נפלה מאופניה בטיילת נתניה - ותקבל פיצויים גבוהים
בית משפט השלום בנתניה קבע כי עיריית נתניה אחראית למפגע בטיילת שהוביל לפציעתה של צעירה שרכבה בלילה על אופניים חשמליים. אף שבית המשפט ייחס לה אשם תורם גבוה של 40%, נפסקו לה פיצויים משמעותי משמעותיים בסכום כולל של יותר מ-380 אלף שקל, לאחר שנקבע כי נותרה
לה נכות תפקודית של 19%, ואף שהצליחה להשתלב בשוק העבודה
זה היה ערב סתיו רגיל על הטיילת בנתניה. צעירה בת 22, שרק זמן קצר קודם לכן השתחררה מהצבא, רכבה על אופניים חשמליים בדרך לביתה. היא לא ידעה שבתוך דקות ספורות יישתנו חייה. כשחלפה על פני פינת הרחובות איתמר בן אבי וז’בוטינסקי, נתקלו גלגלי האופניים במפגע של תעלה שחצתה את אבני המדרכה. היא הוטחה ארצה, נחבלה קשות ונאלצה בהמשך לעבור ניתוחים וטיפולים רפואיים ארוכים. באחרונה, שבע שנים לאחר אותו לילה, פסק בית משפט השלום בנתניה כי העירייה היא האחראית לנזקיה, וחייב אותה לשלם לה פיצוי בסכום כולל של כ-381 אלף שקל לאחר ניכוי אשם תורם גבוה שנקבע לחובתה.
השופט נועם רף, שדן בתיק שהוגש כבר ב-2020, הדגיש כי אין מחלוקת שהמפגע היה קיים במקום, וכי העירייה לא נקטה צעדים להסרתו. הוא אף קבע כי עדותה של התובעת היתה אמינה ועקבית, ונתמכה במסמכים רפואיים מחדר המיון שאליו פנתה כמה שעות לאחר האירוע. "מצאתי את עדותה של התובעת כעדות עקבית ואמינה," כתב השופט, וציין כי למרות הזמן הרב שחלף מאז התאונה, גרסתה השתלבה עם התיעוד הרפואי הראשוני שנמסר לבית החולים.
בפסק הדין תואר כיצד התובעת הגיעה לחדר המיון ב-3:14, כאמור כמה שעות לאחר התאונה. במסמך הרפואי נכתב כי היא נפלה מאופניים ונחבלה בעיקר בברך ימין. בעדותה בבית המשפט סיפרה הצעירה כי לאחר הנפילה חזרה לביתה, שם ניסתה אמה לטפל בה, ורק לאחר זמן מה הוחלט לנסוע לבית החולים. כשנשאלה מדוע חלפו שעות עד הפנייה לטיפול רפואי, היא השיבה כי, "אני אחרי נפילה עם קרעים ברגל, אז ישבתי בבית, אימא שלי הייתה לטפל בי, כאבה לי הרגל".
השופט הדגיש כי אף שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, יש בה די והותר כדי לבסס את קרות התאונה. הוא הפנה גם לפסיקה קודמת, שלפיה מסמך רפואי שנמסר בסמוך לתאונה מהווה חיזוק משמעותי לגרסת הנפגע. "ניסיון החיים מלמדנו כי אדם המגיע לבית החולים בסמוך לתאונה אינו מתוחכם עד כדי העלאת סיפור דמיוני", צוטט בפסק הדין.
- המשחק הסתיים באשפוז: "המועצה ומשרד החינוך התרשלו"
- לכוד ברכב הבוער: הסיוט החוזר של דלתות חשמליות בתאונה הקטלנית; הפעם ברכב של שיאומי
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחריותה של העירייה
השופט רף קבע במפורש בהכרעתו כי האחריות מוטלת על עיריית נתניה, כרשות המקומית המופקדת על בטיחות המדרכות והטיילת. הוא ציין כי על הרשות המקומית קיימת חובת זהירות כלפי משתמשי הדרך, וכי המפגע היה ברור לעין: תעלה שחצתה את האבנים המשתלבות ויצרה אי־רציפות ששיבשה את המעבר. "הנתבעת 1 כרשות מקומית חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת לנקוט אמצעים סבירים על מנת למנוע את הסיכון והמפגע", הוא כתב בפסק הדין שפורסם.
העירייה ניסתה להפנות את האחריות לחברת קבלן שביצעה עבודות פיתוח בסמוך, אך בית המשפט דחה את הטענה הזו. מן הראיות עלה כי המפגע היה קיים כבר ב-2017, בעוד שהעבודות שביצעה החברה החלו רק באמצע 2018. תמונות שהוצגו בבית המשפט מחזקות את הקביעה הזו, והשופט הדגיש כי העירייה לא הצליחה להוכיח שהקבלן הוא שיצר את הליקוי. בכך נדחתה גם התביעה נגד החברה והביטוח שליווה אותה.
התובעת, שהיתה כאמור בתחילת שנות העשרים לחייה, סבלה משבר בפיקת הברך, קרע ברצועה הצולבת וקרע במניסקוס. היא נאלצה לעבור ניתוח ב-2019 ולאחריו עברה גם תקופת שיקום ממושכת. מומחה בית המשפט, ד"ר ברוך עמרמי, קבע לה נכות רפואית משוקללת בשיעור של כ-23%, הכוללת גם צלקת. בהיבט התפקודי קבע השופט כי יש להכיר בנכות של 19%, זאת שהתובעת חזרה להשתלב בעבודה סדירה בשנים האחרונות.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
עדותה של התובעת הצביעה על מגבלות לא פשוטות בחיי היומיום. היא סיפרה כי מתקשה בהליכה ממושכת, בישיבה ממושכת ובעלייה ובירידה במדרגות. עם זאת, השופט ציין כי היא עובדת כבר יותר מארבע שנים באלביט ומצליחה להתמיד במקום העבודה הזה. "אני ביקשתי לעבור לעבודות קלות שהם בישיבה," אמרה במהלך עדותה בבית המשפט, וציינה כי היא מצליחה לנהוג ולהסתדר, אך סובלת מהגבלות פיזיות שאינן מאפשרות לה תפקוד מלא.
שאלת האשם התורם
אחת הסוגיות המרכזיות שנדונו היתה האשם התורם של התובעת עצמה. היא רכבה על אופניים חשמליים על מדרכה שמיועדת להולכי רגל בלבד, בניגוד לתקנות התעבורה. השופט קבע כי היה עליה לפחות לרדת מהאופניים ולעבור את המקטע בהליכה. בנוסף, המפגע היה גלוי לעין וספק אם הולך רגל לא היה מבחין בו. לפיכך, נקבע כי יש להטיל עליה אשם תורם בשיעור גבוה - 40%.
השופט הסתמך על פסיקות קודמות שקבעו כי גם כשרוכב אופניים נוסע במקום שאינו מיועד לכך, אין לפטור את הרשות המקומית מאחריותה, אך יש לתת משקל משמעותי להתנהגותו של הנפגע. בפסק הדין נכתב כי, "בהתחשב בגילה היחסית צעיר של התובעת במועד קרות האירוע, בכך שלא הובאה בפני כל ראיה לכך שהתובעת הייתה מודעת למפגע במדרכה קודם לכן ולאור זאת שהתובעת רכבה במקום בו אסור היה עליה לרכב ולא ראתה מפגע שהיה גלוי לעין, הנני רואה לנכון להשית על התובעת אשם תורם בשיעור של 40%".
בית המשפט ערך חישוב מפורט של ראשי הנזק. בגין הפסדי שכר בעבר נפסקו לתובעת כ-70 אלף שקל, ואובדן כושר ההשתכרות לעתיד הוערך ביותר מ-800 אלף שקל, אך בסופו של דבר נפסקה לטובתה רק מחצית מהסכום הזה, בהיקף של 411 אלף שקל, בשל הערכת בית המשפט את יכולתה להמשיך ולהתפרנס. בנוסף לכך, נפסקו לה 50 אלף שקל עבור עזרת הזולת, 5,000 שקל עבור הוצאות רפואיות ונסיעות, וכ-107 אלף שקל בגין כאב וסבל. בסך הכול הגיע סכום הפיצוי ל-642,748 שקל, שממנו הופחתו 40% בשל האשם התורם וכן סכום שקיבלה כדמי הבטחת הכנסה, כך שהעירייה חויבה לשלם לה 381,117 שקל נטו. מעבר לפיצוי עצמו, חויבה עיריית נתניה לשאת גם בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהסכום - כ-90 אלף שקל נוספים. עוד נפסק כי עליה לשלם הוצאות לחברת הקבלן, לאחר שהתעקשה לנהל את ההליך עד סופו גם כשהובהר כי האחריות אינה מוטלת עליה.
מדוע בית המשפט קבע שהתובעת אמינה אף שהיתה עדות יחידה?
השופט רף ציין כי עדותה של התובעת נתמכה במסמך רפואי שנמסר לבית החולים כמה שעות לאחר האירוע. העובדה שהיא דיווחה שם כי נפלה מאופניים חיזקה את גרסתה. בנוסף, השופט התרשם באופן חיובי מאמינותה בעדות בבית המשפט, גם אם לא זכרה פרטים שוליים.
למה העירייה ניסתה להפנות את האחריות לחברת הקבלן?
העירייה טענה שהעבודות שביצעה חברת הפיתוח יצרו את המפגע. אלא שבית המשפט קבע שהמפגע צולם כבר ב-2017, לפני שהעבודות החלו, ולכן האחריות לא יכולה להיות מוטלת על הקבלן.
מה המשמעות של אשם תורם במקרה הזה?
אשם תורם משמעו שהתובעת תרמה בעצמה להתרחשות התאונה, ולכן הפיצוי שמגיע לה הופחת בהתאם. במקרה זה, בית המשפט קבע לה 40% אשם תורם משום שרכבה על
מדרכה שלא היתה מיועדת לאופניים, ובכך נהגה בניגוד לתקנות.
מדוע השופט לא פסק לה את מלוא סכום אובדן ההשתכרות שנקבע בחישוב האקטוארי?
השופט ציין שהתובעת אמנם נותרה עם נכות תפקודית, אך הצליחה להשתלב בעבודה קבועה באלביט במשך כמה שנים. לכן נקבע לה רק מחצית מהחישוב האקטוארי - 411 אלף שקל במקום יותר מ-800 אלף.
האם התובעת קיבלה פיצוי גם על כאב וסבל?
כן. בית המשפט פסק לה פיצוי בסך של כ־107 אלף שקל, פי שניים מהפיצוי הקבוע בחוק הפלת"ד (פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), וזאת בשל הנכות שנגרמה לה והניתוח שעברה.
מה ייחודי במקרה הזה לעומת מקרים אחרים של תאונות אופניים?
ייחודו של המקרה נעוץ בשילוב בין אחריות מלאה של העירייה למפגע הפיזי במדרכה, לבין העובדה שהתובעת עצמה רכבה במקום אסור. התוצאה - פיצוי גבוה לצד אשם תורם חריג יחסית (40%).
אילו טענות של העירייה נדחו על הסף?
העירייה טענה שהמקום היה מואר כהלכה ושהמפגע לא היה מסוכן, אך הטענות האלה נדחו משום שלא נתמכו בראיות. בנוסף, העירייה
לא זימנה לעדות את המפקח מטעמה - דבר שפעל לרעתה.
בית משפט השלום בחיפה הכריע ביוני 2024 בתביעת נזקי גוף שהגישה אשה בת 41 נגד עיריית תל אביב ובזק. במוקד התביעה ניצבת טענה של האשה, שלפיה בעקבות רשלנות הנתבעות היא נתקלה במכסה של תעלת תקשורת שהיה שקוע במדרכה - ונפגעה. התאונה התרחשה באוקטובר 2018. לטענת התובעת, שעובדת כאחות בבית חולים, היא ערכה בשעת בוקר מוקדמת קניות בסניף של רשת השיווק טיב טעם שממוקם ברחוב אבן גבירול בעיר. לדבריה, כשהיא יצאה מהסופר והחלה לצעוד לביתה, רגלה הימנית נתקלה לפתע במכסה של התעלה של בזק שהיה שקוע במדרכה ומוצף במים, שאריות מזון ולכלוך. בתביעה, שהוגשה על ידי בא כוחה, עו"ד יואב בלומוביץ', טענה התובעת כי בעקבות ההיתקלות במפגע היא מעדה וסובבה את הרגל. נגרמו לה שבר וקרע בקרסול בגלל הנפילה, והיא נזקקה לקיבוע של האזור וטיפולי פיזיותרפיה. כמו כן, בעקבות התאונה היא נעדרה לתקופה ממושכת ממקום עבודתה, וכשחזרה לעבוד היא הועברה למחלקה אחרת במשרה חלקית ובשכר נמוך יותר, עד שנאלצה לעזוב לגמרי ולחפש משרה חדשה בבית חולים אחר. לפי התובעת, התאונה והנזקים שנגרמו לה בעקבותיה - הם תוצר של רשלנות העירייה ובזק, ולכן הן צריכות לפצות אותה.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
70 אלף שקל: חברת הדפסות תפצה אמן שעיצב חולצות לחיילים
אמן גרפי שתכנן איורים עבור חיילים גילה להפתעתו כי יצירותיו עלו למאגר של אדיב ושימשו אותה לשיווק ולרווחים מסחריים. למרות ניסיונותיו להתריע ולדרוש את הסרתן, חלק מהציורים המשיכו להופיע באתר וברשתות החברתיות. השופטת טל פישמן לוי קבעה כי “הבעלות ביצירה נתונה
ליוצר”, דחתה את טענות החברה להגנות שונות ולבעלות המדינה, וחייבה אותה בפיצוי והוצאות משפט
בפתח הדברים, מתאר פסק הדין תמונה שכיחה אך כמעט בלתי נראית: אמן צעיר ומוכר בתחום הציור והעיצוב הגרפי, שפועל שנים מול יחידות צבאיות ומשרתי כוחות הביטחון, מייצר עשרות גלופות מקוריות על פי הזמנה פרטית של חיילים, שכל אחת מהן נולדת מתוך מפגש ייחודי בין מסורת יחידתית, הווי פנימי והרצון לסמל זהות. אלא שבמקרה זה, אותה עשייה יצירתית נהפכה למוקד של סכסוך משפטי טעון, לאחר שהאמן, עומרי זהבי, גילה כי הציורים שלו הועלו למאגר הציורים של אדיב, בית דפוס ותיק המתמחה בהדפסת חולצות ומוצרים ממותגים, ושימשו אותו לצרכים מסחריים ושיווקיים ללא הסכמתו.
כבר בתחילת פסק הדין קובעת השופטת טל פישמן לוי כי מדובר בתביעה כספית על סכום של חצי מיליון שקל, הנוגעת להפרת זכויות יוצרים ולדרישה מהחברה “לחדול מכל שימוש שהוא ביצירותיו”. התובע, כך היא מזכירה, הוא אמן העוסק בעיצוב גרפי, מוכר ומזוהה בסגנון ייחודי, אשר “מדובר ביצירות מקוריות שהן פרי דמיונו של התובע”, וכי הוא כלל לא העביר את הזכויות ביצירותיו למזמינים. מנגד, הנתבעת היא חברה מוכרת הפועלת בתחום ההדפסות ונותנת שירותים לחיילים וארגונים שונים.
הפרשה החלה בתחילת 2022, כשסוכן מטעם אדיב פנה לתובע בהצעה לשיתוף פעולה, אך התובע סירב. כשנה וחצי לאחר מכן, כך מסתבר, השיקה אדיב מאגר ציורים חדש באתר האינטרנט שלה, ואליו הועלו 12 ציורים של זהבי, “ללא ידיעתו וללא הסכמתו”. חלק מעבודותיו הופיעו גם בעמוד האינסטגרם של החברה. כשפנה בדרישה להסרה, החברה הסירה חלק מהחומרים - אך לא את כולם. גם לאחר מכן, נותרו מספר ציורים נוספים שפורסמו במאגר, גם אחרי שהתובע הבהיר באופן מפורש כי, “העיצובים הם בבעלותו ואינם מורשים להעברה”.
השופטת מציינת כי בכך נוצרה תשתית לפרסום חוזר, ואף שיווק יזום של היצירות. מהראיות עלה כי סוכני החברה שלחו את עבודותיו ללקוחות באמצעות וואטסאפ, הציגו חלק מהיצירות במאגר המקוון ואף הציעו אותן להדפסה על חולצות ומוצרים שונים. “הנתבעת… הפיקה תמורה כספית בדמות הדפסת הציורים על המוצרים”, קבעה השופטת.
למי שייכות הזכויות בציורים - ליוצר, לחיילים או למדינה?
אחד מצירי המחלוקת המרכזיים עסק בבעלות על היצירה: האם היא של האמן, של החיילים המזמינים או שאולי של מדינת ישראל, בהיותם משרתי צה"ל? החברה טענה כי יש להחיל את סעיף 36 לחוק זכויות יוצרים, הקובע כי המדינה היא בעלת יצירה שנעשתה על ידי עובד מדינה “עקב עבודתו ובמהלכה”, לרבות חייל. היא טענה כי הציורים הוזמנו לצרכים יחידתיים, ולכן שייכים לצה"ל. לחלופין, היא טענה כי הבעלות עברה לחיילים “במשתמע”, משום שהם שילמו עבור הציור וקיבלו מוצר ייעודי עבורם.
