ע' הייתה רק בת שש ילדה סקרנית ומלאת דמיון בגן חובה במרכז הארץ. הגננת התקשרה להורים בערב והתלוננה: "היא לא מצליחה לשבת לרגע, משתעממת במפגשים ומפריעה לכל הילדים, אי אפשר להמשיך ככה". ההורים, מבוהלים מהלחץ של המסגרת ומהמעבר המתקרב לכיתה א', רצו עם בתם לנוירולוג ילדים פרטי מומלץ. האבחון היה קצר וחד משמעי: הפרעת קשב קשה. המרשם הראשון – קונצרטה. 

 איך מגיעים לתלות בקוקטייל תרופות בגיל צעיר?

שבועיים אחרי, הילדה לא נרדמה עד חצות, קמה עצבנית, התפרצה בבכי בלי סיבה. הנוירולוג אמר "זה עובר", אבל זה לא עבר. אז הוסיפו בהמשך כדור נגד חרדה. בהמשך הציעו כדור נגד דיכאון כי היא נהייתה אדישה, ועוד אחד לשינה. מילדה שמחה, חברותית ויצירתית עם שמחת חיים היא הפכה לילדה שקטה ועצובה. היום היא בת שלוש עשרה, עדיין נוטלת שתי תרופות קבועות, אוכלת כמו ציפור, ישנה עם כדור, ולפעמים שואלת את אמא שלה בשקט: "מתי אני אהיה נורמלית בלי הכדורים?" אמא שלה קורסת מאשמה. היא יודעת שהתחילה את הכול בגלל פחד מהגננת.

הסיפור של ע' לא יוצא דופן. זהו סיפורם של אלפי הורים בישראל. וזה גם הסיפור של עשרות אלפי ואפילו מאות אלפי הורים בארצות הברית. כדור אחד לקשב הופך לשניים, שלושה - ולפעמים לקוקטייל פסיכיאטרי שלא נבדק מעולם על מוח מתפתח. והילדים? הם אלה שנשארים עם הגוף והנפש ששינו להם לנצח. 

כמעט מיליון מרשמים לתרופות להפרעת קשב וריכוז מונפקים בישראל מדי שנה, והמדינה מדורגת במקום גבוה בעולם בצריכת ריטלין לנפש. המספרים הללו מצביעים על מצוקה אמיתית במערכת, כאשר הפתרון הנפוץ והקל הוא טיפול תרופתי לשיפור הקשב ולהרגעת הפעלתנות. אך רבים מההורים לא יודעים שהשקט התעשייתי שהם מקבלים בטווח הקצר יגבה מהילדים שלהם מחיר גבוה וכואב למשך שנים רבות.

• כשמדע וכסף מתנגשים: המרוץ לתרופות חדשות לסרטן
• זינוק של 130% בעקבות התקדמות בטיפול לסרטן: מי היא קוגנט ומה ההבטחה שלה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

המספרים כבר לא מאפשרים להתעלם. נכון לשנת 2025 יש בארצות הברית יותר מ-7 מיליון ילדים ובני נוער מאובחנים עם ADHD. למעלה משלושה וחצי מיליון נוטלים תרופות באופן קבוע. ניתוח של נתוני מדיקייד מ-2019 עד 2023 מראה תמונה קשה: ילד שהתחיל תרופה אחת היה בסיכון גבוה פי חמישה להגיע לארבע תרופות פסיכיאטריות שונות עד 2023. כמעט רבע מהילדים האלה נוטלים כיום שתיים או יותר תרופות פסיכיאטריות במקביל. יותר מארבעת אלפים ילדים נוטלים ארבע תרופות או יותר בו זמנית – רובם מטופלים בתרופות אנטי־פסיכוטיות קשות.

בישראל המספרים אולי קטנים יותר במספרים מוחלטים, אבל האחוזים דומים ואף גרועים מכך בשנים האחרונות. כ-10 עד 12 אחוזים מהילדים מאובחנים, כלומר בין 250 ל-300 אלף ילדים ובני נוער. מאז 2020 יש עלייה של כמעט תשעים אחוז במרשמי סטימולנטים לבני 11–18. בין 2015 ל-2023 עלה השימוש בתרופות אנטי־פסיכוטיות בילדים ב–15 אחוז. מחקר שנעשה במדינת ישראל הראה שילדים יהודים מקבלים פי ארבעה יותר סטימולנטים מילדים ערבים. ילדים עם הפרעות נשימה בשינה מקבלים פי שבעה יותר תרופות ל–ADHD. והנתון הכי כואב - שיעור ההורים שמפסיקים את הטיפול התרופתי לבד, כי זה לא עובד או כי תופעות הלוואי קשות מדי - עומד על יותר מ-50%. 

אחד הדברים המדאיגים הוא שאין מחקרים ארוכי טווח ראויים על מה קורה למוח של ילד שנחשף שנים שלמות לשילובים האלה. מה שיש בשטח הוא מחקרים קצרי טווח על תרופה אחת בלבד, והרבה מאוד סיפורים של ילדים שהפכו להיות צל של עצמם. כי השרשרת תמיד נראית אותו דבר. ילד בן ארבע או חמש ש"מפריע" בגן, מורה שמתלוננת, הורים בלחץ נוראי, אבחון פרטי מהיר, כדור ראשון. ואז מתחילות תופעות הלוואי - חוסר תיאבון, נדודי שינה, עצבנות, חרדה, דיכאון תגובתי – ובמקום לעצור ולהגיד "רגע, אולי זה לא זה", מוסיפים כדור נוסף "כדי לאזן". ופתאום הילד, רק בן שמונה, כבר צורך שלוש תרופות באופן קבוע, וההורים שואלים את עצמם איפה טעו.

• כלכלת הבחירות של סמוטריץ - נותן לכם פטור במסים כדי לקבל מנדטים
• פרופ' אמיר ירון: "המצב הכלכלי הוא הישג ובצניעות - חלק גדול נובע מהמדיניות שלנו"
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הריבית תרד מחר ל-4.25% - איך זה ישפיע עליכם?

אני זוכרת הורה אחד שכתב בקבוצה סגורה: "הבן שלי בן תשע, התחלנו עם ריטלין כי המורה אמרה שהוא 'לא בכיתה'. חודש אחרי הוא הפסיק לאכול, הפך עצבני, אז נתנו ציפרלקס. אחרי זה לא ישן, אז רשמו לו סרוקוול. עכשיו הוא כמו זומבי. לא אוכל, לא צוחק, לא משחק. אני לא מזהה אותו". להודעה הזו היו מאות תגובות. בכולן אותו סיפור.

בארה"ב הסיפורים דומים עד כאב. ילד בן חמש מגיע לגן, הגננת נוזפת בהורים: "הוא לא יושב לרגע. תעשו משהו או שהוא לא יכול להישאר". האמא, לבד עם שלושה ילדים, לוקחת אותו לרופא ילדים. אבחון מהיר, מרשם לגואנפצין. הילד הופך רדום, אז מעלים מינון. אחר כך מוסיפים אנטי־פסיכוטי כי הוא עדיין מתפרע. עוד סטימולנט כי "הוא עדיין לא מרוכז". בגיל שבע הוא כבר על חמש תרופות שונות, והאמא כותבת שהיא מתחרטת כל יום שלא חיפשה אלטרנטיבה. והיה את הסיפור על ק', ילד בן עשר שסבל מחרדה קשה על רקע הגירושים של הוריו, אבל במקום טיפול רגשי קיבל ריטלין כי "הוא לא מרוכז בבית ספר". אחרי חודשיים הוא לא ישן, אז הוסיפו כדור שינה. אחר כך הוא נעשה מדוכא אז רשמו נוגד דיכאון. היום הוא בן שבע עשרה, עדיין על תרופות, ומספר שהוא מרגיש "ריק מבפנים" מאז שהיה ילד.

המנגנון זהה בשתי המדינות כי השורש זהה. מערכת חינוך שדורשת ציות מוחלט וריכוז של מבוגר מילד בן שש. מורה אחת מול 35 ילדים ואף יותר, אין זמן לילד שזז יותר מדי. הגננת או המורה מתקשרות להורים, ההורים בלחץ אדיר כי "מה יהיה בכיתה א'?", "מה יהיה עם הציונים?", "מה יגידו החברים?" והפתרון הקל, המהיר והזמין הוא כדור. כי טיפול התנהגותי משמעותו חצי שנה המתנה בקופה, אלפי שקלים בפרטי. נוירולוג פרטי? תור תוך שבוע, מרשם תוך עשר דקות. והרופאים, רובם לא רוצים להיות הרעים. הם רואים הורים מבוהלים, מורים לוחצות, והם יודעים שאם לא יגידו "חכו, בואו ננסה הדרכת הורים קודם", ההורים ילכו לרופא הבא שכן ירשום. אז הם רושמים. ותופעות הלוואי? מוסיפים עוד כדור. וככה השרשרת מתארכת.

אנחנו הניסוי

את המחיר משלמים הילדים. חלקם מפסיקים לאכול ומפתחים הפרעת אכילה. חלקם מפסיקים לישון טוב ומפתחים עייפות כרונית. חלקם הופכים אדישים, מפסיקים לצחוק, מפסיקים לשחק. הורים מספרים על ילדים שאמרו להם "אמא, אני לא מרגיש כלום יותר" או "אני רוצה להיות אני, לא הרובוט הזה".

והמחיר ארוך הטווח? אנחנו עדיין לא יודעים את כולו. אבל מה שכן יודעים הוא מדאיג מספיק. תרופות אנטי־פסיכוטיות בילדים גורמות לעלייה חדה במשקל, עלייה בסיכון לסוכרת סוג 2, בעיות הורמונליות, פגיעה בגדילה. סטימולנטים במינונים גבוהים עלולים גם הם לפגוע בגדילה, לגרום לבעיות לב, לחרדה כרונית. ומה לגבי השילובים? הם מעלים את הסיכון פי כמה. מוח של ילד שנחשף שנים שלמות לכימיקלים כאלה נמצא בסיכון אמיתי לפגיעה קוגניטיבית ארוכת טווח. מחקרים במבוגרים שנוטלים תרופות אנטי־פסיכוטיות מראים ירידה קוגניטיבית. בילדים אין מספיק מחקר. אנחנו הניסוי.

אבל יש דרך אחרת. והיא עובדת מדהים כשנותנים לה צ'אנס. ההנחיות הרשמיות בארצות הברית ובישראל זהות: עד גיל שש, רק טיפול התנהגותי או הדרכת הורים. מגיל שש - קודם כל טיפול התנהגותי, ומתן תרופה רק אם ממש אין ברירה. אבל במציאות? יותר מארבעים אחוז מילדי גן בארה"ב מקבלים תרופה תוך חודש מהאבחון. בישראל כמעט אותו דבר. אבל כשכן עושים נכון – השמיים הם הגבול. טיפול הורה–ילד (PCIT), הדרכת הורים לפי בארקלי, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי - כל אלה יעילים כמו תרופות, ולפעמים יותר, בלי תופעות לוואי בכלל. הורים שירדו מהכדורים אחרי שמונה־עשרה חודשים של הדרכה, אומרים שהילד שלהם "חזר לחיים". הוא צוחק שוב. אוכל. ישן. משחק. הוא עצמו.

אז למה לא כולם עושים את זה? כי זה דורש השקעה. דורש זמן. דורש כסף. דורש לשנות את כל המערכת. אבל זה אפשרי. זה קיים. זה עובד. הילד שקם כל שתי דקות בכיתה הוא לא "בעיה" שצריך לפתור בכדור. הוא ילד. עם צרכים, עם קצב התפתחותי שונה, עם רגישות גבוהה, עם עולם פנימי עשיר שאנחנו מוחקים בכימיה כי אין לנו סבלנות.

והגיע הזמן שנפסיק. שנהיה מספיק אמיצים להגיד לגננות ולמורות - "זה לא הילד, זו המסגרת". 

שנהיה מספיק חכמים להשקיע בטיפולים התנהגותיים לפני שמגיעים לכדור.

שנהיה מספיק אנושיים לזכור שהילד שלנו שווה הרבה יותר מכדור אחד שיהפוך לארבעה.

כי אם לא נעצור את השרשרת הזו עכשיו, הדור הבא ישלם את המחיר.

והמחיר הזה כבר גבוה מדי.