היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.

בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.

אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.

“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"

בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.

• בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
• העובד טען שהוא חולה, נתפס בתערוכת נחשים - ובכל זאת יפוצה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.

בלייבה לא זכתה להפרשות לקרן פנסיה במשך רוב תקופת עבודתה. בית הדין קבע כי הנתבע לא הוכיח סיבה מוצדקת לכך, ופסק לה 40,538 שקל חלף הפרשות לפנסיה. בנוסף, נקבע כי עליה לקבל 20,684 שקל כדמי הבראה, לאחר שנמצא כי לא קיבלה את התשלום הזה כלל לאורך שנות עבודתה. גם על סוגיית ההודעה לעובד - מסמך שחובה על כל מעסיק למסור בתחילת העבודה ובו מפורטים תנאי ההעסקה - מתח בית הדין ביקורת חריפה. “אי מסירת הודעה לתובעת מנע ממנה לדעת את זכויותיה הבסיסיות... מדובר בעובדת זרה שעבדה שעות מרובות במשמרות לילה מבלי שקיבלה גמול על כך". על כך חויב ידאעי לשלם פיצוי בסכום של 7,000 שקל.

"הונאת רשויות המס באמצעות הצגת מצג שווא"

אחד החלקים הקשים ביותר בפסק הדין עוסק בהתנהלותו של המעסיק סביב הנפקת תלושי השכר. בית הדין קבע כי מדובר בתלושים מזויפים, שנועדו להסתיר את השכר האמיתי. השופטת כתבה בהכרעתה כי, “הלכה למעשה מדובר בהונאת רשויות המס באמצעות הצגת מצג שווא של תשלום שכר מופחת מהשכר ששולם בפועל". בהתאם לסעיף 26א לחוק הגנת השכר, רשאי בית הדין לפסוק פיצוי שאינו תלוי בנזק עבור כל תלוש שכר שנמסר ביודעין ובו נתונים שגויים. מכיוון שמדובר בתקופה של 73 חודשים שבהם הונפקו תלושים “חסרי ערך”, נפסק לבלייבה פיצוי בסכום כולל של 40 אלף שקל. בית הדין הדגיש כי חומרת ההפרה גדולה במיוחד משום שהנתבע הודה כי פעל כך “לטובת העובדת”, כביכול, כדי לחסוך לה מסים - טענה שאין לה בסיס חוקי. “ברור שאין בכך להצדיק הפרה של הוראות החוק באמצעות ‘הנדוס’ תלושי השכר”, נכתב בפסק הדין שפורסם.

• האב לא ישלם עוד על המגורים של בנו - וזו הסיבה
• רק 7% מהחוב: בית המשפט אישר הסדר למפונה מגוש קטיף
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת

סכום הפיצוי הכולל שנפסק לבלייבה מגיע לכ-390 אלף שקל, לא כולל הצמדה וריבית. בנוסף, חויב המעסיק לשלם לה הוצאות משפט בסכום של 2,312 שקלים ושכר טרחת עורך דין בסכום של 20 אלף שקל. ברקע ההכרעה עומדת מגמה ברורה של בתי הדין לעבודה להחמיר עם מעסיקים המנפיקים תלושים פיקטיביים או מנצלים עובדים זרים. פסק הדין אף מזכיר במפורש פסיקות קודמות של בית הדין הארצי, שבהן נקבע כי גם אם העובד לא דרש את זכויותיו בזמן אמת, אין בכך כדי לשלול ממנו את הזכות להתפטר בדין מפוטר כשמתבררת התמונה המלאה. השופטת סיני־אלוש כתבה בהקשר הזה כי, “גם אם במהלך תקופת העבודה לא שולמו לעובד זכויותיו, אין לדרוש ממנו להמשיך להשלים עם התנהלות זו... אי כיבוד זכויותיו מהווה נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו”.

פסק הדין אינו מסתיים בהטפת מוסר, אך השורות שלו מדברות בעד עצמן. “המעסיק הודה כי תלושי השכר הונפקו לשם התחמקות ממס”, נכתב בהכרעת הדין, “ומעבר לכך שמדובר בהתנהלות חמורה ומנוגדת לחוק, המסקנה המתבקשת היא שתלושי השכר שהונפקו לתובעת לאורך כל תקופת העסקתה הם פיקטיביים".

למה בכלל בית הדין קבע שמדובר בהתפטרות בדין מפוטרת ולא פשוט בהתפטרות רגילה?

מכיוון שהשופטים השתכנעו שבלייבה לא עזבה סתם מתוך רצון אישי, אלא בגלל שהתנאים במקום העבודה היו כל כך גרועים - שלא היה סביר לצפות ממנה להמשיך. היא לא קיבלה שעות נוספות, לא הפקדות לפנסיה, לא תוספת לילה, וגם היחס היה מזלזל. כלומר היא עזבה כי כבר לא היתה לה ברירה, ולכן ההתפטרות שלה נחשבת כמו פיטורים לצורך קבלת פיצויים.

למה השופטים קראו לתלושי השכר “פיקטיביים”?

מפני שמה שכתוב בתלושים לא תאם בכלל את המציאות. השכר, השעות, התוספות  הכל היה שונה ממה שבאמת שולם לה. אפילו המעסיק עצמו הודה שזה נעשה כדי “לחסוך מסים”. מבחינת בית הדין, זה לא רק לא חוקי - זו גם הוכחה שהמעסיק ידע בדיוק מה הוא עושה וניסה להסתיר.

זה אומר שכל מי שמעסיק עובד במזומן עובר על החוק?

לא בהכרח. מותר לשלם שכר במזומן, אבל רק אם זה נעשה בשקיפות מלאה, עם רישום מדויק ותלוש אמיתי שמשקף את השכר האמיתי. כאן הבעיה היתה שהמזומן שולם במקום דיווח אמיתי, כדי להסתיר הכנסות ולשלם פחות מס. זה מה שהפך את העניין לעבירה חמורה.

למה המעסיק לא חויב לשלם פיצוי על הכול? היו סעיפים שכן נדחו.

נכון. בית הדין קיבל את רוב התביעה, אבל לא הכל. כך למשל, התביעה שלה לפיצוי על חלקה בהפרשות לפנסיה נדחתה, כי לא הוכח שסוכם שהמעסיק ישלם גם את החלק שלה. גם התביעות על מתנות לחג ובגדי עבודה נדחו, פשוט כי אין חוק או צו הרחבה שמחייב לשלם את זה בכסף. השופטים הלכו לפי החוק - לא לפי תחושת צדק בלבד.

למה השופטים הדגישו שהיא עלתה מאוקראינה?

מכיוון שזה רלוונטי להבנה של יחסי הכוחות. מדובר בעובדת חדשה בארץ, בלי ידע מלא בשפה או בזכויות שלה, וזה הופך אותה לפגיעה יותר. בית הדין כתב במפורש שהיא, “הועסקה שעות מרובות במשמרות לילה מבלי שקיבלה גמול על כך”, והיעדר ההודעה על תנאי העבודה מנע ממנה להבין מה בכלל מגיע לה.

האם המעסיק יכול היה למנוע את כל זה?

כן, בקלות. כל מה שהיה צריך לעשות זה לפעול כחוק - למסור הודעה בכתב על תנאי העסקה, להוציא תלושי שכר אמיתיים, לשלם שעות נוספות, להפריש לפנסיה ולהעביר את התשלומים דרך הבנק. אם היה עושה זאת, כנראה שהוא לא היה מגיע לבית הדין ולא היה צריך לשלם מאות אלפי שקלים.

מה המשמעות של זה לשאר העובדים במשק?

פסק הדין הזה הוא תזכורת לכל עובד בישראל - גם מי שלא יודע בדיוק את זכויותיו, שהחוק עומד לצדו. גם אם שנים לא קיבלת מה שמגיע לך, אפשר לתבוע ולקבל רטרואקטיבית. זה גם מסר ברור למעסיקים: תלושים “על הנייר” לא מגנים עליכם, להפך - הם הוכחה נגדכם.

למה בית הדין לא פסק פיצויי הלנה מלאים?

מכיוון שלמרות שהתובעת צדקה, השופטים ראו שהיתה מחלוקת אמיתית על הנסיבות - האם זו התפטרות או פיטורים, האם מגיעים כל הסכומים וכו’. לכן הם בחרו לפסוק רק הצמדה וריבית, ולא את הקנס המלא שמאפשר החוק במקרים של הלנה ביודעין. זה סוג של איזון בין הצדדים.

מה אפשר ללמוד מהמקרה הזה על עובדים שעובדים בשעות לילה?

שכל עבודה בלילה, בין 22:00 ל-6:00 בבוקר, מזכה בתוספת של 50% לפחות לפי צו ההרחבה בענף האפייה, ובענפים נוספים גם לפי חוקי עבודה אחרים. הרבה עובדים לא יודעים את זה, ומעסיקים מנצלים את חוסר הידע. בית הדין חזר והדגיש את הזכות הזו, וקבע פיצוי של יותר מ-160 אלף שקל רק על זה.

ואם המעסיק באמת חשב שהוא “עוזר לה” עם המסים, זה לא נחשב תום לב?

לא. החוק לא מאפשר “עזרה” מהסוג הזה. גם אם הכוונה היתה טובה, מי שמעלים מס או מנפיק תלושים לא אמיתיים עובר עבירה פלילית. השופטים כתבו שזה “הונאה של רשויות המס באמצעות מצג שווא”. כלומר אין כאן מקום לפרשנות טובה או כוונה טובה, זה פשוט לא חוקי.

מה הכי בלט לשופטים בכל הסיפור הזה?

העובדה שתוך כדי הדיון המעסיק עצמו הודה במעשים. הוא אמר ש“חטא כלפי רשויות המס” ושהתלושים היו “בשביל המסים”. בעיני בית הדין זו הודאה שמספיקה כדי לקבוע שלא מדובר בטעות, אלא בהתנהלות שיטתית. זה מה שגרם לשופטים להשתמש בביטויים חריפים ולהדגיש שמדובר “בהתנהלות חמורה ומנוגדת לחוק”.