הוא הגיע לניתוח שגרתי למדי בגב התחתון, כזה שמטרתו להקל על כאבים שנמשכו חודשים. אבל מה שאמור היה להיות הליך רפואי פשוט נהפך לטרגדיה אישית. גבר בן 39, תושב הרשות הפלסטינית ואב לשמונה, שעבד עד לאותו יום בעבודת כפיים מפרכת במפעל בטון בעטרות, שמצפון לירושלים, מצא את עצמו לאחר הניתוח מרותק לביתו, נעזר בקביים, ונאבק מדי יום בכאבים עזים ובמוגבלות תפקודית קשה. השבוע קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי בית החולים אלמקאסד, שבו נותח, התרשל בטיפול בו ופסק לו פיצוי של כ-2.5 מיליון שקל.

השופטת מרים ליפשיץ־פריבס קיבלה את עמדת התובע, שיוצג על ידי עורכי הדין עופר סולר ופידא קעואר, וקבעה כי הניתוח שבוצע לו ב-2017 היה רצוף כשלים חמורים - החל מתיעוד חסר ועד טיפול לקוי בקרע שנוצר בעמוד השדרה במהלך הניתוח. “החולה מפקיד את גופו בידי הרופא, ויש לו ציפייה מוצדקת שהרופא יעשה כל שביכולתו למנוע תקלה או פגיעה כתוצאה מהטיפול”, כתבה השופטת בהכרעתה, והוסיפה כי בית החולים “לא נהג בסבירות ובזהירות הנדרשת בביצוע הניתוח ובמעקב אחריו”.

הפרשה החלה באביב 2017, כשבדיקת MRI שנערכה לתובע גילתה פריצת דיסק בגובה L5-S1. בעקבות ההמלצה הרפואית הוא עבר ניתוח דיסקטומיה בבית החולים אלמקאסד. במהלך הניתוח אירע קרע בקרום הדורה - הקרום הקשה שעוטף את חוט השדרה, אך לפי פסק הדין, לא תועד כיצד טופל הקרע, אם בכלל. התובע שוחרר מבית החולים יומיים לאחר מכן, אלא שכבר זמן קצר אחר כך הוא שב לשם כשהוא סובל מדליפת נוזל שדרה, חולשה ברגליים, כאבי ראש קשים והחמרה ניכרת במצבו. במהלך השבועות שלאחר מכן אושפז האיש ארבע פעמים, אך מצבו רק החמיר.

דו"ח הניתוח היה "חסר להחריד"

בפני בית המשפט טען התובע כי מאז הניתוח הוא סובל מנכות קשה, מהפרעות אורולוגיות, מקשיי הליכה קשים ומכאבים מתמשכים. חוות דעת מומחה שהוגשה מטעמו, של פרופ’ יצחק שקד, קבעה כי הניתוח בוצע ברשלנות קשה. לדבריו, “מה שלא תועד - לא נעשה, ואם נעשה, אין לדעת כיצד ובאיזו דרך נעשה”. הוא הסביר כי דו"ח הניתוח היה “חסר להחריד”, וכי ההדמיות שבוצעו לאחר הניתוח מלמדות שהדיסק הפורץ כלל לא הוסר - הליך שהיה אמור להיות לבו של הניתוח. לדברי פרופ’ שקד, בשל הדחייה בבירור מצבו של המטופל והעובדה שהלחץ על העצבים לא הוסר, נגרם לו נזק נוירולוגי קשה ובלתי הפיך. הוא תיאר את מצבו של התובע ככזה הכולל “כאבי גב ורגליים קשים, חוסר שליטה חלקי על השלפוחית והליכה איטית וגרירה של הרגליים”. הוא העריך את נכותו הכוללת של המטופל בשיעור של כ-75%.

• רופא שיניים ישלם 150 אלף שקל פיצויים למטופלת
• עבר החייאה ויצא עם שבר בכתף: מד"א תפצה ב-185 אלף שקל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מנגד, בית החולים טען כי הניתוח בוצע באופן תקין ולפי הסטנדרטים הרפואיים המקובלים. מומחה מטעם ההגנה, ד"ר חליל סלאמה, הסביר כי קרע בדורה הוא סיבוך מוכר ושכיח, וטען כי במקרה זה הקרום הפנימי נותר שלם וכי הטיפול בקרע היה סביר. לדבריו, לא נותר לחץ על חוט השדרה והמטופל שוחרר במצב תקין. הוא ייחס את תלונות התובע למחלה ניוונית קודמת, ולא לתוצאה של הניתוח עצמו.

אלא שבית המשפט לא השתכנע. השופטת ליפשיץ־פריבס קבעה כי דו"ח הניתוח שהוצג לבית המשפט “לקוני וחסר באופן מהותי”, וכי בית החולים לא מילא את חובתו לתעד את שלבי הניתוח בהתאם להוראות משרד הבריאות. “הדו"ח כולל תיאור בן שבע שורות בלבד, נעדר פירוט של שלבי הניתוח ותוצאתו, ואין בו כל אזכור לדרך טיפול בקרע בדורה או להסרת הדיסק”, היא כתבה בפסק הדין שפורסם. עוד ציינה השופטת כי עדותו של ד"ר סלאמה לא היתה מבוססת, משום שהודה כי לא צפה בהדמיות הרפואיות שבוצעו לאחר הניתוח. “התקשיתי ליישב הכיצד שאלת הסרת הדיסק הפורץ לא הביאה את ד"ר סלאמה לצפות בהדמיה”, היא כתבה. לעומת זאת, עדותו של פרופ’ שקד נמצאה מהימנה וקוהרנטית.

מי ביצע את הניתוח?

פסק הדין חשף גם סוגיה מטרידה נוספת: את העובדה שבטופס ההסכמה לניתוח נרשם שמו של ד"ר סאמי חוסיין - אדם שאין לו רישיון לעסוק ברפואה בישראל. בית החולים טען כי הוא שימש רק יועץ, אך לפי השופטת, הוכח שהוא הופקד על הניתוח ואף נרשם כמנתח בטופס ההסכמה. “לא היה בידי הנתבעת להסתייע בד"ר חוסיין בכל אחד מהתפקידים בעניינו של התובע - מנתח, יועץ או אחראי על הניתוח”, היא קבעה בהכרעתה. בית המשפט קבע כי ההתרשלות של בית החולים התבטאה הן בכך שהדיסק הפורץ לא הוסר במלואו, והן בכך שהקרע בדורה לא טופל כראוי וגרם לדליפת נוזל שדרה, שהובילה לנזק עצבי חמור. השופטת ציינה כי אילו היה הניתוח מבוצע כראוי, מצבו של התובע היה אמור להשתפר לחלוטין. “הנתבעת התרשלה בניתוח ובטיפול בתובע לאחריו”, היא קבעה בנחרצות.

• הקבלן נגד החברה המזמינה - איזה הסכם מחייב?
• טענה שהיתה ידועה בציבור; השופט: היכן התמונות?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק...

בכל הנוגע לנזק שנגרם לתובע, קבעה השופטת כי נכותו האורתופדית, בשל הגבלה קשה בתנועות הגב וחולשה ברגליים - היא בהיקף של 44%, ולצדה נכות נוספת של 15% בשל בעיות בשליטה על השתן. בכך הגיעה הנכות הכוללת שלו לכ-50%. לעומת זאת, היא דחתה את טענותיו בדבר נזק לתפקוד המיני, לאחר שקבעה כי “לא הובאה כל ראיה רפואית או בדיקה שתתמוך בטענה לאין־אונות”. גם טענתו של התובע כי הניתוח גרם לגירושיו מאשתו - שהתרחשו חמש שנים לאחר מכן - נדחתה.

בית המשפט העניק לתובע פיצוי בסכום כולל של 2,024,915 שקל, הכולל הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, פיצוי בגין עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ופיצוי בגין כאב וסבל. “התובע אינו עוד אדם עצמאי ואינו מסוגל עוד לפרנס את משפחתו כפי שעשה במשך שני עשורים קודם לכן”, נכתב בפסק הדין. הפיצוי בגין הפסדי השתכרות לבדו הגיע לסכום של יותר ממיליון שקל, לאחר שנקבע כי הוא איבד לחלוטין את כושר עבודתו בעבודות כפיים, שבהן הועסק במשך רוב חייו.

עוד נקבע כי ישולמו לו כ-610 אלף שקל בגין עזרה וניידות, ועוד 50 אלף שקל על הוצאות רפואיות וציוד, בהתחשב בכך שהוא מתגורר בתחומי הרשות הפלסטינית, שם עלויות הטיפול והשכר נמוכים מאשר בישראל. השופטת דחתה את תביעותיו לרכיבי נזק נוספים, כמו נזק נפשי, הוצאות כביסה מוגברות ושירותי שמרטפות לילדיו - לאחר שקבעה כי לא הוכח קשר סיבתי בינם לבין הניתוח.

בפסק הדין התייחסה השופטת גם לחשיבותם של נוהלי משרד הבריאות המחייבים רישום מלא של מהלך הניתוח, והבהירה כי חריגה מהנהלים האלה מהווה לכשעצמה פגם מהותי. היא ציטטה את החלטת בית המשפט העליון בעניין נזק ראייתי, שלפיה “כאשר רישום רפואי חסר מונע מהמטופל להוכיח את תביעתו, הנטל עובר למוסד הרפואי להראות כי פעל כראוי”. השופטת ליפשיץ־פריבס סיכמה כי מחדליה של הנתבעת היו חמורים ומצטברים: דו"ח ניתוח חסר, היעדר תיעוד לגבי תיקון הקרע, מעורבות של מי שאינו רופא מוסמך, והיעדר טיפול נאות לאחר הניתוח. “בית החולים גרם לעמימות עובדתית באשר למה שאירע בניתוח, ובכך העביר את נטל ההוכחה לכתפיו”, היא פסקה בהחלטתה. לבסוף חויב בית החולים לשלם לתובע את הסכום האמור בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% והוצאות משפט.

איך ייתכן שבית החולים לא תיעד כמו שצריך ניתוח כזה?

בפסק הדין צוין שהדו"ח שנכתב אחרי הניתוח היה קצר בצורה חריגה - רק כמה שורות - ולא כלל שום פירוט על מה בדיוק נעשה בזמן הניתוח, איך טופל הקרע שנוצר או מה הוסבר למטופל. בית המשפט הדגיש שדו"ח כזה לא עומד בדרישות של משרד הבריאות, ושדווקא תיעוד חסר הוא סימן אזהרה למחדל רפואי.

למה זה כל כך חשוב שיהיה תיעוד מלא של הניתוח?

מכיוון שזו בעצם הראיה היחידה למה שקרה בזמן שהמטופל היה בהרדמה. אם אין תיעוד, אף אחד לא יכול לדעת אם הרופאים פעלו לפי הנהלים או לא. השופטת הסבירה שבמצב כזה נוצר "נזק ראייתי", כלומר חסר מידע שמונע מהתובע להוכיח את טענותיו - ולכן הנטל עובר לבית החולים להוכיח שפעל כשורה.

מי בעצם עשה את הניתוח?

זו אחת הנקודות המוזרות בתיק. בטופס ההסכמה לניתוח נכתב שהמנתח הוא ד"ר סאמי חוסיין, אבל בבית המשפט התברר שאין לו בכלל רישיון לעסוק ברפואה בישראל. בית החולים טען שהוא רק ייעץ, אך לפי השופטת הוכח שהוא היה מעורב בפועל, ושהמנתח שביצע את הניתוח, ד"ר אחמד דאקור, בכלל לא הובא להעיד.

איך ייתכן שאדם ללא רישיון לעסוק ברפואה ביצע ניתוח בישראל?

לפי פסק הדין, ד"ר חוסיין קיבל בעבר רישיון זמני ממשרד הבריאות ל-2013 בלבד, אך הוא לא חודש. למרות זאת, שמו הופיע כמנתח בטפסים. זו לא הפעם הראשונה שבית החולים אלמקאסד נתקל בטענות מהסוג הזה - גם בתיק קודם שנדון ב-2022 נקבע כי אותו רופא ניהל ניתוחים ללא רישיון בתוקף.

למה בית המשפט האמין למומחה של התובע ולא לזה של בית החולים?

מפני שהמומחה של בית החולים, ד"ר סלאמה, הודה שהוא לא צפה בהדמיות שנעשו אחרי הניתוח, כלומר הוא הסתמך רק על סיכומים כתובים ולא בדק בעצמו את התמונות. לעומתו, פרופ’ שקד כן ראה את ההדמיות, והציג הסבר ברור לכך שהדיסק כלל לא הוסר. השופטת כתבה שעדותו היתה "מהימנה וקוהרנטית".

מה בעצם גרם לנכות של המטופל - הניתוח או משהו אחר?

בית המשפט קבע במפורש שהניתוח הוא שגרם לנכות. חלק מהדיסק הפורץ לא הוסר, מה שיצר לחץ מתמשך על העצבים. בנוסף, הקרע בקרום הדורה לא טופל כמו שצריך, דבר שהוביל לדליפת נוזל שדרה ולפגיעה עצבית. השילוב הזה הותיר את התובע עם מגבלות קשות מאוד בהליכה ובתפקוד היומיומי.

כמה כסף פסק לו בית המשפט, ולמה דווקא סכום כזה?

השופטת פסקה לו כ-2.02 מיליון שקל, שכוללים את כל רכיבי הנזק - הפסדי השתכרות, עזרה בבית, הוצאות רפואיות וכאב וסבל. היא לקחה בחשבון שהוא לא יכול לעבוד יותר בעבודות פיזיות, שהוא אב לשמונה ילדים, וששכרו לפני הניתוח היה נמוך יחסית. הפיצוי חושב לפי רמת החיים במקום מגוריו, הרשות הפלסטינית, שם השכר הממוצע נמוך מבישראל.

למה בית המשפט לא קיבל את טענותיו לגבי אין־אונות ולגירושים?

מכיוון שלא הובאה שום ראיה רפואית שתוכיח שאכן סבל מאין־אונות - לא בדיקות, לא מסמכים רפואיים ולא עדויות של רופאים בתחום. גם לגבי הגירושים, השופטת קבעה שלא הוכח קשר בינם לבין הניתוח, בייחוד משום שהגירושים קרו רק חמש שנים אחר כך.

במקרה אחר, גבר בן 86, חולה סרטן כליות סופני, הגיע לחדר הניתוח בבית החולים איכילוב בתל אביב. על פי הנחיית האונקולוגים שטיפלו בו, הוא הופנה לפרוצדורה פשוטה יחסית, שתפקידה להקל על מצוקתו הנשימתית: טלקאז', הליך פליאטיבי שבו מוזרק חומר לחלל הריאה כדי למנוע הצטברות נוזלים חוזרת. אבל מה שהיה אמור להיות הליך שגרתי הסתיים בהסתבכות קשה, פתיחת בית החזה, הידרדרות בתפקוד הגופני של המטופל, ולבסוף מוות כעבור כחודש וחצי, לאחר תקופה של סבל. רק לאחר שנים התברר למשפחתו, כי הרופאים שהיו אמונים על ניתוחו החליטו לבצע, מיוזמתם, פעולה נוספת - ביופסיה - שלא נכללה בהפניה הרפואית ולא אושרה מראש. פעולה זו, כך קבע כעת בית משפט השלום בירושלים, בוצעה בניגוד לחובה הרפואית, ללא תיאום עם האונקולוגים המטפלים, וללא הצדקה קלינית נדרשת. פסק הדין במקרה, שניתן ביוני האחרון על ידי בית משפט השלום בירושלים, עוסק בתביעה שהגישו בנותיו של המנוח. מדובר בתביעה של רשלנות רפואית ודרישת פיצוי על פגיעה באוטונומיה ולשון הרע. הן טענו, באמצעות עו"ד נועה פוזנר, כי הפעולה הניתוחית שהתבצעה באביהן ב-28 לייוני 2016 חרגה באופן חמור מההנחיות שניתנו והובילה להידרדרות קשה במצבו. "לא הוכח שנשקלו מלוא השיקולים הרלבנטיים, שהיו צריכים להישקל בעניינו," קובעת השופטת בפסק הדין. עוד היא מוסיפה, כי הביופסיה "בוצעה למרות שהמנוח לא הופנה לכך על ידי האונקולוגים, ללא התייעצות עם גורם אונקולוגי, ובניגוד לרוח ההפניה".