פסק הדין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, עוסק במקרה אנושי מורכב, שבו ביקשה אשה בשנות השישים לחייה שיכירו בה כבת זוגו הידועה בציבור של גבר שנפטר, כדי לזכות במחצית מעיזבונו. שני ילדיו של המנוח, מנישואיו הקודמים, התנגדו לבקשה - והשופט, סגן הנשיאה טל פפרני, הכריע כי האשה לא הצליחה להוכיח כי התקיימו יחסי ידועים בציבור.

האשה, שיוצגה בידי עו"ד הייב מוניר, טענה כי היא והמנוח חיו יחד בדירה שכורה בעיר בצפון החל מ-2017 ועד לפטירתו ב-2023. לדבריה, הם ניהלו משק בית משותף, חלקו בילויים, ארוחות ומחויבות רגשית הדדית, והיא אף סעדה אותו בתקופת מחלתו הקשה עד ימיו האחרונים. לאחר מותו, סיפרה, שילמה 4,500 שקל מכיסה לצורך הקמת מצבה לזכרו. "רק כשפניתי למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי קבורה", העידה, "נודע לי שאני עשויה להיות מוכרת כידועה בציבור".

אלא שבית המשפט ראה את הדברים אחרת. השופט פפרני ציין כי עצם העובדה שהתובעת לא ידעה על זכאותה כידועה בציבור מלמדת על היעדר תפישה של הקשר ככזה שמחיל זכויות משפטיות. "אמירה זו מהווה הודאה כי המבקשת עצמה לא ראתה אותה ואת המנוח כבני זוג שהתכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות", הוא כתב בהכרעתו. לדבריו, כשמדובר בבני זוג מבוגרים, שניהם גרושים ובעלי ניסיון חיים, קשה לקבל טענה כזו של חוסר ידיעה.

הילדים לא עדכנו את האשה על בקשת צו הירושה

השופט הוסיף כי גם אם הילדים לא עדכנו את האשה על הגשת הבקשה לצו הירושה, דבר שייתכן כי יש בו מידה של חוסר תום לב, אין בכך כדי לשנות את המסקנה. "במכלול הנסיבות," הוא ציין, "ניתן לעבור לבחינת טענתה לגופה - האם היתה ידועה בציבור של המנוח". הוא הסביר כי לפי סעיף 55 לחוק הירושה, אדם שאינו נשוי אך חי עם בן זוגו חיי משפחה במשק בית משותף, עשוי להיחשב מי שירש את חלקו כאילו היה נשוי לו. עם זאת, ההכרה מותנית בקיום יסודות מצטברים: קיום חיי משפחה של ממש, ניהול משק בית משותף, היעדר נישואים עם אחרים והיעדר צוואה שקובעת אחרת. במקרה הזה, כך קבע השופט, התובעת לא הוכיחה כי התקיימו אותם יסודות. אמנם התקיים קשר זוגי לאורך כמה שנים, אך הראיות שהוצגו - מעטות וחלקיות - אינן מצביעות על כוונה ליצור מערכת יחסים בעלת אופי של שיתוף גורל.

• רצה חצי מהדירה של בת הזוג שלו - מה קבע בית המשפט?
• בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אחת הנקודות שעליהן בחר השופט להתעכב היתה התיעוד המצומצם של בני הזוג. "הוצגו תמונות בודדות בלבד, רובן צולמו בדירה ובאותו מועד, כנראה באותו יום", הוא כתב בהכרעת הדין. "הוגשו מספר תמונות מחוץ לדירה, אך לא ניתן ללמוד מהן דבר על מועד הצילום. בשנים האחרונות, מקובל לבצע צילומים בדרך פשוטה וקלה באמצעות טלפון נייד, ובקלות ניתן לדעת מתי והיכן צולמה התמונה. אינני רואה בכך אוסף משמעותי של תיעוד, יחסית לתקופה המשותפת הנטענת של כשש שנים". לדבריו, היעדר תמונות מאירועים משפחתיים, חגים או מפגשים חברתיים, מחזק את הרושם שלא מדובר בקשר שהושתת על חיי משפחה מלאים.

גם עדויותיהם של חברים ומכרים לא תרמו רבות. אחד העדים, בעל הדירה שבה גרו הצדדים, העיד כי התובעת היתה נוכחת לעתים כשדיבר עם המנוח, אך לא יכול היה לספר דבר על טיב הקשר ביניהם. אחר סיפר כי ראה את השניים סועדים במסעדה, אך הכירם באופן שטחי בלבד.

לצד זאת, גם בתו של המנוח, שהעידה מטעם הנתבעים, לא הכחישה כי התובעת התגוררה עם אביה מעת לעת, אך לדבריה, היא נראתה לעתים לבד מחוץ לעיר, ואף לא שבה הביתה במשך כמה ימים. התובעת עצמה הודתה כי נהגה לנסוע מדי שבוע לדירת עמידר הרשומה על שמה בעיר אחרת, שבה המשיכה להחזיק, מה שמחליש את הטענה לקיום משק בית משותף קבוע. בחקירתה, אף התברר כי גרסאותיה אינן עקביות: בתצהירה טענה כי המנוח היה מתלווה אליה לביקורים בדירתה, אך בחקירה אמרה כי נסעה לשם לבדה. "די בכך כדי לקבוע כי הצדדים לא בילו יחד את כל ימות השבוע", כתב השופט.

• מה גובר - מינוי בן ממשיך או צוואה?
• המבוטחת הודתה ששיקרה - וזכתה בכיסוי ביטוחי
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

המשבצת שמיועדת לפרטי בת זוג נותרה ריקה

אף שבית המשפט התרשם שהתובעת טיפלה במנוח בתקופת מחלתו, עובדה זו לבדה לא שכנעה. כך למשל, כשהמנוח הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות, הוא השאיר את המשבצת המיועדת לפרטי בת זוג ריקה. "התובעת הודתה כי סייעה לו במילוי הטופס", ציין השופט, "ומשכך, חזקה כי היתה מודעת לכך - עובדה שיש בה משקל נוסף". בית המשפט הדגיש גם את היעדר הראיות לטיב הקשר מנקודת מבטו של המנוח עצמו. לא נמצאו מכתבים, הודעות או מסרונים המעידים על חיבה או מחויבות, לא הוצגו מתנות, ולא נמצאה כל צוואה שבה הוא מציין את התובעת. גם היא עצמה לא טענה שערכה צוואה לטובתו.

השופט פפרני בחן בהרחבה את הסוגיה של "משק בית משותף", כפי שנדרש בפסיקה. לדבריו, לא הוכח ניהול כלכלי משותף, אלא דווקא הפרדה ברורה. התובעת החזיקה דירה נוספת, לא השכירה אותה, ולא דיווחה על מגוריה עם המנוח לעמידר - לטענתה, כדי לשמור על זכויותיה בדיור הציבורי. "לא ניתן להתעלם מהבעייתיות בגרסה זו", הוא כתב. "גם אם ניתן להבין את רצונה בביטחון, הדבר משליך על טיב הקשר כפי שהיא עצמה ראתה אותו".

התובעת לא הציגה ראיות לתשלום משותף של שכר דירה או חשבונות, ולא הוכח כי נוהל חשבון בנק משותף. לדבריה, הסיבה היתה שהמנוח היה שקוע בחובות, אך השופט הדגיש כי לא היתה מניעה שינהלו חשבון נפרד שבו יופקדו סכומים לניהול הבית המשותף. "הצדדים הקפידו שלא לערב את כספיהם בדרך כלשהי", כתב השופט פפרני, "והדבר מעיד על האופן שבו הם עצמם ראו את הקשר ביניהם". עוד הוא ציין כי השניים לא נרשמו זה את זו כמוטבים בפוליסות ביטוח, לא נחתמו ייפויי כוח הדדיים ולא נערכה כל צוואה. אפילו חוזה השכירות של הדירה שבה גרו נחתם רק על שמו של המנוח, והתובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לכך.

למנוח היה מספיק זמן לערוך צוואה

השופט פפרני גם הדגיש כי לא הוכחה כל מניעה של ממש להינשא. התובעת רשומה כרווקה, ולא הציגה כל סיבה שמנעה מהם למסד את הקשר. "אם עמדה בפניהם האפשרות להינשא, והם בחרו שלא לעשות זאת", כתב, "הדבר עשוי להעיד שלא התכוונו להחיל על יחסיהם את ההשלכות המשפטיות של חיי הנישואין". בית המשפט הזכיר כי המנוח לא נפטר באופן פתאומי, אלא לאחר תקופה של מחלה קשה ואשפוזים. "אילו רצה לעגן את זכויותיה הנטענות של התובעת", ציין, "היה בידו די והותר זמן לערוך צוואה - אך הוא לא עשה זאת".

לבסוף קבע השופט כי מן החומר עולה תמונה של הפרדה רכושית ומערכת יחסים שהתבססה על נוחות או צורך הדדי, לא על שיתוף גורל. "לא הובאו ראיות מספיקות המעידות על קשר עמוק של הקרבה הדדית ועל כוונה ליצירת מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות", הוא סיכם את הכרעתו. לפיכך, נדחתה התביעה, וצו הירושה שניתן לטובת שני ילדיו של המנוח נותר על כנו. בנוסף, חויבה התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 45 אלף שקל.

השופט סיים את פסק דינו בהערה עקרונית שלפיה, "בעידן המודרני, שבו זוגות רבים בוחרים לחיות יחד ללא נישואין ממגוון סיבות – החל משיקולי נוחות וכלה ברצון לבחון את הקשר - יש לנהוג באיפוק ובריסון לפני שמכירים בהם כידועים בציבור. אין מדובר בשלב מעבר לפני נישואין, אלא בחלופה משפטית של ממש, שיש לה השלכות מרחיקות לכת".

למה בכלל חשוב כל כך להוכיח שמדובר בידועים בציבור?

מכיוון שאם בית המשפט מכיר בבני זוג כידועים בציבור, זה מעניק להם זכויות דומות לאלה של בני זוג נשואים, למשל חלק בירושה, זכויות פנסיה, או קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי. במקרה הזה, האשה ביקשה לקבל מחצית מהעזבון, בדיוק כמו אלמנה, ולכן נדרש בית המשפט לבחון אם הקשר אכן עומד בקריטריונים האלה.

כמה זמן צריך לחיות יחד כדי להיחשב ידועים בציבור?

החוק לא קובע זמן מדויק, אבל הפסיקה מדברת על תקופה משמעותית ועל חיי משפחה יציבים. השופט ציין שתקופה של שש שנים יכולה להספיק, אבל היא לא מספיקה בפני עצמה - צריך גם להראות חיים משותפים אמיתיים, כמו שיתוף כלכלי, קשר משפחתי ותחושת מחויבות הדדית.

אם הם גרו ביחד, למה זה לא נחשב?

לפי השופט, המגורים לא היו רצופים. האשה הודתה שהיא נסעה מדי שבוע לדירת עמידר שלה, שהמנוח בכלל לא החזיק בה מפתח, ולא הוכיחה שהשניים חלקו את חייהם באופן קבוע. לכן הוא קבע שלא התקיים משק בית משותף אמיתי - שזה אחד התנאים העיקריים להכרה כידועים בציבור.

למה השופט שם דגש על התמונות?

הוא הדגיש שהתיעוד שהוצג היה חלקי מאוד - כמה תמונות מהדירה בלבד, בלי תיעוד של אירועים, משפחה או חופשות משותפות. בעידן שבו כל אדם מצלם בטלפון כמעט כל רגע, היעדר תמונות לאורך שש שנים נראה לו לא טבעי, והוא ראה בכך סימן לכך שהקשר לא היה עמוק או קבוע כפי שטענה האשה.

היא הרי טיפלה בו כשהיה חולה, זה לא נחשב הוכחה לאהבה ולשיתוף?

נכון, והשופט גם ציין שהיא אכן טיפלה בו וסייעה לו, אבל מבחינת החוק זה לא מספיק. כדי להיחשב ידועה בציבור צריך להראות גם מערכת כלכלית משותפת וראיות ברורות למחויבות הדדית - לא רק קשר רגשי או סיוע אנושי.

למה זה משנה אם היתה להם תמיכה כלכלית משותפת?

מפני שמשק בית משותף משמעו לא רק לגור יחד, אלא לנהל את חיי היומיום כמו זוג נשוי - לשלם יחד חשבונות, לחלוק הוצאות, לקנות יחד אוכל ורהיטים. במקרה הזה, לא היה להם חשבון בנק משותף, לא היו קבלות משותפות ולא הוכח ששילמו יחד על שכר הדירה או הוצאות הבית.

היא טענה שפחדה להפסיד את דירת עמידר שלה - זה נחשב סביר?

השופט הבין את החשש, אבל ציין שזה מצב בעייתי. לדבריו, מי שטוענת שהיא חיה עם בן זוג כידועה בציבור לא יכולה במקביל לשמור דירה רשמית לעצמה ולהמשיך להציג אותה כדירת מגורים עיקרית. זה סותר את הטענה בדבר ניהול חיים משותפים מלאים.

למה בית המשפט לא קיבל את הטענה שלא היה לה מושג שהיא זכאית כידועה בציבור?

מכיוון שלשופט זה נשמע לא הגיוני. הוא הסביר שמדובר באשה מבוגרת ובקשר פרק ב’, ולכן קשה להאמין שאדם במצבה לא יודע על מושג בסיסי כמו ידועים בציבור. מעבר לכך, היא עצמה הודתה שרק אחרי מותו התחילה לברר מה מגיע לה - מה שחיזק את התחושה שהקשר לא נחשב בעיניה קשר שמחייב משפטית.

האם המנוח היה יכול להסדיר את זכויותיה אם רצה?

בהחלט. השופט הדגיש שהמנוח לא מת בפתאומיות אלא אחרי מחלה ממושכת, והיתה לו הזדמנות לערוך צוואה אם רצה לדאוג לה. העובדה שלא עשה זאת, ולא רשם אותה כמוטבת או שותפה, מלמדת, בעיני בית המשפט, שהוא לא ראה בה בת זוג לכל דבר.

אז מה בעצם קבע השופט על סוג הקשר ביניהם?

שהוא כנראה היה קשר של נוחות, חברות או סידור אישי, אבל לא כזה שנועד ליצור שותפות חיים אמיתית או מחויבות משפטית. כלומר הקשר נועד "לספק צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני", הוא כתב בהכרעתו.

במקרה אחר, בשנת 2000, כשהתובעת - אז גרושה ואם לילדים - הכירה את מי שנהפך לבן זוגה החדש, נדמה היה שמתחיל סיפור אהבה שני, בוגר ובשל. הם הכירו בתחילת העשור השישי לחייהם, שניהם כבר בעלי נכסים, קריירה וניסיון חיים, ובחרו, ביודעין, שלא להתחתן. הם עברו להתגורר יחד בבית שבבעלותה, פתחו חשבון בנק משותף, שילבו את חייהם זה בזו, וטיפחו מערכת זוגית שנמשכה קרוב לשני עשורים. ואולם כשהקשר התפרק ב-2018, נהפך סיפור האהבה הארוך לסכסוך רכושי משפטי. בלבו של הסכסוך ניצבת השאלה האם נוצר שיתוף רכושי מלא בין בני הזוג, כזה שמזכה את כל אחד מהם במחצית מכל זכויותיו ונכסיו של האחר, לרבות פנסיות, קרנות גמל וחסכונות פרטיים. כך נולד התיק שהובא בפני השופטת הילה מלר-שלו בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, והסתיים במאי האחרון בפסק דין העוסק בשאלות יסוד של יחסים כלכליים בין בני זוג ידועים בציבור. לפי גירסתה של התובעת, מערכת היחסים החלה עוד ב-1999, והחיים המשותפים החלו ביוני 2000, כשהנתבע עבר להתגורר בביתה. "לא שילם דבר עבור מגוריו", הדגישה. כשנה לאחר מכן, הוא החל להעביר לחשבונה האישי את דמי השכירות משתי דירות שהיו בבעלותו, ובהמשך, כשנפתח חשבון בנק משותף ב-2004, הועברו אליו כל ההכנסות - גם שלה וגם שלו - ונוהלו דרכו כלל ההוצאות: מזון, טיולים, תחזוקת הדירות, תשלומי ביטוח, תמלוגים על ספרו של הנתבע, ואף קצבאות פנסיה ופיצויים. לטענתה, כל אלה מעידים על כוונת שיתוף מלאה, ממש כמו בין בני זוג נשואים. במיוחד הדגישה את עדותה של עורכת הדין עידית זמר, שלפיה הנתבע ביקש ב-2015 להבטיח בצוואה שמחצית מזכויותיו בקרן הפנסיה שלו יועברו לתובעת לאחר מותו. "זו עדות מובהקת לשיתוף", נטען.