באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל נשמעו באחרונה עדויות שחשפו סיפור חיים של זוג שנישא ב-1978, גידל שלושה ילדים וכעת עומד בפני פירוק סופי של השותפות הארוכה שניהלו. למרות השנים שחלפו מאז שנישאו, המחלוקת ביניהם על הרכוש המשותף נותרה יוקדת, והפעם נסבה סביב השאלה הדרמטית: מתי בעצם נפסק השיתוף הרכושי ביניהם.

הבעל טען בעקשנות כי כבר ב-1986, לאחר שהתובעת חלתה והזוג הפסיק לקיים יחסי אישות, היה ברור שהנישואים למעשה הסתיימו. לדבריו, מאז חיו בני הזוג "למראית עין" בלבד, תחת אותה קורת גג אך בנפרד, וכל מטרתו היתה לשמור על שלמות המשפחה למען הילדים. מנגד, האשה טענה כי חיי המשפחה אמנם ידעו עליות ומורדות, אך הם נמשכו עד להגשת תביעת הגירושים בספטמבר האחרון.

השופטת גלית מרגלית ביטון פתחה את פסק הדין בהסבר משפטי מקיף על האפשרות להקדים את מועד הקרע לפי סעיף 5א לחוק יחסי ממון בין בני זוג. לדבריה, "ניתן להקדים מועד הקרע בטרם פקיעת הנישואים... נדרש כי מלבד הגשת בקשה על ידי אחד מהצדדים, תתקיים אחת משתי חלופות: האחת - מבחן טכני פורמלי, והשנייה - מבחן מהותי המתמקד בטיב הקשר הזוגי-כלכלי בין בני הזוג". היא הזכירה כי מועד הקרע אינו נקבע באופן אוטומטי אלא לפי נסיבותיו של כל מקרה. "מועד זה נקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין אם במועד הפרידה בפועל, בין אם במועד הגשת התובענות לבית המשפט ובין במועד אחר - בנסיבות המעידות על הפרדה רכושית וכלכלית בפועל. ודוק - מדובר בקרע סופי ומוחלט", כתבה השופטת בפסק הדין שפורסם.

לא התקיימה הפרדה כלכלית אמיתית

במקרה הנוכחי, בחנה השופטת את מכלול הראיות - כתבי הטענות, עדויות הצדדים ומסמכים נוספים - והגיעה למסקנה כי גרסת האשה אמינה יותר. היא ציינה כי הנתבע עצמו הודה שהמשיך לפרנס את משפחתו, כולל רכישת רכב לאשה, תשלום ביטוחים וטיפולים לרכב, ואף צירף אותה ב-2011 כשותפה לחשבון הבנק שלו. "פעולה זו... מעידה על כוונת שיתוף כלכלית", כתבה השופטת בהכרעתה. גם העובדה שהזוג המשיך לבלות יחד, לנסוע לחופשות משותפות ולגור באותו בית במשך עשרות שנים לאחר 1986, חיזקה את מסקנתה כי לא התקיימה הפרדה כלכלית אמיתית. "הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח הפרדה כלכלית משנת 86. נהפוך הוא, מכתב ההגנה ומעדותו עולה כי הוא נקט בפעולות שיש בהן כדי להצביע את כוונת שיתוף כלכלית לאחר מועד זה", פסקה השופטת. היא אף ציטטה מתוך עדות הבעל, שבו הוא הסביר כי בחר להמשיך לחיות עם אשתו כדי לא לפגוע בילדים. "רק כדי לא לפגוע בילדים העדיף הנתבע לא להתגרש ולסבול את מעשיה הנילוזים של התובעת. למרות זאת לא החסיר מהתובעת ומהילדים דבר" נכתב בהכרעת הדין.

• החלטת להתגרש והמשכת לגור עם גרושתך? ייתכן שהפסדת מיליוני שקלים
• איך קובעים את מועד הקרע לעניין איזון המשאבים בין בני זוג שנפרדו וחזרו?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בסיכומו של דבר, קבעה השופטת כי מועד הקרע הוא מועד פתיחת הליך יישוב הסכסוך בבית הדין הרבני, כלומר ספטמבר 2024, ולא 1986 כפי שטען הבעל. היא הדגישה כי גם אם חיי הזוגיות לא היו "כליל השלמות", הרי שהצדדים המשיכו להתנהל כמשק בית משותף במשך עשרות שנים. היא גם ניצלה את ההזדמנות להבהיר מסר עקרוני שלפיו, "כאשר מוגשת בקשה להקדמת מועד קרע, על בקשה מסוג זה, שהיא כשלעצמה בקשה חריגה, להיות מוגשת בתום לב, בניקיון כפיים, ועליה לשקף דרישה אמיתית סבירה והגיונית על פי מבחן האדם הסביר. דרישה להקדמת מועד קרע 38 שנים אינה סבירה בעליל". לבסוף חייבה השופטת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום כולל של 7,000 שקל בתוך 30 יום.

עו"ד אוהד הופמן, שותף במשרד הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה, מסביר כי "השיתוף הרכושי החל על בני זוג נשואים מסתיים בנקודת זמן שהחוק מכנה "פקיעת הנישואים" - הגדרה כללית שמעת לעת מעסיקה את ערכאות השיפוט שנדרשות לקבוע מהו המועד הספציפי שבו מוכח הקרע החודל את השיתוף. מאחורי מחלוקת נקודתית שכזו מסתתרים לפעמים סכומי כסף משמעותיים, בין אם כאלה שהתקבלו לאחר מועד הקרע ובן הזוג לא זכאי לחלוק בהם, ובין אם כספים שיצאו מן הקופה המשותפת לפני אותו המועד ושלא לטובת צרכים משותפים - ואז ייתכן שתחויב השבה שלהם. פסק הדין שדחה את ניסיון הבעל להקדים את מועד הקרע ב-38 שנה מיישר קו עם הפסיקה המנחה של בית המשפט העליון, שלפיה יש לבצע בחינה מהותית של אופי הקשר הזוגי-כלכלי, וזאת מכיוון שהוכח שהזוג, על אף הקשיים, ניהל משק בית משותף ומהתנהלות הבעל אף הוכחה כוונת שיתוף. לאור זאת, הניסיון להקדים את מועד הקרע נדחה תוך נזיפה ברורה מצד בית המשפט, שהבהיר כי דרישה להקדמת מועד הקרע היא לכשעצמה בקשה חריגה המחייבת תום לב, ועצם הדרישה להקדים את המועד ב-38 שנה 'אינה סבירה בעליל'".

מה זה בכלל "מועד הקרע"?

זה המועד שממנו בית המשפט קובע שהשיתוף הרכושי בין בני הזוג נגמר. עד התאריך הזה כל מה שנצבר - כסף, נכסים, זכויות - מתחלק שווה בשווה. מה שקורה אחרי המועד הזה כבר לא נחשב משותף באופן אוטומטי.

• כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה
• יקבל 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

למה הבעל רצה להקדים את המועד כל כך הרבה שנים אחורה?

הוא טען שכבר ב-1986 היחסים שלהם נגמרו בפועל, שהם לא חיו כזוג אלא רק "למראית עין", ולכן אין סיבה שהוא יחלק עם האשה רכוש שנצבר מאז ועד היום.

למה בית המשפט לא קיבל את הטענה שלו?

כי הוא לא הצליח להוכיח שנעשית באמת הפרדה כלכלית מאז. להפך, הוא עצמו סיפר שהמשיך לפרנס את המשפחה, לקח את האשה לחופשות, צירף אותה לחשבון הבנק שלו ואפילו דאג לה לרכב וביטוחים. זה לא נראה כמו מצב שבו השיתוף נגמר.

זה שבני הזוג לא קיימו יחסי אישות, לא נחשב הוכחה לקרע?

לא בהכרח. בית המשפט בוחן בעיקר אם יש קרע כלכלי, כלומר אם הם הפסיקו לנהל משק בית משותף. עצם זה שלא היו יחסים זוגיים לא אומר שהשיתוף הכלכלי נגמר.

מה המסר שבית המשפט רצה להעביר כאן?

שהקדמת מועד הקרע היא צעד חריג ושצריך להוכיח אותו היטב. אי אפשר סתם לטעון שהנישואים הסתיימו לפני עשרות שנים אם בפועל המשכת לחיות ביחד ולנהל משק בית משותף.

למה השופטת אמרה שדרישה להקדים את המועד ב-38 שנה היא "לא סבירה בעליל"?

כי זה פשוט לא הגיוני לטעון שהשיתוף נגמר כל כך מזמן, כשיש הוכחות ברורות ששיתפת פעולה כלכלית עד השנים האחרונות.

ואם בעתיד זוג אחר ירצה להקדים את מועד הקרע, מה עליו לעשות?

קודם כל להראות הוכחות ממשיות. למשל, שהם הפסיקו לגור יחד, פתחו חשבונות נפרדים, חילקו את ההוצאות באופן ברור, ואולי גם פנו להליכים משפטיים בזמן אמת.

במקרה אחר, בני הזוג נישאו לפני כ-40 שנים ונולדו להם שתי בנות. ב-2004 הגישה האשה תביעה למזונות ותביעה לשמירת זכויות, כשמנגד בעלה הגיש תביעה לפירוק שיתוף הנכסים ביניהם. ב-2006 קבעה השופטת, כי המועד הקובע בו נוצר הקרע בין האשה לבעלה הוא היום בו היא הגישה את התביעה למזונות. השופטת קבעה כי האשה זכאית למחצית הזכויות הכספיות של בני הזוג, החל מיום הנישואים שלהם ועד ליום היווצרות הקרע עם הגשת התביעה. למרות פסק הדין בני הזוג המשיכו להתגורר יחדיו בבית. בתביעה לאישון משאבים שהגישה האשה היא טענה כי למרות פסק הדין היא ובעלה המשיכו להתגורר יחדיו בביתם המשותף עד 2020, אז עזב הבעל את הבית באופן סופי. התובעת טענה כי לאור המשך מגוריהם המשותפים עד 2020 יש לבצע איזון משאבים חדש עד למועד החדש בו עזב בעלה את הבית, כי זה המועד הקבוע לקרע בין הצדדים, ולא לפי המועד בו הגישה לראשונה את התביעה ב-2004. התובעת טענה כי בכל השנים בהן המשיכה להתגורר עם בעלה בבית המשותף, הוא לא שילם לה כלל מזונות. בנוסף, הוא לא העביר לה את הכספים שנפסקו בפסק הדין מ-2006, וכמו כן היא ובעלה נותרו נשואים לפי דת משה וישראל, שכן הם לא פתחו תיק בבית הדין הרבני בכדי להסדיר את הגירושים. בעלה טען כי מ-2006, לאחר מתן פסק הדין על פירוק השיתוף ביניהם, לא חל כל שינוי בנסיבות והם היו פרודים, לטענתו במהלך כל השנים האלה הוא הגיע לבית המשותף רק מספר פעמים קטן, וזאת רק בכדי להיות עם נכדיו ובנותיו. בית המשפט הכריע במקרה ביוני 2023.