בית המשפט דחה בקשה להשיב סמארטפון שנלקח בחקירה

ברגעים שאחרי סיום החקירה, כשכתב האישום כבר הוגש וההמתנה למשפט החליפה את החשש של ימי המעצר, עלאא עוויסאת ביקש להשיב לעצמו לפחות דבר אחד: את הטלפון הנייד שלו. זה אותו מכשיר שנלקח ממנו עם מעצרו, ושלטענתו אין עוד צורך חקירתי. בעיני המבקש, הדלת שנסגרה עם סיום החקירה היתה אמורה להחזיר אליו את קניינו, אבל בית משפט השלום בירושלים סבר אחרת, ובפסק דין מפורט קבע כי בשלב זה לא יוחזר המכשיר.

הסיפור המשפטי הזה נוגע למפגש הטעון שבין זכותו הקניינית של אדם לבין כוחן של רשויות החקירה להחזיק בחפציו לצורכי ראיות. במקרה הזה, אותו טלפון נייד, שהוא חפץ יומיומי לכאורה, נהפך למוקד סכסוך בעל חשיבות משפטית ועקרונית. עוויסאת, שנעצר בחשד להסעת מספר רב של תושבים זרים ללא אישורי כניסה לישראל (שוהים בלתי חוקיים) - חלק מפרשה רחבה יותר, כך לפי המדינה - מצא את עצמו מבקש לשים סוף לחלק שבו המכשיר שלו מוחזק על ידי המשטרה. אלא שהסיסמה, שלא נמסרה, נהפכה לגורם מכריע בהחלטה שלא להחזירו.

בית המשפט מתאר כבר בפתח החלטתו את נקודת המחלוקת המרכזית: "המשיבה לא הצליחה לחדור לטלפון של המבקש, מאחר שהוא סירב למסור את סיסמת הכניסה למכשיר". עוויסאת טען כי החקירה בעניינו הסתיימה, כתב אישום כבר הוגש ולא קיים עוד צורך בחומר המצוי במכשיר. בנוסף, הוא ציין כי המדינה לא ביקשה לחלט את הטלפון וגם לא ביקשה להאריך את ההחזקה שבו מעבר לתקופת 30 הימים שמותרת לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי. לטענתו, לאחר שנכשלו כל ניסיונות הפריצה, זכותו הקניינית גוברת.

פוטנציאל ראייתי ממשי במידע שבטלפון

אלא שהמדינה הציגה תמונה שונה. בתגובתה לבית המשפט היא טענה כי מדובר בפרשה רחבה שבה מעורבים גורמים נוספים שעדיין לא נתפסו, וכי ישנו פוטנציאל ראייתי ממשי במידע המצוי בטלפון. אלא שהגישה אליו נחסמה בשל סירובו של עוויסאת לחשוף את הקוד. המדינה לא התכחשה לכך שהסירוב מקשה על החיפוש במכשיר, אך הודתה כי ההתפתחות הטכנולוגית המהירה עשויה לאפשר בעתיד את הפריצה. בית המשפט ציין כי "ייתכן שבעוד זמן מה תחול התפתחות טכנולוגית שתאפשר זאת".

• ישראל מהדקת פיקוח על מידע אישי: מה המשמעות לעסקים?
• האם פייסבוק פוגעת בפרטיות של מי שאינם משתמשים?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

כאן נכנס השופט אופיר טישלר לבחינה מדוקדקת של כלל השיקולים. מצד אחד, זכותו של עוויסאת לקבל את רכושו בחזרה, והעובדה שמכשיר טלפון נייד נהפך בשנים האחרונות לחפץ אישי מרכזי, שאובדן השליטה בו פוגע באופן ממשי בחיי היומיום. מצד אחר, האפשרות ששמירתו בידי המדינה תוביל בעתיד לחשיפת ראיות משמעותיות הנוגעות הן לעוויסאת והן לאחרים. בית המשפט הדגיש כי "במידע האצור בטלפון הנייד, המוחזק בידי המשטרה, טמון פוטנציאל ראייתי ממשי". עוד הוא הוסיף בהכרעתו כי מסירת המכשיר לידי המבקש "עלולה להביא להעלמת ראיות".

לב ליבה של ההכרעה עוסק במשמעות סירובו של עוויסאת למסור את הסיסמה. השופט טישלר לא התעלם בהחלטתו מהגישה הגורסת כי חשוד רשאי שלא לשתף פעולה עם חיפוש בטלפון הנייד שלו. אך לצד זאת הוא הבהיר בפסק הדין שפורסם שהסירוב אינו נטול השלכות. לדבריו, "הנטל על כתפיו להוכיח כי איזון השיקולים מצדיק את השבת הטלפון אליו, כבד יותר". המשפט הפלילי הישראלי מכיר במקרים שבהם שתיקת חשוד או הימנעות משיתוף פעולה עשויים לפעול לחובתו. השופט הזכיר את האפשרות "לזקוף את הסירוב לחובתו", ואף ציין כי, "יש מי שסבורים, כי אי מסירת הקוד הסודי יוצרת מעין השתק של בעל הטלפון מלטעון להשבתו".

בעניין זה מצטט בית המשפט קביעה מדין קודם: "לא יצא חוטא נשכר". על פי ההיגיון שמאחורי כלל זה, מי שמחזיק בידיו את המפתח הבלעדי למידע המצוי במכשיר - אך בוחר שלא למסור אותו - אינו יכול לטעון לאחר מכן לחוסר תועלת בהמשך החזקת המכשיר. זאת, בייחוד כשברור שסירובו הוא שמנע את הפקת הראיות מלכתחילה.

• החוזה שלא היה: בית התמחוי חויב להתפנות מהנכס
• ביקורופא הפסידה במאבק מול הביטוח הלאומי
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הסבתא הורישה הכל לנכדים - בית המשפט ביטל זאת

"לא מן הנמנע כי בעוד זמן לא רב ניתן יהיה לחדור לטלפון"

מנגד, עוויסאת טען כי העובדה שהמשטרה לא הצליחה לפרוץ את המכשיר עד כה מלמדת שאין ביכולתה לעשות זאת גם בעתיד. לטענתו, מדובר במאמץ חסר תוחלת, שאינו מצדיק פגיעה נוספת בזכותו. ואולם המדינה הבהירה כי המאמצים נמשכים, וכי היכולת הטכנולוגית בתחום זה אינה קפואה. השופט קיבל את העמדה זו וקבע כי, "בהינתן קצב ההתפתחות הטכנולוגית לא מן הנמנע כי בעוד זמן לא רב ניתן יהיה לחדור למכשיר הטלפון גם ללא סיסמא".

מעבר לשאלת הסיסמה, עלתה גם טענה פרוצדורלית בנוגע להגבלת זמן החזקת חומרי מחשב לפי סעיף 32(ב1) לפקודת סדר הדין הפלילי. עוויסאת טען כי מאחר שלא הוגשה בקשה להארכת התקופה, אין להחזיק במכשיר מעבר למועד הקבוע בחוק. ואולם בית המשפט קובע כי הוראה זו אינה חלה כלל על טלפונים ניידים, משום שהם אינם "תפוס שניתן להפרידו מחומר מחשב". בניסוחו: "הפרדה כזו אינה אפשרית במכשיר טלפון נייד".

בפסקה המסכמת את ההכרעה, מתאר השופט את כלל השיקולים שכובדו על כפות המאזניים: "קיומו של פוטנציאל ראייתי, החשש מפני העלמת ראיות, המשך מאמצי המשטרה לחדור למכשיר הטלפון, עוצמת החשד, וסירובו של המבקש לחשוף את הסיסמא - כל אלה תומכים במתן בכורה לתכלית התפיסה". כך, חרף חלוף הזמן והעובדה שהחקירה נהפכה לכתב אישום, בית המשפט רואה במשך ההחזקה בכלי התפוס אמצעי מידתי.

במידה רבה, החלטה זו משקפת את הרוח החדשה של המשפט הפלילי בעידן הדיגיטלי. הטלפון, שאצל רבים נהפך לארנק, ליומן ולמאגר הזיכרונות הפרטי, הפך גם לכלי חקירתי מרכזי. כאשר אדם מחזיק בו מידע שבכוחו ללבן את הפרשה או להרחיבה, אין מנוס מכך שהמכשיר יהפוך למוקד עימות בין זכויות יסוד לבין צורכי החקירה. פסק הדין מאיר כיצד בתי המשפט נדרשים כיום לאזן בין אינטרסים מתנגשים בעולם שבו טכנולוגיה מתקדמת משנה ללא הרף את יחסי הכוחות בין פרט לרשות.

למה בכלל המשטרה יכולה לקחת למישהו את הטלפון?

בחקירות מסוימות הטלפון הנייד נחשב מקור מידע חשוב, כמו מחברת דיגיטלית שבה עשויות להיות שיחות, תמונות, מיקומים או מסמכים. החוק מאפשר למשטרה לתפוס טלפון אם יש חשד שהוא מכיל ראיות לעבירה. זה לא קשור לערך הכספי של המכשיר, אלא למידע שבתוכו.

אם החקירה כבר הסתיימה, למה לא להחזיר את הטלפון?

זה נשמע הגיוני, אבל במקרה הזה בית המשפט השתכנע שגם אחרי הגשת כתב האישום עדיין יש פוטנציאל ראייתי במכשיר. כלומר ייתכן שטמון בו מידע שעדיין לא התגלו דרכים להוציא אותו. לכן גם אחרי סיום החקירה, המשטרה יכולה להמשיך להחזיק במכשיר אם יש לכך הצדקה.

אבל מה המשמעות של זה שהחשוד לא נתן את הסיסמה?

זה חלק קריטי. אף שאדם לא חייב למסור סיסמה, בית המשפט יכול לראות בסירוב הזה גורם שמשנה את מאזן השיקולים. כלומר אם אתה לא מאפשר גישה לראיות שעלולות להפליל אותך או אחרים, אל תצפה שבית המשפט ימהר להחזיר לך את המכשיר שהראיות עשויות להימצא בו.

זה אומר שמי שמסרב לתת סיסמה תמיד יפסיד?

לא בהכרח. כל מקרה נבחן לפי הנסיבות שלו. אבל סירוב יכול לשחק תפקיד משמעותי בהחלטה, בייחוד אם הוא מונע מהמשטרה לבצע חיפוש שהותר בצו. בית המשפט לא רואה בסירוב עבירה, אבל כן לוקח אותו בחשבון.

האם המשטרה יכולה להחזיק בטלפון לנצח?

לא. יש גבולות. אבל במקרה הזה בית המשפט סבר שעוד לא מוצו ניסיונות הפענוח, ושייתכן שפריצת המכשיר תהיה אפשרית בעתיד הקרוב. לכן לא נקבע מועד סופי, אלא הוחלט שבשלב הזה המשטרה תמשיך להחזיק בו. בעתיד המבקש יוכל לבקש שוב.

למה בית המשפט מדבר על התפתחות טכנולוגית?

מכיוון שבאמת קצב הפיתוח של כלים לפענוח טלפונים מהיר מאוד. מה שאי־אפשר לפרוץ היום, לפעמים יהיה ניתן לפרוץ בעוד חודשים ספורים. לכן העובדה שהטלפון לא נפרץ עד עכשיו לא בהכרח מצביעה על כך שלא ייפרץ בכלל.

מה עם הטענה של המבקש שהחוק מאפשר להחזיק מכשיר רק 30 יום?

בית המשפט דחה את הטענה הזו. לפי הפסיקה, סעיף ה-30 יום לא חל על טלפונים סלולריים, כי אי אפשר "להפריד" אותם מהמידע שבתוכם כמו שמפרידים למשל כונן קשיח ממחשב. לכן המגבלה הזו רלוונטית פחות במקרים של טלפונים חכמים.

האם זה פוגע בפרטיות של האדם?

כן, יש פגיעה מסוימת, אבל זו פגיעה שהחוק והפסיקה מתירים כשמדובר בצורך חקירתי משמעותי. להפך, דווקא משום שהטלפון כל כך פרטי, בתי המשפט מקפידים על איזון בין פרטיות וזכויות קניין לבין אינטרס ציבורי וראייתי. כאן נקבע שהאיזון נוטה לטובת המשטרה.

האם הנאשם יכול לתבוע או לדרוש פיצוי על כך שלא מחזירים לו את הטלפון?

בדרך כלל לא, כל עוד ההחזקה נעשית במסגרת החוק ולצרכי חקירה. אם בעתיד יתברר שהטלפון הוחזק שלא כדין, ייתכן שיש מקום לטענות, אבל במצב הקיים בית המשפט קבע שההחזקה לגיטימית ומוצדקת.

מה יקרה אם בסוף יצליחו לפרוץ את הטלפון?

אם אכן יצליחו לפרוץ, המידע ייבחן כמו כל ראיה אחרת. הוא יכול לשמש נגד הנאשם, נגד אחרים, או אפילו לזכות אותו. אם לא יימצא בו דבר, או אם הפריצה לא תתאפשר גם בעתיד, המבקש יוכל להגיש בקשה נוספת שישקלו אותה בהתאם למצב.