פסק הדין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת חושף סיפור טעון על קשר זוגי, סכסוך משפחתי ומאבק על עיזבון. השופט מחמוד שדאפנה דחה את תביעתה של אשה שביקשה שבית המשפט יכיר בה כידועה בציבור של המנוח, ויעניק לה סעד הצהרתי שיבסס את מעמדה. במקביל, נדחתה בקשתה לקיום צוואת שכיב מרע שעל פי הנטען ניתנה בבית החולים זמן קצר לפני פטירת המנוח. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהמנוח היה במצב של שכיב מרע במועד הצוואה, וכי קיימים פגמים מהותיים בזיכרון הדברים שהוצג. כתוצאה מכך, ירושת המנוח תחולק בין ילדיו על פי דין.

במרכז הסיפור עמדה אשה שטענה כי במשך יותר מארבע שנים היא ניהלה מערכת יחסים זוגית מלאה עם המנוח, לרבות מגורים משותפים, ניהול משק בית וחיי משפחה. היא סיפרה כי ליוותה אותו בתקופות מחלה קשות, כולל לאחר צנתור שעבר, ובתקופת האשפוז האחרונה שלו בבית החולים העמק בעפולה. לטענתה, "כל בני המשפחה, המכרים והחברים ידעו כי אנחנו מתגוררים יחדיו", והיא אף צירפה העתקי חוזי שכירות ותמונות משותפות. לדבריה, ילדיו של המנוח היו בנתק כמעט מוחלט ממנו, לא ביקרו אותו בזמן מחלתו ואף לא ישבו שבעה לאחר מותו.

מנגד, ילדיו של המנוח טענו כי התביעה היא "תביעת סרק שקרית ומניפולטיבית", וכי מדובר בניסיון להשתלט על עיזבון האב. הם הכחישו את קיומם של יחסים זוגיים של ממש, וטענו כי המנוח שכר חדר בדירה שבה התובעת התגוררה אך לא היה שותף מלא בה, וכי מגוריהם המשותפים נמשכו זמן קצר בלבד, לכל היותר חודש ימים. בנוסף, הם טענו כי חתימות המנוח על הסכמי השכירות זויפו, וכי לא התקיים ביניהם שיתוף כלכלי. "התובעת והמנוח לא קיימו משק בית משותף, לא היה להם חשבון בנק משותף והמנוח לא כלכל את התובעת", מסרו הילדים. הם גם הדגישו כי האב רשם את בנו כמוטב בפוליסת ביטוח - דבר שלטענתם סותר את הטענה כי התכוון להוריש את רכושו לתובעת.

הראיות שהציגה התובעת דלות

פסק הדין מקדיש פרק נרחב לדיון במבחנים המשפטיים לקביעת מעמד של ידועים בציבור. השופט הזכיר כי הפסיקה קבעה שני תנאי סף: חיי משפחה וניהול משק בית משותף, וכי מדובר במבחן סובייקטיבי הבוחן את טיב הכוונות של הצדדים. לדבריו, יש לבחון "אם אכן מערכת היחסים בין הצדדים מדמה מערכת יחסים של זוג נשוי... יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לעניין קביעות הקשר ומיסודו". אלא שבמקרה הנדון קבע השופט כי הראיות שהציגה התובעת דלות ואינן מספיקות להוכיח את קיומם של התנאים האלה. כך למשל, מהמסמכים שצורפו עלה כי התובעת היתה רשומה לבדה בארנונה, בחשמל ובחברות השירותים, והיא אף הודתה בחקירתה כי ביקשה שהכל יהיה על שמה בלבד. השופט העיר לה במהלך הדיון כי, "מי שנרשם בעירייה הוא מי שחתום על ההסכם... אם העברתם את זה לעירייה שניכם הייתם צריכים להיות רשומים בעירייה... הוא מציג לך מסמך שאת בלבד רשומה בעירייה".

• ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
• נדחה ערעור בנוגע לצוואה: "לא נתערב בממצאי מהימנות"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

גם בתחום השיתוף הכלכלי קבע השופט כי לא הובאו ראיות חזקות. לא הוצגו חשבונות בנק משותפים, לא הוכח רכישת נכסים משותפים, והקבלות שהוצגו נמצאו בעייתיות – שמו של המנוח נכתב בכתב יד על גבי הקבלה במקום שבו אמורה להופיע הכתובת. בנוסף, חלק מהראיות שהתובעת הציגה עוררו ספקות לגבי אמיתותן ואף הועלו טענות לזיוף. בעדותה הודתה התובעת כי המנוח כלל לא חתם על הסכם השכירות באחת הדירות. השופט ציין כי לו רצתה התובעת להוכיח את טענותיה, יכלה לזמן את בעלי הדירות שיעידו על החתימות, אך היא נמנעה מכך.

גם התמונות שהוצגו לא סייעו לתובעת. "עסקינן בתמונות בודדות בלבד שככל הנראה צולמו בעת בילוי וטיול משותף... אין בהן להוכיח כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור", קבע השופט בפסק הדין שפורסם. עדות התביעה, שתי חברות קרובות, לא זכרו תאריכים מדויקים וחלק מעדותן היה עדות שמיעה בלבד. "גם מהשיחה שניהל המנוח עם אחותו... לא עלה כי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף, וכי הם היו בקשר של בני זוג", קבע השופט בהכרעתו.

המנוח לא היה במצב של שכיב מרע במועד הנטען

לאחר שקבע כי התובעת לא הוכיחה שהיתה ידועה בציבור, עבר השופט לדון בבקשתה לקיום צוואת שכיב מרע. כאן הוא בחן את הוראות סעיף 23 לחוק הירושה, המאפשרות עריכת צוואה בעל-פה בפני שני עדים, כשאדם נמצא במצב של שכיב מרע או רואה עצמו מול פני המוות. מדובר בדרישה יסודית שלא ניתן לפתור באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, קבע השופט, שכן מדובר בתנאי מוקדם לקיומה של צוואה בעל-פה. לאחר בחינת המסמכים הרפואיים, הוא הגיע למסקנה כי, "מצבו של המנוח מיום 14/12/20 ועד לפחות ליום 16/12/20 היה סביר והוא לא היה מצוי בסכנת חיים". ההחמרה במצבו אירעה רק ב-23 בדצמבר, אז בוצע צילום CT שבעקבותיו הוחלט על ניתוח דחוף. לפיכך נקבע כי במועד הצוואה הנטען לא היה המנוח במצב של שכיב מרע ולא צפה את פני המוות.

• 830 אלף שכירים היו אמורים לקבל החזרי מס בשווי 664 מיליון שקל - אך בערעור לבית המפשט העליון ההחלטה בו
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• "במצוקתי חתמתי": ביקשה לבטל את הסכם הגירושים

גם ביחס לזיכרון הדברים שנחתם על ידי שני עדים, מצא השופט פגמים מהותיים: תאריכים לא מדויקים, אזכורים לניתוחים שלא בוצעו במועד, והפקדה מאוחרת אצל רשם הירושה - רק כחודש לאחר פטירת המנוח. התובעת לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לשיהוי, ואף הודתה שהיא לא יודעת מה המשמעות של המושג "צוואת שכיב מרע". לדבריה, היא הבינה שמדובר במי שאינו יכול לדבר ולכתוב - טענה שאינה מתיישבת עם העובדה שלטענתה המנוח השמיע את הצוואה בעל-פה.

השופט בחן גם את השיחה שהוקלטה בין המנוח לאחותו, שבה רצתה התובעת להציג את רצון המנוח להוריש לה את רכושו. אלא שמתוכן השיחה עלה כי האחות היא זו שדחקה בו לערוך צוואה, בעוד שהמנוח עצמו לא התייחס לכך באופן מפורש. השופט ציין בהכרעת הדין כי מדובר בהקלטה יזומה, שנעשתה בשיתוף פעולה בין התובעת לאחות, וכי "אירוע ההקלטה מעלה ספקות רבות, לרבות האפשרות כי מדובר בתהליך לאיסוף ראיות... על מנת להכשיר ולהוכיח כי אכן המנוח רצה לעשות צוואה".

לאור כל אלה, קבע השופט כי לא התקיימו התנאים לקיומה של צוואת שכיב מרע ולא הוכח רצון ברור של המנוח להוריש את רכושו לתובעת. בנוסף, הוא ציין כי קשה ליישב את טענת התובעת עם העובדה שהמנוח רשם את בנו כמוטב בפוליסת הביטוח. לדבריו, "לפי מבחן ההיגיון והשכל הישר... התובעת היא זאת שהייתה צריכה להיות רשומה בפוליסה". בסיום פסק הדין ציין השופט כי אף שהתוצאה אינה פשוטה וכי נראה שהתובעת אכן היתה בקשר עם המנוח ודאגה לו, היא לא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה. הוא כתב כי, "בסופו של יום הנתבעים, שהם ילדיו של המנוח, שלא היו בקשר עם המנוח, זוכים בעיזבונו". בשל נסיבות המקרה החליט השופט שלא לפסוק הוצאות משפט נגד התובעת.

למה בעצם כל כך חשוב אם התובעת היתה ידועה בציבור?

מכיוון שהכרה כידועה בציבור מעניקה זכויות דומות לאלה של בן או בת זוג נשואים, למשל זכויות ירושה. אם בית המשפט היה קובע שהתובעת היא אכן הידועה בציבור של הנפטר, היא היתה יורשת חלק מהעיזבון או אפילו את כולו, תלוי אם היתה צוואה.

למה השופט שם דגש על רישום החשמל והארנונה?

מפני שרישום משותף בעירייה ובחברות השירותים נחשב הוכחה חזקה לכך שזוג חי יחד ומנהל משק בית משותף. במקרה הזה הכל היה רשום רק על שם התובעת, והשופט אמר שזה מחליש את הטענה שהיא והמנוח התנהלו כזוג לכל דבר.

מה זה בכלל צוואת שכיב מרע ולמה היא מיוחדת?

זו צוואה שנעשית בעל-פה בפני שני עדים, כשאדם נמצא במצב בריאותי קשה מאוד - "שכיב מרע" - או כשהוא חושב שהוא עומד למות. החוק מאפשר את זה כי במצב כזה אין זמן או אפשרות לערוך צוואה כתובה. אבל צריך להוכיח שהאדם באמת היה על סף מוות ושזו היתה בקשתו הברורה.

למה השופט לא קיבל את זיכרון הדברים כצוואה?

הוא גילה שהיו הרבה טעויות במסמך - בתאריכים, בפרטים על הניתוחים, וגם שהשיחה עם האחות היתה בכלל כמה ימים אחרי התאריך שצוין. בנוסף, המצב הרפואי של המנוח באותו יום לא היה מסוכן כמו שטענה התובעת.

מה היה אפשר לעשות אחרת כדי שכן יקבלו את הצוואה?

אם היו מזמנים לעדות את האחות שהיתה נוכחת בשיחה, אם היו מצרפים חוות דעת רפואית שמוכיחה שהמנוח היה במצב קשה במיוחד, ואם היו מפקידים את זיכרון הדברים מיד ולא חודש אחרי - זה היה מחזק את המקרה.

למה בית המשפט לא הטיל הוצאות על התובעת, אף שהפסידה?

כנראה מתוך התחשבות במצב המורכב - השופט כתב שהתוצאה מעוררת אי-נוחות כי נראה שהתובעת באמת טיפלה במנוח, גם אם לא הצליחה להוכיח את כל מה שטענה.

מה המשמעות של פסק הדין עבור הילדים של המנוח?

הם יקבלו את כל העיזבון לפי צו הירושה שיינתן. אף שהקשר בינם לבין האב היה חלש, החוק קובע שהם היורשים החוקיים בהיעדר צוואה תקפה.

במקרה אחר, בן 75 שנפטר ובצוואתו הוא העביר רק 100 אלף לבת זוגו והיתר לבתו. בת הזוג התנגדה וטענה שבן הזוג הנפטר היה לא כשיר בעת החתימה על הצוואה. מדובר על צוואה עם היקף כספי גדול ועל פניו, האכזבה של בת הזוג נראית במקומה. היא ביקשה לבטל את הצוואה. היא טענה שבני המשפחה של הנפטר החתימו אותו כשהיה בשלב שלא היה יכול לקבל החלטות, ושהופעל עליו לחץ גדול במטרה להחתימו. לטענתה, היא היתה הידועה בציבור של המנוח ולכן מגיעה לה מחצית מהירושה. אלא שבית המשפט קבע בפברואר 2024 שבת הזוג אינה ידועה בציבור, מאחר שלא היו הסימנים-ההוכחות שהגדירו אותה כידועה בציבור. עם זאת, בית המשפט כן קיבל את גישתה של בת הזוג שהחתימה לא היתה בזמן שהיה המנוח כשיר. אלא שהלחץ שהופעל לא שינה את החלטתו כפי שבית המשפט העריך - הכוונה להוריד את רוב נכסיו לביתו. בית המשפט התבסס אומנם על חוות דעת של מומחה רפואי וקבע כי הצוואה נחתמה עם הפעלת לחץ על המוריש במטרה למנוע מבת הזוג לקבל רכוש. אבל, הוא לא שינה את הצוואה והגדיר את הבת כיורשת החוקית.