מי צריך הון סיכון כשאפשר לשלוח מכתב לוורן באפט?

מנכ"לית טרייה של חברה גדולה מניו יורק, קראה מאמר שכתב מנהל לוול סטריט ז'ורנל. הכותב, פיט ליגל, הוא בעליה של חברה שמייצרת כלי רכב לתחומי הפנאי. הוא בדיוק סיים למכור את החברה שלו לתאגיד ההשקעות ברקשייר האת'אוויי השייך ומנוהל על ידי וורן באפט. במאמר השוויץ ליגל, "היה יותר קל למכור (לבאפט, ח.ש) את העסק שלי, מלחדש את רשיון הנהיגה לרכב". חשבה לעצמה המנהלת שקראה את המאמר, אם כך – מדוע שלא אזום פנייה גם כן.

היא כתבה לוורן באפט מכתב ב-21 בנובמבר 2005, שישה ימים לאחר פרסום המאמר בעיתון, ושלחה אותו בדואר. במהירות ובאלגנטיות, לאחר שסיים לקרוא את שני העמודים שכתבה המנכ"לית, החליט באפט לרכוש את החברה. החברה היא ביזנס-ווייר, סוכנות ידיעות כלכלית המוכרת לכמעט כל מי שמשתמש היום בשירותי יאהו!פייננס (רוב הידיעות הכלכליות של החברות הציבוריות האמריקניות מתפרסמות בביזנס-ווייר), המנכ"לית הטרייה של החברה היא קטי בארון תמראז, והבעלים (לשעבר) הוא לורי לוקי, שהקים את החברה ב-1961.

את הסיפור הזה אפשר היה לקרוא במכתב למשקיעים של טייקון ההשקעות - וורן באפט (עמ' 5). פעם בשנה, בדרך כלל לקראת חודש מארס, מפרסם המשקיע האגדי, את המכתב שלו לבעלי המניות. מסמך שהפך ברבות השנים לשם דבר בעולם הכלכלה. האיש השני בעושרו, ידוע בדרך ההשקעה ארוכת הטווח, ומי שלא מודע או לא קורא את המכתב שלו מדי שנה, מחמיץ סוג של "מכפיל כוח" להבנה הכלכלית שלו. המכתב של באפט הוא סימפוניה בפני עצמה.

מה שאפשר ללמוד מהדרך שבה רכש וורן באפט את אותה ביזנס-ווייר זה שיעור מדהים על חוצפה וקשרים. לא היה צריך הרבה מעבר למילים כתובות של אותה מנכ"לית אשר גרמו לבאפט להתוודה: "בזמן שסיימתי לקרוא את המכתב בין שני העמודים שכתבה קטי, הרגשתי שביזנס-ווייר וברקשייר - הן זיווג". זה הכל, לכתוב ולהירכש.

אמנם, האורקל מאומהה לא משקיע כך סתם בחברות חדשות. הוא בדרך כלל נוטה לרכוש עסקים שהוכיחו את עצמם במשך עשרות בשנים, ושמגלגלים מחזורי מכירות בהיקף של מיליארדי דולרים. אבל לנוכח תעשיות המימון הנועזות, כמו ההון סיכון, מעניין לעצור ולשקול את התהליכים האלה. עד כמה הישירות משתלמת. לפעמים, כנראה, עדיף פשוט לכתוב מכתב למר באפט, מאשר לרוץ במשך חודשים ארוכים בין חדרי ישיבות ולהסביר את התוכנית העסקית שלך – שוב ושוב ושוב. נקודה למחשבה.