צוואה ירושה
צילום: Istock

חזרו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תיחשב ידועה בציבור ותוכל לרשת אותו?

פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בקריית גת קבע כי אשה שהתגרשה מבעלה לפני כ-20 שנה, אך חזרה לחיות עמו עד יום מותו, תיחשב הידשועה בציבור שלו ותירש אותו. ילדיו מנישואיו הראשונים טענו כי שימשה "עוזרת בית" בלבד, אבל השופט דחה זאת במלים חריפות: "לא תורם לכבודם". הסיפור המורכב על זוג שהתגרש - אך כנראה שמעולם לא נפרד באמת

עוזי גרסטמן |

בבית המשפט לענייני משפחה בקריית גת נפרש באחרונה אחד הסיפורים האנושיים והמשפטיים המרתקים שנראו בשנים האחרונות: בני זוג שהתגרשו כבר בשנת 2000, שכל אחד מהם ניסה לכאורה להמשיך הלאה, אך המציאות והחיים המשותפים שנרקמו במשך עשרות שנים החזירו אותם אל אותה קורת גג. המנוח נפטר ב-2021, אך מי שעמדה לצדו באותם שנים אחרונות היתה דווקא גרושתו, שנהפכה בפועל לבת זוגו היחידה. ילדיו מנישואים קודמים סירבו להכיר בכך. היא התעקשה שהיתה הידועה בציבור שלו. והשופט, לאחר עשרות עמודים של עדויות, מסמכים ושמיעת עדים, קיבל את עמדתה.

כבר בפתיחת פסק הדין מתאר השופט בן שלו תמונה מורכבת של חיים משותפים שנמשכו כמעט 40 שנה. למרות פסק דין גירושים שקיבל תוקף בבית הדין הרבני, ולמרות משבר משמעותי שהביא את בני הזוג להיפרד לכאורה, הם שבו להתגורר יחד שנים ספורות לאחר מכן. המנוח, שלא נישא מחדש, והמתנגדת, שנותרה אלמנת צה"ל מנישואיה הראשונים, בנו מחדש חיי משפחה. "אין מחלוקת," כתב השופט, "כי שנים רבות מאוד בטרם נפטר המנוח התגוררו המתנגדת והמנוח תחת אותה קורת גג... ועד לפטירה".

אלא שילדיו מנישואיו הראשונים ביקשו לספר סיפור אחר. לטענתם, אמם החורגת לשעבר לא היתה אלא "כוח עזר" - דמות שנכנסה לבית מתוך צורך כלכלי ונוחות, מי שאינה ראויה למעמד בן זוג ולא ראויה לרשת. השופט לא הסתיר את ביקורתו כלפי הטענות האלה וקבע כי ניסיון כזה "לא תורם דבר - לא לכבודם של בני המשפחה ובוודאי שלא לכבודה של המתנגדת".

פסק הדין מאיר נקודת מבט אנושית חזקה: לעתים ההגדרה הפורמלית של גרושים אינה משקפת את המציאות האמיתית. בני הזוג האלה אמנם חתמו על הסכם גירושים, אך בפועל חייהם נשזרו זה בזו מחדש. הם המשיכו לחיות במשק הבית המשותף, לישון באותה מיטה, להתנהל מבחינה כלכלית ומשפחתית כיחידה אחת, ולקחת חלק באירועים משפחתיים כמו זוג נשוי. השופט מציין כי גם המוסד לביטוח לאומי הכיר במתנגדת כידועה בציבור לאחר חקירה ובדיקה מקיפה - דבר שלו עצמו, כך קבע, "יש לייחס משקל של ממש".

רב המושב: "חשבנו שהם נשואים עד לשבעה שלו"

אחת העדויות המרתקות ביותר הובאה מפי רב המושב, הרב נ', שהכיר את בני הזוג "מאז שאני זוכר את עצמי". הרב הסביר כי מבחינתו הם היו נשואים לכל דבר. הוא סיפר כי התקין מזוזות בביתם כזוג, ראה אותם מגיעים יחד לכל אירוע, והופתע לגלות רק במהלך השבעה שהם כלל לא היו נשואים פורמלית. בעדותו הוא אמר כי, "תמיד ראינו אותם ביחד, ידענו שהם גרים בבית הזה... אנחנו חשבנו שהם נשואים עד לשבעה שלו".

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

גם העדויות של ילדיהם המשותפים של בני הזוג, שכבר בגרו וחיים בארה"ב יותר מ-20 שנה, חיזקו את התמונה של זוגיות שהמשיכה למרות הגירושים. הבן כ' סיפר כי רק לאחר מות אביו בכלל נודע לו שהם היו גרושים. הבן פ' הוסיף שהיו להם "ויכוחים כמו כל זוג", ושמערכת היחסים לא היתה נטולת מתחים, אך היתה זוגיות מלאה לכל דבר. העדות הזו, כך קבע השופט בהכרעתו, דווקא מלמדת על אותנטיות היחסים, שכן "ספק אם קיימת בנמצא מערכת יחסים זוגית שאיננה כוללת גם חילוקי דעות".

מנגד, הטענות של ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים עוטרו, כפי שמתאר השופט, ב"טינה עזה" כלפי המתנגדת. ג', בתו של המנוח, סיפרה בעדות מתגרה כי המתנגדת, "היתה אומרת לכל העולם ואשתו שזה בעלה", והסבירה את הופעתה באירועים משפחתיים באמצעות ההשוואה הפוגענית של "גם פיליפינית מגיעה לחתונה". המבקש עצמו, בנו של המנוח, אף הודה שהמתנגדת השתתפה בברית ובחתונה שלו ושל ילדיו, אך ניסה למזער את המשמעות של הדבר. השופט כותב כי תשובותיהם היו "פתלתלות", וכי דווקא ניסיונם להרחיק את המתנגדת מלמד על ההפך ממה שהתכוונו להוכיח.

קיראו עוד ב"משפט"

אחד הקטעים החזקים בפסק הדין נוגע לאופן שבו ניסו הילדים להציג את חיי בני הזוג, כאילו לא התקיימו באמת. הם טענו שהמתנגדת גרה ביחידת דיור נפרדת, אבל בחקירות שנערכו בבית המשפט נחשפה תמונה אחרת לגמרי. כל העדויות, כולל אלה של הילדים עצמם, הצביעו על כך שמדובר בבית משותף, מגורים משותפים, חיי יום־יום משותפים. המבקש עצמו הודה לבסוף כי השניים "חיו זה לצד זו באותו הבית".

ראיות רבות על משק בית משותף

לצד העדויות על חיי המשפחה, הובאו ראיות רבות על משק בית משותף - יסוד הכרחי להכרה בידועים בציבור. המתנגדת והמנוח החזיקו הרשאות חתימה בחשבונות הבנק זה של זו. בחשבונה של המתנגדת בוצעו העברות כספיות משמעותיות הקשורות למוסך ולחברה שבבעלות המנוח. השופט הדגיש כי לא ניתן להתייחס לעירוב נכסים כזה כשיקולי נוחות בלבד, כפי שניסה לטעון המבקש. התמונה שעלתה מן המסמכים היתה ברורה: ניהול כלכלי משותף לאורך שנים.

הפן המשפטי של ההליך נשען על סעיף 55 לחוק הירושה, שמגדיר את תנאי ההכרה בידועים בציבור: חיי משפחה, משק בית משותף, והיעדר נישואים אחרים בזמן הפטירה. השופט חזר על ההלכה הפסוקה שלפיה מדובר במבחן גמיש, שמבוסס על נסיבות החיים. במקרה הזה, הוא קבע באופן חד־משמעי כי שני היסודות התקיימו "ברמה גבוהה של שכנוע". הוא הדגיש בהחלטתו כי הראיות שהביאו ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים אינן רק חלשות, אלא לעתים אף מסייעות דווקא למתנגדת. "ניסיונם לתאר את המתנגדת כ'מנקה' או 'כוח עזר' בלבד," כתב השופט בפסק הדין שפורסם, "איננו מתיישב עם הראיות ואף אינו תורם לכבודם".

פסק הדין גם בחן את טענת הילדים שלפיה הגירושים היו אמיתיים ומשקפים הפרדה רכושית מוחלטת. ואולם הראיות לימדו אחרת. השופט מציין כי המנוח השתמש בבני משפחה ובמקורבים כרישום פורמלי לבעלות על החברה, אך בפועל הוא היה זה שניהל אותה. דווקא העובדה הזו, שהמתנגדת הוגדרה כבעלת המניות הרשומה, חיזקה את טענתה לעירוב נכסים ואת אופייה של המערכת הזוגית שנמשכה גם לאחר הגירושים. השופט תהה: "האם אמנם היה מסכים להעביר למתנגדת אחיזה בחברה אילו היתה אך 'כוח עזר' גרידא?". מסקנתו הייתה שלילית.

בחלקו האחרון והמכריע של פסק הדין קבע השופט כי המנוח והמתנגדת "ראו זה את זו כבני זוג לכל דבר ועניין", וכי "למעשה התנהלו גם לאחר הגירושין... כיחידה משקית אחת". הוא הדגיש שהראיות שהציגו הילדים לא הצליחו לסתור את התמונה הברורה שהעלתה המתנגדת והעדים החיצוניים, ובעיקר התנהלות החיים עצמם. בהתאם לכך, נקבע שהמתנגדת תיחשב יורשת על פי דין מכוח סעיף 55. החלטתו של השופט שלו משקפת התבוננות עמוקה במציאות שבה בני זוג, על אף גירושים פורמליים, ממשיכים לנהל חיים משותפים במשך עשרות שנים, ובסופו של דבר המשפט מכיר במה שהחיים עצמם יצרו. לצד קבלת ההתנגדות, חויב המבקש לשלם למתנגדת הוצאות משפט בסכום כולל של 30 אלף שקל.


האם זה רגיל שבני זוג מתגרשים ואז חוזרים לחיות יחד כזוג לכל דבר?

זה לא מאוד נפוץ, אבל בית המשפט מכיר בכך שזה קורה. בני זוג יכולים להתגרש מסיבות כלכליות, רגשיות או משפחתיות, אבל למרות זאת להמשיך לחיות יחד, לנהל חיים משותפים ולתפקד כזוג. בפועל, בית המשפט מסתכל על המציאות, לא רק על הנייר. אם החיים נראים כמו זוגיות, זו זוגיות מבחינתו.


מה בעצם המשמעות של ידועה בציבור בהקשר של ירושה?

ידועה בציבור נחשבת, מבחינת חוק הירושה, כמעט כמו אשתו החוקית של המנוח. כלומר אם מתקיימים שני תנאים - חיים משותפים ומשק בית משותף - היא יורשת כמו בן/בת זוג נשואים, כל עוד לא קיימת צוואה אחרת. בפסק הדין הזה השופט אמר בצורה ברורה שהחיים עצמם הם הקובעים, לא הגט.


למה הילדים התנגדו כל כך שהיא תירש?

לפי עדויותיהם, הם חשו טינה כלפיה במשך שנים. הם טענו שהיתה רק עוזרת בית שפתאום רוצה לרשת, וניסו להציג את הקשר כמלאכותי. ייתכן שגם היה חשש כלכלי - בתור יורשת, היא תקבל חלק מהעזבון, וזה מקטין את החלק היחסי שלהם.


איך המוסד לביטוח לאומי קשור לסיפור?

המוסד הכיר במתנגדת כידועה בציבור כבר קודם, לאחר בדיקה משלו. זה לא מחייב את בית המשפט, אבל השופט אמר שזה בהחלט "שווה משקל". כלומר אם רשות ציבורית ביצעה חקירה והגיעה למסקנה שהם זוג, זה מחזק את טענתה.


האם עצם העובדה שהיה להם הסכם גירושים לא אמורה לחסום אותה מלהיות יורשת?

לא. בית המשפט הסביר שהסכם הגירושים מסדיר את הפרידה באותו זמן, אבל הוא לא יכול לנבא את החיים שאחרי. אם אחרי הגירושים הם בחרו לחזור לחיות יחד, לשתף נכסים, לישון באותה מיטה ולתפקד כמשפחה, ההסכם לא מבטל את זה. השופט אפילו רמז שההסכם כנראה נחתם בעיקר מסיבות כלכליות, ולא מתוך רצון להיפרד באמת.


למה העדות של הרב היתה משמעותית כל כך?

מכיוון שהוא היה עד חיצוני, נטול אינטרס. הוא הכיר אותם שנים, ראה אותם מתנהלים כמו זוג, ולא ידע בכלל שהם גרושים. כשעד כזה מספר שהשניים "נראו כמו כל זוג נשוי", זו ראיה חזקה של התנהלות זוגית אמיתית.


מה זה אומר שהם היו מורשי חתימה בחשבון אחד של השנייה?

זה אומר שכל אחד מהם נתן לשני הרשאה לנהל את הכספים שלו. לרוב עושים את זה רק עם מישהו שמאמינים בו לגמרי - בדרך כלל בן/בת זוג. זה ממש לא משהו שעושים עם "עוזרת בית". העירוב הכלכלי ביניהם היה עמוק.


למה השופט השתמש בביטוי "לא תורם לכבודם"?

מפני שהילדים ניסו לצייר את המתנגדת בדימויים פוגעניים, אפילו מבזים, כדי לטעון שלא היתה בת זוג. השופט ראה בכך זלזול מיותר - גם כלפי המתנגדת וגם כלפי עצמם. כלומר הטיעונים שלהם ירדו לרמה שלא מתאימה לדיון משפטי הוגן.


האם העובדה שהיו בין בני הזוג מריבות פגעה בטענתה?

ממש לא. להפך, העדויות על ריבים נתפשו כסימן למערכת יחסים אמיתית. השופט כתב שזוגיות אמיתית כוללת גם חיכוכים, וזה דווקא הוסיף לאמינות התמונה שהציגה המתנגדת.


מה יקרה עכשיו עם העיזבון?

האשה תיכלל בצו הירושה כמו כל בת זוג, לפי חלקה בחוק הירושה. כלומר היא לא מקבלת מתנה, אלא את החלק שמגיע לבן/בת זוג לפי דין. הילדים מהנישואים הקודמים יירשו יחד איתה, אבל חלקם יקטן בהתאם.


האם זוגות שחוזרים לחיות יחד אחרי גירושים צריכים "להיזהר"?

לא בהכרח "להיזהר", אבל להבין שיש לכך השלכות משפטיות. אם חיים כזוג לכל דבר, גם אם על הנייר גרושים, זה עשוי להעניק זכויות הדדיות, כולל ירושה. מי שרוצה להימנע מזה צריך לעגן את הרצון שלו בצוואה ברורה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
תוכניות בנייה
צילום: צילום מסך, אתר חברת מכלול

בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים, והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”

עוזי גרסטמן |

הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.

מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".

הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?

אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.

ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.