עבור האשה שניהלה קשר זוגי ארוך שנים עם המנוח, פסק הדין שניתן באחרונה הוא לא רק ניצחון משפטי, אלא גם הכרה במעמדה. השופטת רונית ויצמן מבית המשפט לענייני משפחה בקריות קיבלה את תביעתה להכיר בה כיורשת על פי דין, וקבעה כי היא עמדה במבחנים הנדרשים בסעיף 55 לחוק הירושה. בכך נקבע כי צו הירושה שניתן ביולי 2023 יתוקן, והיא תירש מחצית מהעיזבון ביחד עם בנו של המנוח.

הפרשה החלה לאחר מות בן הזוג שלה במאי 2023, אז ניתן צו ירושה המורה כי בנו הוא היורש היחיד. כחודשיים לאחר מכן פנתה בת הזוג לבית המשפט וטענה כי היתה ידועה בציבור של המנוח במשך 15 שנה לפחות, וכי יש להוסיף אותה כשותפה לירושה. הבן מצדו, הגיש תביעה נגדית, שבה ביקש מבית המשפט להכיר בהסכם הממון שנחתם בין אביו לבת הזוג ב-2007 כצוואה לכל דבר ועניין. לטענתו, מהוראות ההסכם ניתן ללמוד כי אביו התכוון להבטיח כי עיזבונו יעבור אך ורק אליו.

במרכז המחלוקת עמדה השאלה האם הסכם ממון יכול לשמש צוואה. השופטת ויצמן דחתה את הטענה הנחרצת של הבן וקבעה כי אין בסיס משפטי להעניק להסכם מעמד של צוואה. היא ציינה בפסק הדין שפורסם  כי, "המצווה צריך להצהיר בפני העדים שזו צוואתו... והעדים צריכים לאשר באותו מעמד בחתימתם", דבר שלא נעשה במקרה זה. עוד היא הדגישה כי הנתבע לא זימן לעדות את עורכת הדין שערכה את ההסכם, ולא הביא כל ראיה לכך שהמנוח התכוון שההסכם ישמש הוראת ירושה. "המסקנה היחידה המתבקשת היא שהמנוח לא ראה בהסכם הממון את צוואתו", כתבה השופטת בפסק הדין.

"לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון"

השופטת דחתה גם את האפשרות לראות בהסכם הממון "הוראה אחרת", השוללת את זכות הירושה של בת הזוג, כפי שניתן לעשות לפי סעיף 55 לחוק הירושה. לדבריה, ההסכם עסק בהפרדה רכושית במהלך החיים המשותפים ובמקרה של פרידה, אך לא כלל הוראות מפורשות בנוגע להורשה. "לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון לפיה רצון המנוח היה לנשל את התובעת מעיזבונו", היא פסקה בהכרעתה.

• בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
• בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לאחר שנדחתה טענת הבן, פנה בית המשפט לבחון אם התקיימו התנאים להכרה בתובעת כידועה בציבור. השופטת ציינה כי אין מחלוקת שהצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית ארוכת שנים, והזכירה כי כבר בהסכם הממון הצהירו הצדדים על רצונם, "לחיות יחדיו באהבה וברעות ולקיים ביניהם חיי זוגיות מלאים כיחידה משפחתית אחת". עוד היא הוסיפה כי, "לא נטען שהצדדים נפרדו, שלא היתה רציפות בזוגיות, או שהיתה למנוח זוגיות אחרת".

בפסק הדין פורטו בהרחבה העדויות שהובאו בפני בית המשפט: התובעת העידה בעצמה, כמו גם שני ילדיה, שתיארו קשר חם ומשפחתי עם המנוח, כולל חופשות משותפות, אירועים משפחתיים ומתנות משמעותיות. אחד המסמכים שצורפו היה העברה בנקאית על סכום של 50 אלף שקל שביצע המנוח לבתה של התובעת לרגל חתונתה - עובדה שחיזקה את גרסת התובעת לקשר משפחתי עמוק.

טענת הבן, שלפיה הצהרת הידועים בציבור שהוגשה למוסד לביטוח לאומי נחתמה בעת שאביו לא היה צלול בדעתו, נדחתה אף היא. השופטת ציינה כי המסמכים הרפואיים הצביעו על כך שמצבו הקוגניטיבי של המנוח היה תקין בזמן החתימה, וכי הנתבע לא הביא כל ראיה שתתמוך בגרסתו. "לא ניתן להקל ראש במערכת יחסים זוגית שנמשכה מאז שנת 2006 ועד למועד פטירת המנוח", קבעה השופעת בהכרעתה.

• האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
• הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?

אין מחלוקת על כך שהשניים גרו יחד וניהלו משק בית משותף

בית המשפט גם לא קיבל את טענת הנתבע בדבר "השתק שיפוטי" עקב הצהרות סותרות שמסרה התובעת לגופים שונים לאורך השנים, לרבות עמיגור והמוסד לביטוח לאומי. השופטת הדגישה כי גם אם תתקבל הטענה לגבי התקופות המוקדמות יותר, הרי שבתקופה שמיוני 2022 - אז הוגשה הצהרת הידועים בציבור - ועד פטירת האיש, אין מחלוקת כי השניים התגוררו יחדיו וניהלו משק בית משותף.

פסק הדין התייחס גם להיבט האנושי של הסכסוך: השופטת ציינה כי בנו של המנוח ביקר את אביו רק פעמיים בתקופת מחלתו, ולא ידע פרטים על מצבו הרפואי או על הטיפולים שעבר. העובדות האלה, לטענתה, מחלישות את טענתו כי אביו לא רצה להותיר דבר לבת זוגו. לדבריה, "אפשרות עריכת צוואה היתה ידועה ומוכרת לו... ולו היה רוצה לעשות אחרת, יכול היה לעשות כן במשך 17 שנה של זוגיות".

לבסוף קבעה השופטת כי התובעת עומדת בכל התנאים הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה, ולכן היא זכאית לרשת את המנוח כבעלת מעמד של בת זוג ידועה בציבור. צו הירושה יתוקן כך שהתובעת והבן יירשו חלקים שווים בעיזבון. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום כולל של 60 אלף שקל.

למה הבן בכלל ניסה לטעון שהסכם הממון הוא צוואה?

הבן רצה שכל העיזבון יעבור אליו בלבד, בלי לחלוק אותו עם בת הזוג של אביו. הוא הסתמך על סעיפים בהסכם הממון שמדברים על הפרדה רכושית מוחלטת, וטען שזו היתה הכוונה של אביו - שהיא לא תקבל כלום אם ימות.

מה בעצם ההבדל בין הסכם ממון לצוואה?

הסכם ממון עוסק בעיקר בהפרדה רכושית בזמן שהזוג חי יחד וגם במקרה של פרידה. צוואה היא מסמך שבו אדם מציין מה יקרה לרכוש שלו אחרי מותו. השופטת הסבירה שהסכם הממון לא יכול לשמש תחליף לצוואה, כי הוא לא עומד בתנאים המשפטיים הדרושים לצוואה.

למה היה חשוב לבית המשפט אם האשה והנפטר נחשבו ידועים בציבור?

כי סעיף 55 לחוק הירושה אומר שאם בני זוג שחיו יחד כידועים בציבור עד המוות, ולא היתה צוואה - בן הזוג שנותר בחיים יורש כאילו היו נשואים. ההכרה הזאת נתנה לתובעת את הזכות לרשת מחצית מהעיזבון.

אבל אם הם לא גרו ביחד כל השנים, איך היא קיבלה את הירושה?

בית המשפט בדק בעיקר את התקופה הסמוכה למוות - שם הוכח שהם גרו יחד וניהלו משק בית משותף. אפילו אם היו תקופות שבהן גרו בנפרד, זה לא שינה את התוצאה, כי לפני מותו הם חזרו להתגורר יחד, והגישו הצהרה רשמית למוסד לביטוח לאומי.

האם זה משנה שהבן כמעט לא היה בקשר עם אביו בתקופת המחלה?

כן, זה השפיע על ההתרשמות של השופטת. היא ציינה שהבן לא ידע הרבה על חייו ומצבו הבריאותי של אביו, ולכן קשה להסתמך על טענתו שאביו לא רצה להוריש לבת הזוג.

האם השופטת כעסה על האשה בגלל הסתירות בהצהרות שלה?

השופטת ציינה שזה לא מצא חן בעיניה, אבל בסופו של דבר קבעה שהסתירות לא מבטלות את העדויות שלה, בייחוד לאור העובדה שהיו מסמכים אחרים שהוכיחו שהיא והמנוח חיו יחד בתקופה האחרונה של חייו.

למה נפסקו לתובעת גם הוצאות משפט?

כי היא ניצחה בשתי התביעות - גם את התביעה שלה וגם את התביעה שהגיש הבן נגדה. השופטת קבעה שהצדדים ניהלו את ההליך ביעילות ולכן חייבה את הבן לשלם לה 60 אלף שקל.

במקרה אחר, אשה בשנות החמישים לחייה ביקשה מבית המשפט להכיר בזכותה למחצית מדירת בן זוגה לשעבר, בטענה שהייתה שותפה מלאה לניהול הבית, לחיים המשותפים ולהשקעה ברכוש. השופטת אפרת שהם-דליות מבית המשפט לענייני משפחה בבאר־שבע הכריעה במקרה ביולי האחרון. לפי גרסת התובעת, הקשר בין השניים נמשך בין 2011 ל-2021. לטענתה, במהלך התקופה הזו הם חיו כידועים בציבור, ניהלו משק בית משותף, ואף חלקו הוצאות ושאיפות עתידיות. לדבריה, היא העבירה לנתבע סכום של 100 אלף שקל ב-2013 לטובת רכישת מחצית הדירה, וסכום נוסף של 70 אלף שקל כעבור כמה שנים - לטענתה, כהשקעה נוספת, בין אם בדירה או ברכב שנרכש במסגרת זוגיותם. “הדירה אמנם נרשמה ע"ש הנתבע”, אמרה, “אך הייתה בינינו הבנה שמדובר בנכס השייך לשנינו”. הנתבע, מצדו, טען שמעולם לא היה מדובר ביחסים מחייבים, שהכספים שהועברו לו ניתנו כהלוואה, והושבו במלואם. עוד טען כי מערכת היחסים היתה רצופה פרידות, מעולם לא נוהל חשבון בנק משותף, לא נרכש רכוש במשותף, וכי ההצעה לערוך הסכם ממון ב-2017 נענתה בסירוב מצד התובעת בדיוק משום שהוא שיקף את רצונו להימנע משיתוף.