינימרקט עם מחזורי פעילות נרחבים. התובע סיפק לו שירותי פריטת המחאות, הפנה אותו לאדם נוסף שעסק בצ'יינג', ואף טען כי שימש ערב להלוואות שקיבל הנתבע מאותו גורם. לדבריו, החוב תפח והלך עם השנים, ובעת פתיחת ההליכים הגיע לסכומים גבוהים מאוד.
המשיך להחזיק צ'קים של בטוחות גם אחרי ביצוע התשלומים
מנגד, טען הנתבע כי תחילה פנה אליו התובע כדי לסייע למינימרקט בתקופת קושי, כשבעליו הקודמים של העסק הם אלה שעמדו במרכז העסקה. רק מאוחר יותר הוא רכש את המינימרקט לעצמו ונטל על עצמו גם חלק מחובותיו, אך לטענתו הוא החזיר לתובע סכומים משמעותיים, בעוד שהתובע המשיך להחזיק צ'קים שניתנו לו כביטחונות ולא השיב אותם גם לאחר שהתשלומים בוצעו. בנוסף, הוא טען כי התובע גבה ממנו ריביות העולות בהרבה על המותר בחוק.
- הלוואה חוץ בנקאית: מתי זו האופציה הנכונה עבורכם?
- הלוואה מחברת אשראי חוץ בנקאי? תקראו לפני שאתם לוקחים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחד הכלים המשפטיים הבולטים בתיק היה תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ־בנקאיות. התובע טען כי החוק אינו חל, משום שההלוואות ניתנו כביכול לתאגיד שהוא המינימרקט, אך השופטת קבעה כי קו טענתו מנוגד לגרסתו שלו לאורך ההליך, שבה הדגיש כי ההלוואות ניתנו לנתבע כאדם פרטי. מאחר שהלווה אינו תאגיד, החוק חל במלואו.
מה גובר - מינוי בן ממשיך או צוואה?
פסק דין מעניין של בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה קבע כי מינוי בן ממשיך שנעשה כבר בשנות השמונים ולא בוטל במשך עשרות שנים, תקף גם אם בצוואה מאוחרת ביקש בעל הנחלה לחלק את המשק שלו בין ילדיו. השופט רן ארנון קבע כי המינוי, שאושר על ידי הסוכנות היהודית,
מהווה התחייבות בלתי חוזרת, ולכן אין בכוחה של הצוואה לשנותו - גם אם היחסים בין הצדדים עלו על שרטון לפני מות האב
באחד מאותם סכסוכי ירושה משפחתיים מורכבים, שבהם מתערבבים אהבות ישנות, פצעים ישנים וזיכרון של נחלה אחת משותפת, נדרש באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה להכריע בשאלה מה גובר - צוואתו של האב, או מינוי הבן הממשיך שעשה עוד לפני עשרות שנים. מדובר במשק חקלאי בצפון הארץ, שבעליו המנוח מינה ב-1984 את בנו ואשתו כ"בן ממשיך" - מינוי שאושר אז על ידי הסוכנות היהודית והאגודה החקלאית. אלא שכעבור שלושה עשורים, בצוואה שנערכה ב-2011, קבע האב כי הנחלה תתחלק בין ילדיו, והדבר הצית מאבק משפחתי עיקש.
התובעים, בני הזוג מ’ וע’, טענו כי הם מונו כדין כבן ממשיך כבר בשנות השמונים, והאב מעולם לא ביטל את ההתחייבות הבלתי חוזרת שעליה הוא חתם. לטענתם, על סמך אותו מינוי הם קיבלו היתר בנייה ובנו את ביתם במשק בידיעת כולם. הם הדגישו כי במשך עשרות שנים הם חיו מתוך אמונה שהם יורשיו הטבעיים של המשק, בעוד שיתר אחיהם ואחיותיהם קיבלו נחלות אחרות משלהם. אלא שהאב הלך לעולמו ב-2015, והצוואה שהותיר מאחוריו קבעה חלוקה שונה - פיצול של הנחלה בין הבנים והבנות, באופן שסותר את עקרונות ההסכם המשולש בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הסוכנות והאגודה החקלאית.
האחים שמנגד - צ', א' וד' - טענו כי האב חתם על המסמכים מ-1984 רק כדי לאפשר לבן לבנות את ביתו במשק, אך לא מתוך כוונה אמיתית להעניק לו את הנחלה. לדבריהם, גם אם היתה כוונה כזו, היא לא הושלמה כדין, ובכל מקרה השתנתה עם השנים, בייחוד לנוכח התנהגותו של הבן, שהסתבך בפלילים ונעדר מהמשק במשך שנים ארוכות. "התובעים נטשו את הנחלה ואת אביהם," טענו האחים, "ולכן אין מקום להעניק להם מתנה של נחלה שלמה שהם לא טיפחו ולא שמרו עליה". הם הוסיפו כי במשך עשרות שנים הם היו אלה שעיבדו את האדמה, השקיעו בה ודאגו לאב עד יומו האחרון, בעוד שהבן הממשיך הנטען לא לקח חלק בנעשה.
תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית
השופט רן ארנון פתח את פסק דינו בהסבר רחב על מוסד ה"בן הממשיך", תופעה ייחודית לחקלאות הישראלית, שנועדה "למנוע מחלוקות משפחתיות עתידיות בנוגע למי מבין הילדים יירש את הזכויות במשק לאחר מות ההורים". הוא הדגיש כי לפי הפסיקה, הזכויות בנחלה אינן חלק מהעיזבון הרגיל של אדם ואינן ניתנות לחלוקה בצוואה, מכיוון שמדובר בזכויות של בר-רשות בלבד, התלויות באישורה של המדינה והמוסדות המיישבים. או במלים אחרות, הנחלה אינה נכס רגיל שאפשר להוריש, והוראות הצוואה אינן גוברות על מינוי בן ממשיך תקף.
- המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך
- האח יוכל לקבל את המשק - וזה מה שיידרש לעשות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר שסקר את העדויות, ההסכמים והמסמכים שנחתמו לאורך השנים, קבע השופט כי, "מינוי התובעים כבן ממשיך וההצהרה שניתנה על ידי המנוח ביום 29.11.84 לא בוטלה באופן מפורש על ידי האב". הוא הוסיף כי עשרות שנים חלפו מאז המינוי ועד לפטירת האב, ובכל אותן שנים, "לא טרח האב ולא עמד על כך כי המינוי יבוטל", ולכן המינוי נותר בתוקף. השופט דחה את טענות האחים, שלפיהן יש לבטל את המינוי מכיוון שהוא לא נרשם ברמ"י. לדבריו, בשנות השמונים לא היה נהוג לדווח לרמ"י (אז מינהל מקרקעי ישראל - ממ"י) על מינויים שכאלה, ונוהל הדיווח נכנס לתוקף רק ב-1997. "לא נמצא כל בסיס חוקי לטענה כי יש לרשום את דבר המינוי של הבן הממשיך ברמ"י גם ביחס למינויים שבוצעו שנים, ולעתים עשרות שנים, בטרם כניסתו של הנוהל לתוקף", כתב השופט בהכרעתו, והוסיף כי מדובר בנוהל מנהלי בלבד שאינו רטרואקטיבי.
