המלחמה על הנחלה: האם קשיש עם חובות של 4 מיליון שקל יחויב למכור את ביתו ששווה 8 מיליון?
פושט רגל, בן 76 אשר נמצא בחובות של כ-4 מיליון שקל נדרש על ידי נושיו למכור את ביתו ששווה מעל 8.5 מיליון שקל וזאת כדי להחזיר להם את הכסף אותו הוא חייב להם. בית המשפט המחוזי בבאר שבע דן לאחרונה בתיק של פושט רגל, יליד שנת 1947, אלמן הסובל מבעיות רפואיות שונות ומתקיים מגמלאות הביטוח הלאומי בלבד.
הקשיש נמצא בחובות של כ-3.9 מיליון שקל, והוא מתגורר בבית במשק חקלאי במושב במרכז ששווה יותר מפי 2 מהחובות אליהן נקלע. בחודש מרץ ב-2017 הוא קיבל צו לכינוס נכסים. בשנת 2019 הוא פנה להליכי פשיטת רגל (חדלות פירעון כיום) בחודש ספטמבר ב-2019 הוא הוכרז כפושט רגל ומונתה נאמנת לנכסיו.
הקשיש הוא הבעלים של נחלה במושב בו הוא מתגורר יחד עם שני בניו ובני משפחותיהם. לפי הערכת השמאי שווי הנכס מוערך ב-8.5 מיליון שקל, אולם השמאי העריך כי עתידים לחול במכר הנכס חיובים והיטלים בסכומים משמעותיים של מספר מיליוני שקלים. סך חובותיו של החייב עומדים כאמור על 3.9 מיליון שקל: 339,737 אלף שקל נשייה מובטחת, 8,149 שקל בדין קדימה, 23,271 שקל בדין נדחה, ו-3,557,331 שקל בדין רגיל.
האם צריך למכור את הנכס?
בבית המשפט התנהלו מספר דיונים במסגרתם נדונו האפשרויות השונות הנוגעות לנכס. האפשרויות שהוצגו לבית המשפט כללו הצעת פדיון מצד החייב ביחס לנכס והשנייה במכר זכויותיו בנכס. בנו של החייב הציע לרכוש את הזכויות בנכס בכפוף להבטחת המשך מגורי אביו בנכס, בתמורה הכוללת תשלום מלוא תביעות החוב לנושים בתוספת כיסוי הוצאות ההליך ונשיאה בכלל התשלומים הנדרשים במכר הזכויות.
- הבטיחו להם תשואה של 8.7% בלי סיכון והכסף נעלם
- "הלך הכסף": המשקיעים בקבוצת הנדל"ן פרסונל בצרות, מה יקבע ביה"מ?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בתחילת השנה בית המשפט אפשר לקשיש להציג הצעה להסדר נושים, אך באסיפת הנושים שנערכה חודשיים לאחר מכן נמצא כי לא הושג הרוב הנדרש לאישור הצעת ההסדר. הקשיש לא אמר נואש ובית המשפט אפשר לו להציג בפני הנושים הצעת הסדר משופרת.
הנאמנת עדכנה כי הקשיש התחייב להעמיד לקופת פשיטת הרגל - 65% מחובותיו לכלל הנושים. בסמוך לקיום אסיפת הנושים הוגשה בקשת בנו של החייב, להורות לנאמנת כי במסגרת הצעת ההסדר תעלה גם את הצעתו' לרכישת הזכויות בנכס תוך הבטחת דיבידנד מלא לנושים. בבקשה זו נטען על ידי הבן כי הנאמנת לא הביאה לידיעת הנושים את קיומה של הצעת הרכש שלו שתבטיח לנושים את כיסוי כלל החובות כלפיהם.
פדיון או הסדר נושים עדיף
השופט גיל דניאל קבע כי יש להבדיל בין מימוש בדרך של מכר, הצעה לפדיון זכויות והצעה להסדר נושים. השופט דניאל הדגיש כי "בהליך פשיטת רגל, ובפרט נוכח נסיבותיו של החייב, ובכלל זאת גילו ומצבו הרפואי, קיימת עדיפות לבירור הצעה לפדיון או הצעה להסדר נושים. הצעתו של בנו של החייב היא הצעה לרכישת הזכויות כאשר התמורה כוללת תשלום תביעות החוב נטו. דרך זו של הצעה יש בה יתרונות, נוכח הוודאות בהיבט הנושים, אולם עדיין מוקדם לדון בה".
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
הנאמנת עדכנה את בית המשפט כי להצעה של הקשיש לתשלום של 65% מהחוב התקבלה הסכמה של 11 נושים והתנגדות מצד 3 נושים. כאשר שיעור הנשייה של הנושים התומכים בהצעת ההסדר עומד על 74.9% מסך הנשייה (0.1% פחות ממה שהחוק דורש בכדי לאשר את ההסכם במקרים רגילים). לעניין חישוב הצבעות הנושים, הנושה המובטח, אופל בלאנס (2006), הסכים להיחשב כנושה בדין רגיל, ונתן הסכמתו להצעת ההסדר לפיה יקבל דיבידנד בשיעור 65%.
בנוסף מסרה הנאמנת עדכון לבית המשפט, כי במהלך ניהול אסיפת הנושים, שיפר החייב את הצעתו וזאת נוכח דרישת חלק מהנושים ובכלל זאת בהתאם לדרישת האגודה השיתופית, באופן בו עומדת הצעת ההסדר על תשלום להעמדת הקופה לחלוקת דיבידנד נטו לנושים, לאחר כיסוי הוצאות ההליך, בשיעור 65% לכלל הנושים. לפי התנאי שהוצב, על החייב לשלם את הסך הנדרש בתוך 90 יום, כאשר תתאפשר לחייב אורכה בת 60 יום נוספים בכפוף לתשלום מחצית הסכום בתוך פרק הזמן שנקבע. כן הוצב על ידי הנושה האגודה השיתופית תנאי לפיו אם לא ייפרע התשלום במועדים שנקבעו, יימכר המשק כפנוי. החייב נתן הסכמתו לתנאים האמורים והם מהווים חלק מהצעת ההסדר.
הנאמנת המליצה לאשר את הצעת ההסדר, אשר זכתה לרוב מניין הנושים ולרוב נשייה בשיעור של 74.9% בהתאם לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 34(א1) לפקודת פשיטת הרגל.
הבן ניסה לשכנע נושים להתנגד להצעת אביו
לפני הדיון על אישור ההצעה הוגשה לבית המשפט הודעה ע"י בנו של החייב לה צורפו הודעות מטעם שני נושים: בנק אוצר החייל (הבנק הבינלאומי הראשון לישראל) והנושה אופל בלאנס (2006), ממנה עולה כי נושים אלו חוזרים בהם מהסכמתם להצעת ההסדר. בהודעת הנושים צוין, כי התברר שקיימת הצעת הבן לתשלום דיבידנד מלא בדרך של רכישת זכויות החייב בנכס, ועל כן עומדים הנושים על קבלת דיבידנד מלא.
לאחר מכן חזרו והודיעו שני הנושים כי הם עומדים מאחורי הסכמתם להצעת ההסדר, אך בנק אוצר החייל הציב תנאים נוספים לאישור הצעת ההסדר במסגרתם יובהר כי מקר התשלום אינו במכר הזכויות וכי החייב אינו רשאי למכור את הנכס. נציגו של החייב הודיע כי החייב מסכים גם לתנאים הנוספים.
מנגד, הנושה כל בו לחקלאי, האוחזת בתביעת חוב מאושרת בסך של 747,942 שקל, עמד על התנגדותו להצעת ההסדר ולאישור ההסדר על ידי בית המשפט כפי המלצת הנאמנת. הנושה נימק את התנגדותו בכך שקיימת הצעת הבן לרכישת הזכויות תוך הבטחת תשלום דיבידנד מלא ומכאן שאין מקום לדרוש מהנושים להסתפק בדיבידנד נמוך יותר כפי המוצע בהסדר.
הקשיש טען כי הסכמת הנושים להצעת ההסדר ניתנה לאחר שמרבית הנושים נתנו הסכמתם וזאת גם נוכח נסיבותיו של החייב. הנושים היו מודעים לנתונים ביחס לשווי הנכס וגם להצעת הבן לרכישת הזכויות ובחרו לתת הסכמתם להצעת ההסדר לאחר שכל העובדות היו בפניהם.
מנגד, עורך דינו של הבן טען כי הנושים לא היו מודעים די הצורך להצעתו של הבן לרכישת הזכויות. עוד טען כי המימון להצעת ההסדר מטעם החייב מקורו באחיה של אשת הבן השני ולעמדת הבן, מדובר למעשה במכירת הזכויות לצד שלישי. ובכך בעצם עוברים על התנאי שהעמידו הנושים במתן הסכמתם להסדר לפיו החייב לא ימכור את הנכס. הבן טען כי הוא מעוניין לרכוש את הנכס מאביו ולשלם את כל חובותיו, אך אינו מתכוון לנשל את אביו ממגורים במקום.
הקשיש ציין כי הוא קשור לנחלה ולאדמותיה, וכי עבד שנים רבות כחקלאי. בנוסף הסביר כי הוא אינו מעונין למכור את הזכויות בנכס לבנו משום שמערכת היחסים עמו אינה טובה. הנאמנת ציינה בניגוד לדבריו של הבן הוצגה בפני הנושים כבר במסגרת הזימון לאסיפת הנושים הראשונה, הצעתו לרכישת הנחלה וכי כל נושה עשה את שיקוליו והחליט.
לא יוכל למכור את הנכס
נציג הכונס הרשמי טען בדיון כי כאשר רוב הנושים נתנו הסכמתם להצעת ההסדר הרי שהכף נוטה לאישור ההסדר וזאת גם מבחינת נסיבותיו של החייב. כן ציינה כי מדובר בסכום לא מבוטל שישולם בתוך פרק זמן קצר.
השופט דניאל ציין כי "הובהר כי הנושים שקלו את מלוא הנתונים תוך אשרור הצבעתם באסיפת הנושים במסגרתה תמכו בהצעת ההסדר. לגבי הנושה אופל בלאנס שלמרות היותה נושה מובטח הסכימה להיכלל במספר הנושים הרגילים קבע השופט כי "אינני רואה מניעה מכך שנושה מובטח יוותר על מעמדו זה במסגרת בירור הצעת הסדר, ואזי הצבעתו תכלל כהצבעת נושה רגיל, ובלבד שאומנם שיעור הדיבידנד אשר יהיה זכאי לקבל יהיה תואם חוב רגיל בלבד".
בנוסף ציין השופט כי "כך או כך, אפילו לא היתה נספרת הסכמתה של הנושה במניין הקולות התומכים בהצעת ההסדר מבין הנושים בדין רגיל, עדיין מדובר ברוב מכריע של נושים שנתן הסכמה להצעת ההסדר, הן במניין והן בערך, כך שבכל מקרה מתקיימים התנאים המאפשרים לבית המשפט לשקול האם נכון לאשר הצעת ההסדר בהתאם לסמכותו לפי סעיף 34(א1) לפקודה".
השופט ציין כי אחד התנאים להסדר הוא העובדה כי "החייב אינו רשאי למכור את זכויותיו בנכס עד לאחר אריכות ימיו, ובמידה ויסתבר כי מקור התשלום יהיה במכר זכויות החייב בנכס, בין בטרם מתן ההפטר ובין לאחריו, יידרש החייב לתשלום של 100% דיבידנד נטו, בין אם התמורה תבטיח מקום מגורים לחייב ובין אם לא".
הבן שב וניסה לסכל את ההסדר
לגבי טענת הבן כי מקור המימון לתשלום החובות על ידי האב הוא הוא בקרוב משפחה שלו יועברו מאוחר יועברו הזכויות בנכס, קבע השופט כי לא הוצגה כל ראיה לכך שהחייב התחייב למכור או להעביר זכויותיו. "אפילו ניתנה הבטחה למי מהבנים להיותו בן ממשיך הרי שאין מדובר במכר כהגדרתו בתנאים להסדר. וכי לצורך הבטחת התנאי האמור, תירשם הערה על זכויות החייב האוסרת מכר הזכויות ללא אישור בית המשפט והערה זו תבטיח כי גם בשלב מאוחר לא ימכור החייב את הנכס כדרך למימון הצעת ההסדר לתשלום דיבידנד לנושים שאינו בשיעור 100%".
השופט קבע כי הוא מקבל את המלצת הנאמנת והכונס הרשמי לאשר את הצעת החייב להסדר נושים, "בהתאם לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 34(א1) לפקודה לאשר הצעה להסדר נושים אף אם לא זכתה לרוב הערך הדרוש "במקרים מיוחדים ומנימוקים שיירשמו" ובלבד שהתקבל רוב של "יותר ממחצית ערך החובות המיוצג בהצבעה".
החלטת השופט התבססה על סעיף 34(א1) לפקודת פשיטת הרגל המאפשר להגיע להסדר שיחייב את כל הנושים, במקרה בו יותר ממחצית הנושים שלהם 75% לפחות מהחוב יסכימו לו. במידה שלא מתקיימים התנאים, קובע החוק כי בית המשפט יכול לאשר הסדר של נושים שלהם יותר מ-50% מהחוב "במקרים מיוחדים ומטעמים שיירשמו".
במקרה שלפנינו חסרה רק 0.1% להשלמת הרוב הנדרש ולכן קבע השופט דניאל שהוא מאשר את ההסדר על פי האופציה השנייה של המכירה לבן. "המדובר בהצעת הסדר אשר מאפשרת לנושים קבלת דיבידנד בשיעור לא מבוטל ובתוך פרק זמן קצר, ועם זאת מתחשבת בנסיבותיו של החייב וברצון לאפשר לחייב המשך מגורים ובעלות בנחלה".
השופט ציין כי הנאמנת דיווחה כי 11 נושים נתנו הסכמה להסדר ואילו 3 נושים התנגדו. שיעור הנשייה של התומכים בהסדר עומד על 74.9%. "המדובר ברוב משמעותי כאשר ערך הנשייה של התומכים בהסדר כלל אינו רחוק מהרוב הדרוש בדרך הרגילה. בחינת השיקולים השונים הרלבנטיים לשאלת אישור הצעת ההסדר מובילה למסקנה, כי הכף נוטה לאישור ההסדר בהתאם לסעיף 34(א1) לפקודה, וזאת כפי המלצת הנאמנת והכונס הרשמי. לפיכך, ניתן בזאת אישור להסדר הנושים".
השופט קבע כי למרות שלכאורה בהצעת הרכש לה בן היה ניתן להגיע לתשלום של 100% מהחובות, "קיימת עדיפות ברורה, בהיבט החייב וגם בהיבט הנושים, למסלולים של הסדר או פדיון זכויות, על פני מסלול של מכר כפוי. בהיבט החייב, הדברים הם ברורים. החייב הדגיש בדבריו את רצונו להמשיך ולהתגורר במשק תוך שפרט את הקשר העמוק שלו לאדמות המשק ולמקום. כך הסביר החייב את טעמי התנגדותו למכר המשק לבנו.
"המדובר כזכור בחייב מבוגר מאד הסובל מבעיות רפואיות קשות וניתן להעריך גם את מידת הפגיעה במצבו הרפואי ככל שיקודם מסלול של מכר כפוי. אין ספק כי פגיעה זו בחייב נשקלה על ידי הנושים כשיקול מרכזי אשר הביא אותם בנסיבות להסתפק בדיבידנד המוצע בהצעת ההסדר. גם בהיבט הנושים, יש יתרון למסלול של פדיון זכויות או הצעת הסדר, נוכח המועד הקרוב לתשלום וכן בשים לב למורכבות ולסיכונים כלכליים שונים הכרוכים במסלול המכר הכפוי ובמיוחד כך כאשר מדובר במכר של נכס מסוג משק חקלאי".
- 3.ג'וני 30/08/2023 07:10הגב לתגובה זוחוץ מזה כנראה אותו הבן לא יראה שקל בצוואה שהאב יכין או הכין
- 2.דנדי 30/08/2023 06:00הגב לתגובה זומשיש הצעה ל100 אחוז החזר אין סיבה למכור בפחות
- 1.שמוליק 29/08/2023 17:13הגב לתגובה זולא מדובר על לזרוק אותו לרחוב, יכול להמשיך לגור עם הבן וגם ב4 מליון שנותרו זה מספיק לדירה טובה בעיר.
- מבין או לא מבין 01/09/2023 23:26הגב לתגובה זובמכירת נחלה כ 50% מהתמורה הולך למיסים. האב היה נשאר בלי אגורה.

אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
יורשי הקבלן טענו כי לא בטוח שהדירה אכן שולמה ולכן אין להכיר בהעברת הזכויות לקונה המקורי, שהעביר אותה לבתו וזו מכרה אותה לתובעים. השופט קבע כי הראיות מצביעות על כך שהעסקה הושלמה בשנות ה-80, וכי טענות היורשים הן ספקולציות בלבד. בפסק הדין פורטו משמעותה
של החזקה שנמסרה כבר אז, הראיות למס שבח ומס רכישה, והתנהלות היורשים לאורך השנים. הדירה תירשם על שם התובעים
הסיפור הבא החל בשלהי שנות השמונים, בבניין מגורים ברחוב גרוסברג 7א’ בירושלים. הדירה המדוברת, בת ארבעה חדרים שפונה לעורף בקומה השלישית, נמסרה אז לרוכש בשם דוד מילר, שקנה אותה מהמנוח ירחמיאל יוניוב, הקבלן שבנה את הבניין. עשרות שנים עברו מאז, הרוכשים המקוריים הלכו לעולמם, וגם הקבלן עצמו איננו עוד, והדירה החליפה ידיים בתוך המשפחה עד שנמכרה לתובעים, ירחמיאל טוקר ונחמה גליקר טוקר. אלא שבדרכם להסדיר את רישום הזכויות, ציפתה להם הפתעה: יורשי הקבלן התנגדו וטענו כי אין כל הוכחה שהתשלום עבור הדירה אכן שולם ב-1987.
המחלוקת הזו, שהתמקדה בשאלה טכנית לכאורה: האם התמורה שולמה או לא, נהפכה למכשול שמנע מהתובעים לרשום על שמם דירה שהם מתגוררים בה בפועל. ההליך המשפטי שניהלו הוביל להכרעה מפורטת של השופט אוהד גורדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, שקבע כי העסקה ההיסטורית הושלמה וכי יש לרשום את הדירה על שם התובעים. לאורך פסק הדין חזר השופט והדגיש כי טענות היורשים נותרו בגדר ספקולציה בלבד, בעוד ראיות התובעים היו מוצקות בהרבה, גם אם חלקן מבוססות על מסמכים מלפני 40 שנה.
כבר בפתח פסק הדין מתאר השופט את התמונה העובדתית הכוללת. המנוח, שהיה קבלן שבנה את הבניין במסגרת הסדר עם משפחת גרינפלד, קיבל לידיו כמה דירות ומכר אותן לרוכשים שונים. ברישום הזכויות בבניין הופיע המנוח כבעלים של חלק יחסי של 4/79, המייצג את הדירה שבמרכז ההליך. לא היתה מחלוקת על כך שרישום זה משקף את הזכויות בדירה. ב-1987 נחתם ההסכם שבמסגרתו מכר המנוח את זכויותיו בדירה לדוד מילר, שקיבל לידיו גם את החזקה. בהמשך, העביר דוד את הזכויות ללא תמורה לבתו נעמי, וזו מכרה אותן ב-2018 לתובעים.
הטענות התבססו על אפשרות תיאורטית בלבד
כל אלה לעומת טענת היורשים, יגאל ובתיה יוניוב, שהצהירו כי אין לדעת אם דוד אכן שילם את מלוא התמורה למנוח, וכי ייתכן שהמנוח “נהג לאפשר שימוש בדירות” גם לפני שהועברו תשלומים מלאים. הטענות האלה לא באו מתוך ידיעה, אלא מתוך אפשרות תיאורטית בלבד, כפי שהבהירו השניים בעצמם בדיון. השופט מצטט את תשובת הנתבע יגאל יוניוב, שנשאל האם אביו סיפר לו על חוב כלשהו בגין הדירה: “אין לי מושג לבוא ולהגיד בוודאות ששולם או לא […] אין לי ידיעה מאבי".
- 26 שנה של עיכובים: זה הפיצוי על אי רישום דירה בטאבו
- בנות הזוג נפרדו: האם רישום בטאבו גובר על הסכם ממון?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לצד זאת, השופט מזכיר כי מדובר בעסקה עתיקה מאוד - ארבעה עשורים חלפו מאז, וכל הצדדים המקוריים הלכו לעולמם. אף על פי כן, התובעים הצליחו להציג ראיות משמעותיות המאששות את הטענה שהעסקה הושלמה. הראיות האלה נגעו בראש ובראשונה למסירת החזקה, שהיתה לפי ההסכם מותנית בעמידה מלאה של הרוכש בהתחייבויותיו, כולל תשלום התמורה. כפי שמציין השופט בפסק הדין שפורסם, “מסירת החזקה הותנתה, בהסכם המכר, בעמידה של דוד בכל התחייבויותיו לפי ההסכם […] מכאן שבעצם מסירת החזקה לדוד יש משום תמיכה ניכרת בכך שהתמורה בגין הדירה שולמה על ידו”.

נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
