טבעת על האצבע, אלגוריתם בראש: המחיר הסמוי של מדידת בריאות רציפה

הפיתוי מתחיל קטן. ספירת צעדים, יעד יומי, תחושה שעושים משהו נכון. מהר מאוד המשחק משתדרג: שינה, דופק במנוחה, שונות דופק (HRV), טמפרטורת גוף, קצב נשימה, "מוכנות" ליום החדש, ואפילו "גיל קרדיו-וסקולרי" שמבטיח לקבוע אם הגוף צעיר מהתעודה. ברגע שהמדד הופך לציון והציון הופך לזהות, קשה להתעלם מהמסך.

כאן נכנסות הטבעות החכמות, ובראשן אורה, שמוכרות רעיון פשוט: הגוף יודע לספר סיפור עוד לפני שהמשתמש שם לב. בגרסה האופטימית זה כלי שמתריע על התחלה של מחלה. בגרסה הפחות נוחה זו מערכת שמחליפה תחושה פנימית במספרים ומייצרת תלות יומיומית באלגוריתם.

מקרה אחד מבטא את זה היטב: משתמשת נחשפה להתרעה חריגה מסומנת באדום, "סימנים משמעותיים" שמשהו מכביד על הגוף. יום אחרי כן התברר שמדובר בשפעת A. הסיפור הזה, מהסוג שמסתובב בין חברים ומשפחה ומייצר אפקט הדבקה התנהגותי, הפך את המכשיר מגאדג'ט לעזר "כמעט רפואי". לא מפתיע שזה דחף צרכנים להוציא סכומים לא קטנים: טבעת אורה נמכרת סביב 499 דולר, בשוק שמוערך בכ-1.7 מיליארד דולר בתחום מעקב שינה בלבד, כאשר כ-13.7% ממנו מיוחס לטבעות לבישות.

אבל אותה טכנולוגיה שיודעת לשבח "לילה מצוין" או "מוכנות גבוהה" יכולה גם לייצר יום שלם של ביטול תוכניות, הימנעות ממאמץ ושינוי מצב רוח - רק בגלל התראה שלא תמיד ברור מה הבסיס שלה. המודל שמאחורי ההתרעות נשען על למידת מכונה שמשקללת נתונים אישיים לאורך זמן: טמפרטורה, קצב נשימה, HRV ודופק במנוחה. גם בתוך החברה מודים שלא לכל התראה יש הסבר חד, ולא תמיד יש ודאות מה המשתמש "עומד לחטוף" - ואם בכלל.

הדינמיקה הזאת קשורה לתופעה רחבה יותר בעולם ה-Quantified Self: ברגע שמתחילים למדוד, קשה להפסיק. ואם המדידה היא בלילה, על הגוף, בלי אפשרות "להניח בצד", האינטנסיביות עולה מדרגה. הטלפון יכול להישאר על השולחן. טבעת נשארת על האצבע. מעקב הופך לנוכחות קבועה.

כשהנתונים מייצרים חרדה

הספרות המחקרית מראה שמדידה אובססיבית של שינה עלולה להפוך לבעיה בפני עצמה. אחת התופעות היא Orthosomnia - מצב שבו המרדף אחרי "שינה מושלמת" לפי מדדים מייצר חרדה סביב שינה, ולעיתים גם הרגלים שמחמירים קשיי הירדמות, כמו שהייה ממושכת במיטה בזמן ערות.

מחקרים על משתמשי מכשירים לבישים מצביעים על קשר אפשרי בין שימוש במעקב שינה לבין מאפיינים נפשיים מסוימים. בקנדה דווח שבערך אחד מכל ארבעה משתמש במכשיר רפואי לביש, ובאותו מחקר נמצא קשר סטטיסטי בין ניטור שינה באמצעות מכשירים לבין הימצאות הפרעה נפשית. זה לא אומר שהמכשיר גורם לכך, אבל זה רמז שהקהל שנמשך למעקב צמוד הוא לעיתים קהל שממילא נמצא ברגישות גבוהה.

לצד התועלת עולה גם הסיכון ל"חרדת נתוני בריאות" - מצב שבו עודף מידע על הגוף מייצר פרשנות יתר, דאגה מתמשכת ותגובות שמונעות מהאפליקציה במקום מהמציאות. לפעמים ההתרעה מדויקת ומקדימה מחלה. לפעמים הגוף פשוט מתמודד עם משהו קטן שחולף תוך יומיים. אבל המשתמש כבר שינה תוכניות, הוריד הילוך וראה את עצמו "נופל" בציונים.

שוק הבריאות הדיגיטלית בנוי על הבטחה לניהול עצמי יעיל יותר, על אופטימיזציה בלתי נגמרת ועל הפיכת תחושות למדדים. טבעות חכמות הן מוצר כמעט אידיאלי לשוק הזה: קטנות, אופנתיות, לא מצריכות מסך על היד, ומסוגלות להפוך כל יום למשחק עם נקודות, ציונים והישגים.

השאלה היא מי מנהל את מי. האם הטבעת מוסיפה שכבת מידע לקבלת החלטות טובות יותר, או שהיא הופכת למקור סמכות שמחליף תחושה בסיסית של "טוב לי" או "לא טוב לי". בעולם שבו אלגוריתמים כבר מציעים חופשות, סרטים ותפריטים, לא מופרך שגם החלטות בריאותיות יזוזו לאט מהאדם אל האפליקציה - לא דרך כפייה, אלא דרך נוחות, הרגל וציון יומי שמתגמל או מעניש. וכל עוד המדד מחמיא, קל להמשיך. קשה יותר כשהענן אדום, בלי כאב ראש, בלי חום ובלי שיעול - ורק עם תחושה אחת ברורה: שמישהו אחר מחזיק את ההגה.