מספר שבועות לאחר ה-7 באוקטובר, שודרה בטלויזיה פרסומת יוצאת דופן למפעל המזרנים פולירון, בקיבוץ זיקים שבעוטף עזה. בניגוד לקיבוצים אחרים בעוטף, המחבלים לא חדרו לזיקים, שכן הם נבלמו בשער הקיבוץ, על ידי חברי כיתת הכוננות, ובהם קובי פודה, מנכ"ל פולירון. אם נחזור לפרסומת, פודה נראה שם כש-m16 תלוי על כתפו, מספר על ההתמודדות ב-7 באוקטובר, כשהוא וחברי כיתת הכוננות הדפו את המחבלים ומנעו מהם להיכנס לקיבוץ, וקורא לרכוש מזרנים מתוצרת פולירון, בכדי שהמפעל יוכל להמשיך ולפעול.  בעקבות אותו קמפיין, מספר פודה לביזפורטל, היה גל של אהדה, אך "זה הולך ודועך", עד שכיום נראה שכל ההצהרות היפות בשעתו, נשכחו ואינן. "אנו שוקעים בפוליטיקות מקומיות או בנושאים שעברו להיות בחזית הוויכוח הלאומי", הוא אומר, "בעוד שצריך לחזור ולדבר על שיקום ותקומה של קו העוטף, ואותו דבר נכון גם לגבי הצפון.  למפעלים כמו פולירון צריך לתת תעדוף מובנה,  שיעזור לאפשר לאנשים לגור פה. בתי מלון לא יעדיפו לקנות מוצרים שלנו, אם לא יעודדו את זה". באיזה אופן? למשל, שהמדינה תסבסד רכישה כזו? "צריכה להיות תפיסה מדינית שתיתן חוסן וחוזק. אם המדינה נותנת כסף לעוטף, אין סיבה שהיא לא תתמוך ברכישה מהמפעלים בעוטף. יש עוד שני מפעלי מזרנים בעוטף (הולנדיה ומנדלבוים, שניהם בשדרות – ה.מ). המאבק הוא אזורי, וצריך להיות מובל גם על ידי גורמים כלכליים, ועל ידי כל מי שמתעסק בתקומה באזור. צריך להעביר את המסר שמלונות יירתמו לקנות ממפעלים בעוטף ושהמדינה תתעדף את הקנייה.  היום לייבא מתורכיה זו בעיה, לייבא מסין לוקח הרבה זמן, ואין שום סיבה שלא לקנות מאיתנו, ולהשקיע  בשיקום התעשייה כאן". מאוכזב מהמדינה? "אני ב-7 באוקטובר התאכזבתי מהמדינה. היינו לבד וכל המערכות שהיו צריכות להגן עלינו,  לא עבדו. כיום צריך להוביל מהלכים, ללא אמירות פופוליסטיות של 'נקצה, ונתמוך, וניתן'. שכל אחד יפעל לטובת זה מהמקום שבו הוא נמצא: בין אם אלה הרשתות הגדולות של בתי המלון, ישרוטל, פתאל, דן, ובין אם אלה גופים אחרים. אני מצפה שכל אחד בעולמות שלו יפעל, בלי לחכות למדינה".  ​  להעניק הטבות מס פודה משמש כמנכ"ל פולירון ב-8 השנים האחרונות. לפני כן שימש במשך 20 שנה כמנכ"ל רבל, של קיבוץ רביבים, המייצרת חלקי פלסטיק לתעשיית הרכב. כשבועיים אחרי האירועים, פולירון חזר לעבוד, בתחילה כמובן במתכונת מצומצמת, אך כיום המפעל עובד במתכונת כמעט מלאה: 90 עובדים במקום כ=100 שהיו לפני ה-7 באוקטובר. "כתוצאה מהמלחמה", אומר פודה, "חלק או סיימו את עבודתם, או מפונים מחוץ לזיקים, ויש קושי גדול לגייס עובדים". הקושי לגייס עובדים היה גם לפני אירועי אוקטובר, בשל מיקומו של המפעל בסמוך לגבול. בחצי השנה האחרונה, המדינה נתנה מענקים לעובדים ביישובים מפונים, אך מתן המענקים הללו הסתיים במרץ, וכיום, למעשה, "חזרנו להיות כמו לפני ה-7 באוקטובר", אומר פודה.  אין שום אינסנטיב להגיע לעבוד פה. חלק מהשיקום של התעשייה בזיקים הוא מתן תעדוף משמעותי לעובדים שיגיעו לכאן, וזה צריך לכלול הטבת מס. מענק חד פעמי, שכרגע גם הוא כבר לא ניתן, אינו מספיק. זה מקשה לגייס עובדים,  ומייצר קושי להתפתחות והמשך הצמיחה שלנו בעוטף, ושל זיקים. גם כך, הוא אומר, יש רגישות גדולה בקרב העובדים: כל אזעקת צבע אדום מייצרת לחץ, ולעיתים יש אירועים שבעקבותיהם עובדים לא מגיעים למחרת היום. אמנם, יש לא מעט מיגוניות, אך עדיין, כל אזעקה מפחיתה את המוכנות להגיע לעבודה.   חברי זיקים פונו לאחר האירועים בחלקם לשדות ים ובחלקם למעלה החמישה. כ=30%-35% מהחברים חזרו לקיבוץ. את ליל הסדר קיימו החברים כל אחד ברמה המשפחתית, ולא באופן מרוכז, שכן חלק גדול מחברי הקיבוץ מפוזרים במקומות שונים. איך אתה רואה את העתיד שלכם, את העתיד של העוטף? "אני יודע להגיד שבעולם שבחרתי לחיות בו , בזיקים, אני צריך לעשות הכל כדי שהחוסן יעלה.  החוסן מתבטא במיגון הצבאי ובמיגון הכלכלי. אם לא יהיה כאן בטחון, התושבים יחשבו פעמיים אם לחזור או לא. אם הצבא לא רואה סיכון בחזרה למגורים בזיקים, זה אומר שמישהו פה חושב שהאיום אוסר. העניין הוא, שיש דיסוננס בין מה שהצבא חושב לבין מה שקורה. האיום הרקטי עוד כאן, צריך לייצר פיתרון שבו אנשים יוכלו לחזור לבתיהם ולהרגיש בטוחים. אנחנו 20 שנה סופגים קסאמים והמדינה די נותנת לנו להיות שק האגרוף ולהיות אלה שסופגים, ומגיבה רק כשנופל קסאם בתל אביב. אנו עדיין נמשיך להיות ישוב גבול ויישוב ספר ויהיה לנו איום גם מהים וגם מהגבול ביבשה,  אבל אנו צריכים להיות בטוחים שהצבא מוכן וערוך, ושזה לא יתמסמס ב-20 שנה הבאות." יהיו חברים בזיקים שלא יחזרו לקיבוץ? "זה מאוד אינדיביאולי. בסוף צריך לייצר מחדש את תחושת הבטחון, שכוללת מרכיבי ביטחון שאנו מקבלים מהצבא, כיתת הכוננות, וגם תחושה של בטחון כלכלי, שבה מייצרים העדפה לתעשיית העוטף, ומביאים להקמת עוד תעשיות. כל זה בצד השיקום הסוציאלי. זו המעדפת שצריך לתת, וכיום אני לא בטוח שהיא קיימת. שכל זה יקרה וכשאנשים ירגישו שיש כאן פוטנציאל צמיחה , הם יחזרו". מבחינתך, אני מבינה, זו בכלל לא שאלה.אתה כאן.   "זיקים זה הבית שלי אני לא מכיר בית אחר. הגעתי לפה בשנות השבעים במסגרת גרעין נחל, בחרתי לחיות פה, באמונה שהמקום הזה צריך להמשיך ולהתקיים, ולא השיקול הבטחוני יכריע. אין איזו דילמה. תמיד היינו יישוב ספר, יישוב שישב על הגבול, אבל גם תמיד היתה אמונה שיש ביטחון. כרגע יש משבר אמון, שוואלה, מחר זה יכול לקרות שוב".