כשהגירושים פוגשים את ההתחדשות העירונית
האם פרידה בין בני זוג עלולה להכניס פרויקט פינוי-בינוי או תמ"א לסחרור? מה קורה כשאחד הצדדים מתנגד לחתום, כיצד מתמודדים עם בן זוג שלא רשום בטאבו, ואילו זכויות יכולות לצוץ דווקא אחרי מותו של אחד מבני הזוג? מקרים שנדונו בבתי המשפט ובערכאות הרבניות מגלים
עד כמה הסוגיה רגישה ואיך היא עשויה להכתיב את קצב ההתקדמות של פרויקטים בהיקפים של מאות מיליוני שקלים
בישראל, פרויקטים של התחדשות עירונית נחשבים מנוע מרכזי להתמודדות עם בניינים ישנים ולחיזוק מבנים בפני רעידות אדמה. ואולם מאחורי החתימות על ההסכמים וההבטחות לדירות חדשות ומרווחות, מסתתרת מציאות משפטית מורכבת. כשזוג נשוי מחליט להתגרש, והדירה שבבעלותם כלולה בפרויקט של פינוי-בינוי או תמ"א 38, הבעיה אינה מסתכמת רק בחלוקת הרכוש. היא נוגעת גם לזכויות העתידיות בדירה החדשה שתיבנה, ולשאלה מי מבני הזוג מוסמך לחתום בשם שניהם על ההסכמים מול היזם והבנק.
במקרים רבים רק אחד מבני הזוג רשום כבעלים בטאבו. מבחינה פורמלית, זהו האדם שמולו מתנהלים היזם והבנק. אלא שבפועל, מוסדות המימון דורשים לעתים גם את חתימתו של בן הזוג שאינו רשום, מתוך הבנה שהדירה משמשת לצרכים משפחתיים, וכי החוק מעניק לשני הצדדים זכויות קנייניות מוגנות. כאן נוצרת נקודת תורפה: ברגע שמערכת היחסים מתערערת והצדדים מצויים בסכסוך, די בסירוב של בן הזוג הלא רשום כדי לעכב את המשך ההתקשרות ולהותיר את הפרויקט כולו תקוע במבוי סתום. בתי המשפט נדרשו לא פעם לסוגיות מסוג זה, כשהמתח בין דיני המקרקעין, דיני המשפחה והחוזים יוצר מערבולת שאינה פשוטה להכרעה.
כשמדובר בדירה להשקעה שאינה משמשת למגורי בני הזוג עצמם, הסוגיה מורכבת פחות. לעתים ניתן להציג חוות דעת משפטית או הסכם ממון שמבהירים כי לבן הזוג הלא רשום אין זכויות ממשיות בנכס. במצבים כאלה יכולים הבנקים לאשר את ההתקדמות גם ללא הסכמתו, כל עוד אין פגיעה בזכויותיו החוקיות. ואולם כשמדובר בדירת המגורים המשותפת, ידו של בן הזוג הלא רשום על העליונה, שכן הדין מכיר בזכויותיו למנוע עסקות שמערערות את הזכויות שלו. המשמעות היא שפרויקטים שלמים עלולים להיתקע רק משום שצד אחד מסרב לשתף פעולה.
מקרה אחד של אלמנה שבעלה הלך לעולמו במהלך תכנון פרויקט פינוי-בינוי ממחיש היטב את המורכבות. אף שהמנוח הוריש את זכויותיו בנכס לידועה בציבור שלו, בית הדין הרבני קבע כי זכות המדור של האלמנה - הזכות להמשיך להתגורר בדירת בעלה המנוח עד סוף חייה - גוברת על זכויות הצוואה. המשמעות היתה שהיא יכלה לסרב להריסת הבניין ולדרוש להמשיך להתגורר בדירה החדשה שתיבנה, גם בניגוד לעמדת יתר הדיירים והיזמים. ההכרעה הזו הוכיחה כי זכויות משפחתיות יכולות להטות את הכף, גם בפרויקטים מתוכננים היטב, ולחייב את היזמים להיערך לתרחישים חריגים.
- המציאות המורכבת של ההתחדשות העירונית
- אב-גד: אושר היתר לפרויקט TEO בשערי העיר רמלה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
דוגמה נוספת מגיעה מהתחום של הדיור הציבורי. במקרה הזה, זוג שגר בדירה כזו והתגרש נדרש להתמודד עם השאלה מי מהם ימשיך להיות דייר בדירה החדשה שתיבנה במסגרת פרויקט ההתחדשות. הוועדה הציבורית שהכריעה בסוגיה העבירה את הזכויות לאשה, בין היתר בשל מצבה הבריאותי ומכיוון שהילדים נשארו בחזקתה. בית המשפט המחוזי קיבל את ההחלטה וקבע כי בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, במצב של פירוד יש להעדיף את הצד שבו מתגוררים הילדים, ואם אין ילדים - יש לבחון שיקולים של בריאות, הכנסה וצרכים מיוחדים. כאן, ההתחשבות במצבו האישי של הדייר גברה על התנגדויות אחרות, והפרויקט המשיך קדימה.
המסקנה שעולה מכל המקרים האלה היא שגירושים אינם רק אירוע אישי טעון, אלא גם גורם משפטי וכלכלי היכול להטות פרויקטים שלמים. כדי להימנע ממבוי סתום, ממליצים משפטנים לדאוג כבר בשלב מוקדם להסדרה של הזכויות: לכלול את שני בני הזוג בהסכם מול היזם גם אם רק אחד מהם רשום בטאבו, לערוך הסכמי ממון ברורים ולוודא שקיים תיעוד מוסכם לגבי דירות המשמשות להשקעה. ללא צעדים שכאלה, די במחלוקת זוגית כדי להקפיא יוזמות שמטרתן לשנות פני שכונות שלמות.
בסופו של דבר, ההתחדשות העירונית נועדה לשפר את איכות החיים של הדיירים ולהעניק להם ביטחון וערך כלכלי. אבל כשהליכי גירושים נכנסים לתמונה, הדינמיקה המשפחתית עלולה ליהפך למכשול משמעותי, ולעתים אף לשתק פרויקטים בהיקף נרחב. השילוב בין רגשות, זכויות משפטיות ואינטרסים כלכליים יוצר מצבים בלתי צפויים, שבהם לא רק גורלה של דירה אחת עומד על הפרק, אלא עתידו של הבניין ואף מתחם המגורים כולו.
- 1.אנונימי 28/08/2025 14:03הגב לתגובה זולא ברור מה הכתבה הזו אמורה להגיד ולמה היא נכתבה.מה קשור הסיכסוך בין המתגרשים לפרוייקט הם חותמים או לא חותמים ואם לא חותמים הולכים למפקח על המקרקעין או למחוזי שקובע מי חותם במקומם ומה יהיה הדין לגבי זהות הבעלים בהמשך.
הים של תל אביב (תמר מצפי)תושבי רחוב ארנון ניצחו - הפרויקט לא יסתיר את הנוף לים
מה חשוב יותר - הקמת בנייני דירות ומלונות או שימור הסביבה והמורשת של העיר?
ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה תל אביב ביטלה השבוע את היתר הבנייה לפרויקט משולב של מלון ומגורים ברחוב הירקון 162-164, הסמוך לרחוב ארנון. הפרויקט, ביוזמת חברת א.פ.צ השקעות שבשליטת היזם ספי צביאלי, כלל איחוד של שני מגרשים צמודים, מגרש עם מלון ישן המיועד להריסה ומגרש חנייה, והקמת שני בניינים מחוברים בגובה שבע קומות ובהיקף של 55 חדרי מלון ו-32 יחידות דיור.
תושבי רחוב ארנון הגישו ערר בטענה שאיחוד המגרשים והיקף הבנייה סותרים את תוכנית רובע 3 החלה על האזור. התוכנית, שאושרה ב-2007 ומעודכנת מעת לעת, קובעת כי כל מגרש במרכז העיר חייב להישאר יחידה תכנונית עצמאית, ומגבילה את שטח הבלוק המותר לפיתוח ל-700 מ״ר בלבד. המערערים הוסיפו כי הבנייה המתוכננת תחסום את נוף הים הנשקף מדירותיהם, תגרום להצללה משמעותית, תפגע באוורור הטבעי ובאור היום ותשנה לרעה את המרקם ההיסטורי של הרחוב, הנמצא בגבול אתר המורשת העולמית ״העיר הלבנה״.
ועדת הערר, בראשות עו״ד שלומית וולף-לוי, קיבלה את מרבית הטענות וקבעה כי איחוד המגרשים אינו חוקי וכי הוועדה המקומית חרגה מסמכותה כאשר אישרה את התוכנית. בפרוטוקול ההחלטה נכתב במפורש שהיתר הבנייה ״פוגע בערכי השימור של העיר הלבנה ובמרקם העירוני הייחודי״, וכי ״גם קיומו של שימוש מלונאי קודם במגרש אחד אינו מצדיק הסרת ההפרדה בין המג. כתוצאה מכך בוטל ההיתר במלואו והפרויקט הוקפא.
החלטה זו מצטרפת לשורה של מקרים דומים בשנים האחרונות שבהם ועדות ערר מחוזיות בלמו פרויקטים בטענה של פגיעה בעיר הלבנה או בתוכנית רובע 3, ביניהם ביטול פרויקט מלונאות של רשת בראון ברחוב הירקון 127 (״רשת בראון הפסידה: פרויקט המלון בהירקון בוטל סופית״) והפחתת היקף בנייה בפרויקט אחר של צביאלי עצמו ברחוב אלנבי.
- שבוע הבא בבורסה: מניות השבבים יזנקו
- הולמס פלייס צריכה לחשוש? Barry's הבינלאומית נוחתת בישראל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במישור הרחב יותר, הפסיקה ממחישה את המתח בין הצורך בהתחדשות עירונית והגדלת היצע המלונאות בעיר, לבין החובה לשמר את המורשת האדריכלית ואת איכות החיים של התושבים. בעוד התושבים רואים בהחלטה ניצחון על שמירת הנוף והמרחב האישי, היזמים והרשות המקומית נאלצים להתמודד עם האטה בפיתוח ועם קושי למצוא פתרונות כלכליים למגרשים קטנים ומוגבלים. מקרה זה עשוי להשפיע גם על עשרות תוכניות דומות הממתינות להכרעה בוועדות השונות, ולהקשיח את עמדת מוסדות התכנון כלפי איחודי מגרשים באזורי שימור.
