כשהיא עוזבת את הבית המשותף בצהרי יום קיץ אחד, מלווה בבתה הקטנה ומביטה לאחור בפעם האחרונה על הדירה שבה חיה קרוב לעשור, היתה לה תחושת פספוס. לא רק על סיום הקשר הזוגי שהתחיל באופטימיות, אלא גם - ובעיקר - על מה שראתה בו בגידה: הבטחה שלא מומשה, שותפות שלא הוכרה. כך לפחות הרגישה התובעת, אשה בשנות החמישים לחייה, שביקשה מבית המשפט להכיר בזכותה למחצית מדירת בן זוגה לשעבר, בטענה שהייתה שותפה מלאה לניהול הבית, לחיים המשותפים ולהשקעה ברכוש.

אבל השופטת אפרת שהם-דליות מבית המשפט לענייני משפחה בבאר־שבע ראתה את הדברים אחרת. בפסק דין שנפרש על פני עשרות עמודים, תוך ניתוח מדוקדק של הראיות והעדויות, היא דחתה את התביעה לקביעת שיתוף בדירה, וקבעה: “התובעת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת גרסתה, לפיה עסקינן בדירה משותפת לצדדים. ממכלול הראיות לא שוכנעתי כי הייתה כוונה מצד הנתבע לשתף את התובעת בזכויות בדירה.

לפי גרסת התובעת, הקשר בין השניים נמשך בין 2011 ל-2021. לטענתה, במהלך תקופה זו חיו כידועים בציבור, ניהלו משק בית משותף, ואף חלקו הוצאות ושאיפות עתידיות. לדבריה, היא העבירה לנתבע סכום של 100 אלף שקל ב-2013 לטובת רכישת מחצית הדירה, וסכום נוסף של 70 אלף שקל כעבור כמה שנים - לטענתה, כהשקעה נוספת, בין אם בדירה או ברכב שנרכש במסגרת זוגיותם. “הדירה אמנם נרשמה ע"ש הנתבע”, אמרה, “אך הייתה בינינו הבנה שמדובר בנכס השייך לשנינו”.

הנתבע, מצדו, טען שמעולם לא היה מדובר ביחסים מחייבים, שהכספים שהועברו לו ניתנו כהלוואה, והושבו במלואם. עוד טען כי מערכת היחסים היתה רצופה פרידות, מעולם לא נוהל חשבון בנק משותף, לא נרכש רכוש במשותף, וכי ההצעה לערוך הסכם ממון בשנת 2017 נענתה בסירוב מצד התובעת בדיוק משום שהוא שיקף את רצונו להימנע משיתוף.

• טענה שהיתה ידועה בציבור; השופט: היכן התמונות?
• רצה חצי מהדירה של בת הזוג שלו - מה קבע בית המשפט?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

ואכן, השופטת מצאה לנכון להפריד בין שאלת קיומה של מערכת יחסים זוגית לבין שאלת השיתוף הכלכלי. "הגם מסקנתי כי הצדדים חיו לפרק זמן כידועים בציבור, אין בכך כדי להחיל אוטומטית את חזקת השיתוף ואת כוונת השיתוף על יחסיהם", קבעה. לדבריה, כאשר מדובר בידועים בציבור, הנטל להוכחת כוונת שיתוף ברכושו של אחד מהם גבוה יותר מזה שחל בין בני זוג נשואים. "יש למנוע מצב שבו ייכפה על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי, כאשר הם עצמם בחרו, לכאורה, שלא להחיל על עצמם הסדר זה.

השופטת בחנה את המסמכים, את דברי הצדדים ואת העדויות שסופקו. היא ציינה כי התובעת שינתה את גרסתה כמה פעמים: תחילה טענה שכלל לא קיבלה החזר מהנתבע עבור הכספים שהעבירה לו; בהמשך הודתה שקיבלה חלק מהסכומים בחזרה, ובשלב מסוים אף כינתה את ההעברות “מתנות בין בני זוג”. חוסר הקוהרנטיות הזה, ציינה השופטת, פגע באמינות גרסתה.

אבל לא רק הסתירות פעלו לרעת התובעת. גם עדותה לפיה כלל לא עלה בדעתה לבקש לרשום את הדירה על שמה, למרות שראתה עצמה כשותפה מלאה, העלתה תהיות. “לא עלה לי הנושא הזה שאם זה לא רשום על שמי אז... לא היה מספיק”, אמרה בעדותה. כשהשופטת ניסתה להבין כיצד הסיקה שמדובר בדירה ששייכת גם לה, ענתה: “מהמילים של [הנתבע], מה שהוא הבטיח לי... שהדירה שלנו ביחד.

• חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
• מכירת מניות בבניין מושכר לא מזכה בהטבות מס לפי החוק
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת

אולם השופטת לא הסתפקה ברטוריקה. היא שמה דגש גם על עובדות אובייקטיביות. התובעת, כך נחשף, נרשמה ב-2017 להגרלת דירה במסגרת תוכנית מחיר למשתכן - תוכנית שנועדה לאנשים חסרי דירה. “הדבר מדבר בעד עצמו”, כתבה השופטת והוסיפה: “מעדותה ניתן ללמוד כי לא ראתה עצמה הלכה ולמעשה כבעלים של הדירה, ולא עמדה בשום שלב על זכויותיה הנטענות.

ההסבר שנתנה לכך שלא דרשה זכויות או רישום משותף בזמן אמת לא שכנע את בית המשפט. היא לא טענה שדרשה ולא קיבלה. להיפך: הודתה שמעולם לא ביקשה זאת. על כך אמרה השופטת כי קשה לקבל שותפות שנטענת בדיעבד, לאחר פרידה, בהיעדר כל אינדיקציה קונקרטית שניתן להיאחז בה.

כמו כן, לא נמצא כל תיעוד לחשבונות משותפים, תשלומי משכנתא, אחריות לתחזוקת הדירה או רישום על שמה - רכיבים שעל פי הפסיקה יכולים לשמש אינדיקציה לכוונת שיתוף. גם לא הוכח שהתובעת הייתה מעורבת בניהול השכרת יחידת הדיור שנוספה לדירה, או שהייתה רשומה כמחזיקה או נושאת באחריות כלשהי לתשלומים שוטפים.

השופטת הדגישה שהמבחן אינו רק תחושות או רצון, אלא עדות קונקרטית: “לא די במשאלת לב ובציפייה של בן הזוג הלא-רשום”, כתבה. היא גם ציינה שהעובדה שהתובעת לא עתרה לשיתוף בכלל נכסי הנתבע, אלא רק בדירה עצמה, דווקא פועלת נגדה: "גרסת התובעת עצמה המבארת כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי שיתוף כלכליים יש בה כשלעצמה כדי להשליך על הטענה לכוונת שיתוף ספציפי.

לבסוף, השופטת דחתה גם את הטענה שהיתה כאן "הסתמכות" של התובעת על הבטחותיו של בן זוגה. לדבריה, לא הוכח שהתובעת כיוונה את צעדיה הכלכליים מתוך הבנה שהדירה אכן שייכת לה, או שהיא תפוצה על השקעותיה. “לא שוכנעתי גם, כי הייתה הסתמכות של התובעת על הבטחה כלשהי בקשר לזכויותיה הנטענות בדירה”, כתבה. כל שנטען כבסיס לשיתוף - לא הוכח. גם גרסת הנתבע, חרף סתירות ותהיות מסוימות, לא הספיקה כדי להרים את הנטל, אך הנטל - כך חזרה והדגישה השופטת - רובץ על התובעת.

משכך, דחתה את התביעה במלואה, תוך שהיא מדגישה כי גם אילו היה מקום להפחית את רמת ההוכחה הנדרשת בשל העובדה שמדובר בדירת מגורים ששימשה את בני הזוג, עדיין המסקנה הייתה נותרת בעינה: "מהתנהלות הצדדים לא משתמעת כל הסכמה לשיתוף.

למרות התוצאה, ואף שההליך לווה בטענות קשות מצד הנתבע על גרסתה של התובעת, השופטת נמנעה מלחייב אותה בהוצאות משפט. “הגם תוצאת ההליך, אך בהינתן התנהלות הנתבע ומשמצא להרחיב היריעה שלא לצורך, איני עושה צו להוצאות”, סיכמה את החלטתה. בכך נסתם הגולל על סיפור חיים משותפים שבסופו האהבה אולי נשארה בזיכרון, אך הדירה נותרה בחזקתו הבלעדית של הבעל לשעבר.

האם בית המשפט התייחס לפערי הכוח הכלכליים בין הצדדים כטיעון לטובת שיתוף?
פסק הדין אינו מתעלם מפערי הכוח, אך לא מצא בכך עילה לקבוע שיתוף. השופטת אף הזכירה כי הנתבע תמך כלכלית בתובעת לאורך השנים, אך ציינה כי מדובר בתמיכה המאפיינת קשר זוגי ולאו דווקא שותפות כלכלית. ההשוואה למשטר איזון המשאבים בין בני זוג נשואים לא חלה, ולכן פערים כלכליים כשלעצמם לא הובילו להכרה בזכות בדירה.

האם בית המשפט שקל את משך הקשר כנתון לטובת קביעת שיתוף?
כן. השופטת קבעה מפורשות כי התקיימו חיים זוגיים כשל ידועים בציבור בין 2016 ל-2021. עם זאת, היא הדגישה שמערכת יחסים ממושכת, גם אם יציבה, אינה מצדיקה לבדה קביעה של שיתוף רכושי, במיוחד כשאין אינדיקציות נוספות המעידות על כוונה כזו.

האם הוזכרו עדים חיצוניים, בלתי תלויים, שיכלו לשפוך אור על מהות הקשר או על שיחות לגבי הבעלות בדירה?
פסק הדין מציין כי רוב העדים שהביאה התובעת היו בני משפחה או מכרים קרובים, ושהעדויות סבלו מהיעדר קוהרנטיות ולעיתים הסתמכו על "עדות מפי השמועה". לא צוין כי היה עד ניטרלי או ראיה אובייקטיבית כלשהי אשר תמכה בגרסת השיתוף.

האם היתה טענה מצד התובעת שנאמרו לה הבטחות בכתב לגבי בעלות בדירה?
לא. התובעת הסתמכה על דברי הנתבע בעל-פה, שלא תועדו, ובית המשפט קבע כי "לא שוכנעתי גם, כי הייתה הסתמכות של התובעת על הבטחה כלשהי בקשר לזכויותיה הנטענות בדירה". חוסר התיעוד והעדר פעולה מצד התובעת לקבע את זכויותיה בזמן אמת, פעלו לרעתה.

האם מערכת היחסים כללה נישואין אזרחיים, חוזה חיים משותפים, או מסמכים רשמיים כלשהם שמעידים על כוונת איחוד רכושי?
לא. הצדדים לא נישאו, ולא נחתם ביניהם כל הסכם מסודר. להפך, הנתבע הציע לחתום על הסכם ממון, אך התובעת סירבה לחתום עליו, מה שהשופטת ראתה כעדות לכך שהשניים ראו את יחסיהם ככאלה שאינם כוללים שיתוף רכושי.

האם תוכנית מחיר למשתכן שאליה נרשמה התובעת סתרה את גרסתה לשיתוף בדירה?
בהחלט. השופטת ראתה ברישום הזה אינדיקציה ברורה לכך שהתובעת ראתה בעצמה חסרת דירה בפועל. זה נחשב ראיה חזקה לכך שהיא לא ראתה את הדירה של הנתבע כשייכת לה בזמן אמת.

האם בית המשפט שקל את קיומה של יחידת דיור נוספת בדירה כעדות לרווחיות או לשיתוף כלשהו?
השופטת ציינה במפורש שהתובעת לא היתה מעורבת בהוספת היחידה, לא נטלה חלק בשיפוץ או בהשכרה שלה, ולא הציגה כל תיעוד או עדות לכך שהייתה לה זיקה לניהול או לרווחים מהנכס. הדבר חיזק את הקביעה שאין לה חלק בדירה.

האם הוזכר נושא הורות משותפת או מעמד הורתי לתמיכה בטענה לשיתוף?
לא התקיימה הורות משותפת ביולוגית, אך הנתבע תיאר עצמו כאב לבת התובעת. השופטת אמנם הכירה בעומק הקשר הרגשי, אך לא ראתה בכך אינדיקציה לשיתוף כלכלי. אהבה, דאגה וקשר משפחתי, גם כשהם כנים, אינם שווי ערך לבעלות משפטית.

האם אי-ביצוע פעולות מצד התובעת לשינוי רישום הדירה במהלך הקשר נחשב חולשה בטענתה?
כן. השופטת חקרה את התובעת על כך, והתובעת הודתה שמעולם לא ביקשה מהנתבע לרשום את הדירה על שמה. הדבר שיחק תפקיד מרכזי במסקנת בית המשפט כי לא הייתה כאן ציפייה אמיתית ומגובשת לשותפות.

האם היתה מחלוקת על כך שהתובעת אכן העבירה כספים לנתבע?
לא היתה מחלוקת על עצם ההעברות, אך המחלוקת נסובה על מהותן. הנתבע טען שהיו הלוואות שהוחזרו, בעוד שהתובעת טענה שהיו השקעות. השופטת קבעה כי לא הוצגה גרסה יציבה ועקבית מטעמה של התובעת, ולכן לא ניתן היה לקבוע כי מדובר בהשקעות ברכוש משותף.

האם העובדה שהתובעת לא עתרה לשיתוף ברכוש נוסף השפיעה על החלטת השופטת?
בהחלט. השופטת כתבה כי העובדה שהתובעת ביקשה שיתוף בדירה בלבד, ולא בכלל הנכסים של הנתבע, דווקא פועלת לרעתה: אם אכן היתה כוונת שיתוף כללית, היה מצופה שתטען גם לרכוש אחר. הבחירה הממוקדת דווקא מרמזת על חוסר שיתוף גורף.

במקרה דומה, בית המשפט המחוזי במרכז לוד הכריע באוקטובר 2024 בשאלה חשובה בנוגע לאישור הסכמי ממון בין ידועים בציבור ולאחר נישואיהם. הסוגיה המרכזית שהתעוררה נגעה לכך ששני הצדדים, שניהלו מערכת יחסים כידועים בציבור מ-2022, חתמו על הסכם ממון וביקשו את אישורו של בית המשפט לענייני משפחה. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בספטמבר 2023, אך בית המשפט קבע שעליהם לאשרו שוב אם וכאשר יינשאו. לטענת הצדדים, לא היתה כל הצדקה להבהרה זו, מכיוון שהם היו מעוניינים שההסכם יהיה בתוקף גם לאחר נישואיהם, והם ביקשו למחוק את ההוראה הזו מהפרוטוקול. הערעור שהוגש נגע בדיוק לנקודה הזו. הצדדים טענו כי החובה לאשר את ההסכם בשנית לאחר נישואיהם עלולה לגרום לבעיות משפטיות ולחוסר ודאות. הם גם הזהירו כי ההחלטה עלולה לייצר "כאוס משפטי", כדבריהם, ולפגוע בתוקפם של הסכמי ממון שנערכו לפני הנישואים. מנגד, השופטים דחו את הערעור והבהירו כי אישור מחדש של ההסכם לאחר הנישואים הוא תנאי הכרחי כדי להבטיח שחוק יחסי ממון בין בני זוג יחול על הצדדים.