בפסק דין חשוב שניתן בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, קיבלה השופטת כרמית בן אליעזר את בקשת OpenAI לכפירה בסמכות, ובכך חסמה את דרכה של תובענה ייצוגית שהוגשה נגד החברה ונגד ענקית התוכנה מיקרוסופט. מדובר בפסק דין שנוגע ישירות לשאלת האחריות של חברות טכנולוגיה בינלאומיות לאיסוף ושימוש במידע פרטי של אזרחי ישראל - גם כשאלו אינם משתמשים ישירים במוצריהן.

מאחורי הקלעים של הסיפור הזה עומד אדם אחד: עורך הדין חיים ברק כהן, שביקש להוביל הליך ייצוגי בשם כל אותם גולשים ישראלים שמעולם לא השתמשו ב-ChatGPT או בכל שירות אחר של OpenAI, אך מאמינים כי המידע האישי שלהם נאסף בכל זאת על ידי החברה, במסגרת אימון המודלים שלה. בבקשה נטען כי OpenAI ומיקרוסופט שיתפו פעולה בפיתוח ושיווק יישומי בינה מלאכותית, תוך הפרת זכויות בסיסיות של הציבור, ובהן הזכות לפרטיות. ואולם בית המשפט לא השתכנע בכך.

לא מדובר בניסיון ראשון לתבוע את OpenAI בישראל. כפי שצוין בפסק הדין, כבר קודם לכן הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית (ת"צ 1528-04-23) בשם משתמשי יישומי החברה. כדי להימנע מכפל הליכים, הגיש כהן את הבקשה החדשה בשם "ציבור המשתמשים ברשת שלא השתמש ביישומי OpenAI", אך שלטענתו מידע אישי שלהם נאסף על ידי החברה "ללא הסכמה ובניגוד לדין".

הטענות היו חמורות: איסוף מידע אישי, לרבות מידע מזהה של ילדים, שימוש בו לאימון המודלים, העברת הנתונים לגורמים שלישיים - והכל ללא הסכמה. כהן טען כי מדובר לא רק בפגיעה בפרטיות, אלא גם בהפרת חוזה, התנהלות בחוסר תום לב, רשלנות, ועשיית עושר ולא במשפט. אלא שדווקא הניסיון להחריג את קבוצת המשתמשים הישירים של OpenAI, הוא זה שהוביל בסופו של דבר לדחיית ההליך.

• המנוי התחדש ללא אישור, המחירים עלו - וכעת החברה תשלם
• למה טרמינל איקס תשלם 600 אלף שקל ללקוחות?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

"לא מתקיימים יחסי עוסק-לקוח"

OpenAI, שיוצגה על ידי עו"ד יואב אסטרייכר, מיהרה להגיש בקשת כפירה בסמכות. לטענתה, בית המשפט הישראלי אינו הפורום המתאים, לא מבחינה טריטוריאלית ולא מבחינת הדין המהותי, בין השאר נוכח תניית שיפוט המצויה בתנאי השימוש של OpenAI, הקובעת כי הדין הקליפורני הוא שיחול.

ואולם מעבר לכך, העלתה החברה טענה עקרונית וחדה, שלפיה, "הקבוצה שבשמה הוגשה הבקשה כוללת רק את מי שאין להם יחסי עוסק-לקוח עם OpenAI. לפיכך, בקשת האישור אינה באה בגדרי אף אחד מן הפרטים המפורטים בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, ואין עילה לאשרה". המשמעות היא פשוטה: לפי החוק, לא כל טענה על פגיעה מזכה אוטומטית באישור תובענה ייצוגית. דרוש קשר מסוים - משפטי או חוזי - בין החברה לבין מי שמבקש לתבוע אותה בשם קבוצה. ובמקרה הזה, טוענת OpenAI, הקשר הזה פשוט לא קיים.

כהן, מנגד, ניסה לבסס את הטענה שקיימים יחסי עוסק-לקוח, ולו במובן המינימלי הנדרש לצלוח את השלב המקדמי של ההליך. הוא הצביע על סעיף 4 לתנאי השימוש של OpenAI, שבו נכתב במפורש כי כל אדם הרוצה להסיר מידע שנאסף עליו, יכול לפנות לחברה גם אם הוא לא משתמש בשירותיה. "העובדה ש-OpenAI פונה בפועל גם אל מי שאינם משתמשים ביישומיה, מעידה על כך שהיא מכירה בכך שקיים יחס חוזי כלשהו, או למצער - יחס עוסק-לקוח, עם כלל הציבור", טען כהן.

• עקב ייצוגית בישראל: השינוי בג'ימייל שישפיע עליכם
• השותף הסתיר הכנסות - וישלם יותר מ-2 מיליון שקל
• תוכן שיווקי משכנתא הפוכה: מפתח לחוסן בעורף, יציבות בשוק הנדל"ן
• המוסד לביטוח לאומי ביטל קצבה בגלל רכישת רכב - האם זה מוצדק?

אבל השופטת בן אליעזר לא השתכנעה: "מדובר בטענה מרחיקת לכת... לא ניתן לראות את חברי הקבוצה כמי שקיבלו את ההצעה, שהרי הפגיעה הנטענת בפרטיות... נעשתה לכאורה עוד בטרם נעשתה פנייה כלשהי למשיבה בהתאם לתנאי השימוש".

לא כל פגיעה בפרטיות מובילה לתובענה ייצוגית

לבו של פסק הדין נוגע לשאלה יסודית: מתי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בישראל על פגיעה בפרטיות? השופטת מזכירה כי החוק הישראלי כולל רשימה סגורה של מקרים שבהם ניתן לעשות כן, והיא לא כוללת כל פגיעה בפרטיות באשר היא. כפי שנכתב בפסק הדין: "ניהול תובענה ייצוגית בגין פגיעה בפרטיות יתאפשר רק באותם מצבים בהם פגיעה זו מבוצעת במסגרת אחת ממערכות היחסים אליה מתייחס אחד מפרטי התוספת השנייה: עוסק-לקוח, מבטח-מבוטח, בנק-לקוח, עובד-מעביד וכיו"ב".

ובמקרה הנ"ל? כך קובעת השופטת: "חברי הקבוצה אינם נמנים על לקוחותיה הטבעיים של המשיבה... ומי שלא השתמש בשירותי OpenAI ואף לא ביקש להשתמש בהם - אינו יכול להיחשב לקוחה". ובמלים אחרות, לא די בכך שפעולת החברה פוגעת באנשים. כדי לפתוח תובענה ייצוגית, יש להראות שמתקיימת מערכת יחסים מוגדרת שמזכה את אותם אנשים בעילה משפטית לפי החוק.

החלטת בית המשפט אינה מתעלמת מהשיח הציבורי המתעורר סביב הנושא. להפך. השופטת אף כותבת כי הובאו בפניה מקרים קודמים שבהם בתי המשפט לא מיהרו לדחות על הסף בקשות מסוג זה, בדיוק משום שהשאלות שהן עוררו נחשבו ל"סוגיות נכבדות". כך למשל, היא מאזכרת את פרשת "גוגל נגד ברם", שבה נטען כי גוגל "שתלה" קבצי cookies בדפדפנים של אנשים שמעולם לא ביקשו להשתמש בשירותיה. גם שם היתה מחלוקת האם מתקיימים יחסי עוסק-לקוח, ובית המשפט העדיף לברר את הדברים במסגרת ההליך, ולא לפסול את הבקשה על הסף. אבל במקרה של OpenAI, קובעת השופטת, אפילו לא הונחה תשתית בסיסית לקיומם של יחסים כאלה. "על פני הדברים, לא הונחה כל תשתית שתבסס טענה עובדתית ומשפטית לקיומם של יחסי עוסק-לקוח", היא פוסקת, "והניסיון לבסס את קיומם של יחסי עוסק-לקוח על אותה תנייה בתנאי השימוש של המשיבה - נדון לכישלון".

בית המשפט לא התרשם מהטיעון הטכנולוגי

כהן ניסה גם לטעון כי מאחר שמוצרי מיקרוסופט כוללים טכנולוגיה שפותחה על ידי OpenAI, הרי שהשימוש במוצרי מיקרוסופט מקים שימוש "עקיף ואינטגרלי" בטכנולוגיה של OpenAI. אך גם כאן לא ראה בית המשפט בסיס מספיק. השופטת ציינה בהכרעת הדין שלה בפשטות כי, "המבקש לא הצביע ולו על דוגמה אחת של יישום המשותף לשתי המשיבות... והניסיון להמתין לתשובותיהן כדי לבסס את עילת התביעה – חותר תחת עקרונות יסוד לפיהם על בקשת האישור לגלות עילה לכאורה כתנאי למתן היתר להמצאתה מחוץ לתחום".

מעבר להיבטים הספציפיים של הפרשה, ניכר כי השופטת רואה חשיבות עקרונית באיפוק שיפוטי כשמדובר בחברות שפועלות מחוץ לישראל. "המצאת כתב טענות ראשון רוכשת לבית המשפט סמכות לדון בעניינו של מי שאינו נמצא בתחומי המדינה", היא כתבה בפסק הדין שפורסם. "לפיכך יש לעשות שימוש זהיר במנגנון... מקום בו עולה כבר מכתבי הטענות... כי לא מתקיימת עילה לאישור תביעה ייצוגית – יש מקום לקבוע, כבר בשלב זה, כי לא מתקיימים התנאים להמצאת כתב הטענות הראשון".

השורה התחתונה של פסק הדין ברורה: "אני נעתרת לבקשת המשיבה 1 בבקשת האישור, OpenAI, לכפירה בסמכות ומבטלת את ההיתר שניתן למבקש... להמציא לה את בקשת האישור", כתבה השופטת. כהן חויב לשלם הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 שקל - סכום נמוך יחסית, כנראה בשל העובדה שהדיון היה מצומצם וללא חקירות.

האם משמעות פסק הדין היא שחברות כמו OpenAI חסינות מתביעות בישראל?

לא בהכרח. פסק הדין קובע כי במקרה הספציפי הזה לא התקיימו התנאים הנדרשים להגשת תובענה ייצוגית לפי החוק הקיים. הוא אינו חוסם אפשרות של תביעות אחרות, אישיות או ייצוגיות, במקרים שבהם מתקיימים יחסי עוסק-לקוח ברורים, או כשמדובר בעילה אחרת שכן נכנסת לתוך התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות (כמו תביעות סביבתיות או הפרות תקשורתיות מסוימות).

האם ייתכן מצב שבו אדם כן יוכל לתבוע את OpenAI בישראל?

כן. השופטת אף מציינת זאת במפורש: אם יוכל אדם להוכיח שנעשה בפועל שימוש בפרטיו האישיים, וששימוש זה גרם לו לנזק או מהווה פגיעה בפרטיות, ייתכן שאז תיווצר עבורו עילת תביעה אישית. עם זאת, אין בכך כדי לאפשר תובענה ייצוגית בשם קבוצה רחבה, אם זו אינה נכנסת למסגרת החוק.

האם OpenAI מחויבת לעמוד בדין הישראלי?

לא תמיד. פסק הדין נוגע גם לשאלת הדין החל. OpenAI טענה כי התנאים המשפטיים שלה קובעים כי הדין הקליפורני חל, והמשפט הישראלי אינו הפורום המתאים. השופטת בחרה שלא להכריע בשאלה זו, מאחר שכבר ממילא קבעה שאין עילה להליך. אך באופן עקרוני, קביעה כזו עשויה לעורר בעתיד מחלוקות מורכבות יותר בשאלת ריבונות וסמכות.

האם תיתכן חקיקה חדשה שתאפשר תביעות דומות בעתיד?

בהחלט. אחת מהתובנות העקיפות של פסק הדין היא שהחוק בישראל עדיין לא מותאם לעידן הבינה המלאכותית. המחוקק יכול לשקול הרחבת התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, כך שתכלול גם עילות כמו פגיעה בפרטיות על ידי טכנולוגיות בינה מלאכותית, גם כשאין קשר ישיר בין הצדדים.

האם השימוש בטכנולוגיה של OpenAI בתוך מוצרים של מיקרוסופט עשוי להקים עילה תביעה עתידית?

תיאורטית כן, אם יתמלאו תנאים מסוימים. למשל, אם יוכח שהטכנולוגיה שולבה במוצרים שמופצים בישראל, באופן שבו נאסף מידע אישי מהמשתמשים, עשויה להתעורר עילת תביעה. ואולם גם אז, יש להוכיח קשר קונקרטי, ולא רק תיאוריה כללית.

מדוע לא פוצלה התביעה מול מיקרוסופט בנפרד?

מבחינה טקטית, הבקשה כללה את שתי החברות יחד, אך פסק הדין מתייחס רק ל-OpenAI. ייתכן שבעתיד תידון שאלת אחריותה של מיקרוסופט בנפרד, או במסגרת תביעה אחרת, בייחוד אם מדובר בשירותים שמבוססים על טכנולוגיה של OpenAI ומשולבים ישירות במוצרי מיקרוסופט (כמו למשל Word או Bing).

האם תניית השיפוט של OpenAI מחייבת את בית המשפט בישראל?

לא באופן אוטומטי. בישראל אין הכרה מוחלטת בתניות שיפוט של חברות זרות, בייחוד כשמדובר בזכויות יסוד או עילות נזיקיות. אבל במקרה זה, לא היה צורך להכריע בשאלת תוקף התנייה, מכיוון שדי היה בהיעדר עילת תביעה לפי החוק הישראלי.

האם עצם קיומו של מנגנון להסרת מידע באתר של OpenAI נחשב הכרה באחריות?

לא לפי בית המשפט. בעוד שהמבקש טען כי עצם קיומו של סעיף כזה בתנאי השימוש מקים מערכת יחסים צרכנית, השופטת פסקה כי לא ניתן לראות בכך הסכמה חוזית או בסיס ליחסי עוסק-לקוח. מדובר, לדעתה, בהצעה כללית לציבור, ולא ביצירת חוזה משפטי מחייב.

האם יש משמעות לסכום ההוצאות שנפסקו?

כן, במידה מסוימת. הסכום, 7,500 שקל, משקף יחסיות בין החשיבות המשפטית של הסוגיה לבין היקף המחלוקת בפועל. העובדה שלא נפסק סכום גבוה מאוד מרמזת שבית המשפט לא ראה בבקשה ניסיון לנצל לרעה את ההליך, אלא טעות משפטית בטיעון.

במקרה אחר, בית המשפט המחוזי בתל אביב הכריע במאי האחרון בבקשה של Snap Inc להעביר הליך לאישור ייצוגית נגדה מישראל לארה"ב. הסיפור החל כשתושבת תל אביב, אם לתלמידת כיתה ב', תהתה האם האפליקציה של סנאפצ'ט מבצעת פעולה עמוקה וחודרנית. השאלה הזו נהפכה עד מהרה לעתירה משפטית עקרונית מול אחת מחברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם. האשה טענה בתביעתה כי סנאפצ'ט אוספת נתונים ביומטריים ממשתמשים - בייחוד קטינים - ללא כל הסכמה מודעת, ובוודאי לא כזו שמתחשבת בדרישות החוק הישראלי. לדבריה, בזמן השימוש באפקטים הגרפיים של האפליקציה, נשאב מידע רגיש מהמשתמש, כמו תווי פנים, לצורך עיבוד בזמן אמת, וזאת מבלי שהמשתמשים מודעים להיקף המידע או למטרות השימוש בו. בבקשה לאישור התביעה כייצוגית, נטען כי מדובר בהפרה בוטה של חוק הגנת הפרטיות, וכי על הנתבעות - Snap Inc. ו-Snap Group Limited הבריטית - לשאת באחריות על פעילותן בישראל. מיד עם הגשת התביעה, ניסו הנתבעות למנוע את בירורה בישראל. טענתן המרכזית היתה כי בתנאי השימוש של סנאפצ'ט קיימת תניית שיפוט ייחודית, שקיימת אצל ענקיות טכנולוגיה רבות מסוגה, שמחייבת דיון בבתי המשפט במדינת קליפורניה בלבד. התנאי הזה, כך טענו נציגי החברות, מוסכם על כל משתמש בעת פתיחת החשבון - גם אם מדובר בילדים. עוד טענו החברות כי Snap Inc. כלל אינה פועלת מחוץ לארה"ב, ולכן היא לא צד רלוונטי לתביעה. במקביל, הם ניסו להציג את סנאפ גרופ הבריטית כישות מנהלת שגרתית בלבד, ללא קשר ישיר לנתונים הביומטריים או לאחסונם.