בשעות הערב של אחד מימי מרץ 2018, אחרי יום טיול ארוך של כיתה מתוכנית חינוכית תורנית מנתיבות, ירדו התלמידים ובני הצוות החינוכי מן האוטובוס ביבניאל ונכנסו למתחם הצימרים שבו תוכננה לינת הלילה. אלא שהמראה שנגלה לעיניהם לא הזכיר את המקום שעליו סיכמו מראש. בין המדשאות, בשבילי המעבר ובסמוך לאזורי המשחק נראו פועלים, כלי עבודה, חומרי בנייה וערמות של פרופילי אלומיניום. הצוות הופתע, כך קבע בית המשפט, משום שאיש לא עדכן אותם על כך שהמתחם מצוי בשיפוצים. למרות ההפתעה בחרו אנשי הצוות להמשיך בתוכנית הלילה, ואישרו לתלמידים להישאר במקום.

מה שקרה בהמשך, כך מתואר בפסק הדין, הפך את אותו ערב לאירוע שישפיע על הנער שבמרכז המקרה הבא למשך שנים. התלמיד, אז בן 14 בלבד, עלה ביחד עם חבריו לטרמפולינה שהוצבה על הדשא. בעל המתחם דרש מהם להסיר נעליים, משום שכך נהוג, והנער ציית. דקות ספורות לאחר מכן הוא איבד את שיווי המשקל - אולי משום שנדחף, אולי משום שקפץ מעט קדימה, כפי שהעיד בחקירתו - ונפל אל מחוץ לטרמפולינה. לרוע מזלו, במקום שבו אמור היה להיות דשא נקי חיכה לו פרופיל אלומיניום חד, כזה שהושאר כחלק מעבודות השיפוץ. מיד לאחר הנפילה, לפי עדותו, “פתאום אני מתחיל להרגיש כאב חזק בכל הגוף… אני רואה יורד לי דם מהרגל”. חבריו רצו לעברו, הבחינו בדם הרב ובפרופילים הצמודים למקום, והצוות החינוכי הוזעק אל הנער.

הוא פונה משם לבית החולים בפוריה בטבריה, ומשם הועבר הנער לניתוח בתל השומר. החתך העמוק בכף הרגל פגע בגידים ובעצבים, והותיר צלקת ארוכה ומגבלה בתנועה. תיעוד רפואי שהוגש לבית המשפט ובדיקות מומחים שקבעו נכות לצמיתות בשיעור של יותר מ-15% ליוו את פסק הדין. המשפט, שנוהל בבית משפט השלום בירושלים, פרש בהדרגה את השרשרת שהביאה לתאונה, ובעיקר את השאלה מי אחראי לה. בית המשפט בחן את חומרי הראיות, את עדויות התלמיד, חבריו, הצוות החינוכי והמומחים, והגיע למסקנה ברורה: שני גורמים מרכזיים - בעלי מתחם הצימרים והמוסד החינוכי - אחראים במשותף לפגיעה, וכל אחד מהם נושא באחריות של 50%.

מנהל בית הספר אישר בכתב את הפגיעה

כבר בתחילת פסק הדין, שניתן על ידי השופט חיים פס, נקבע כי גרסתו של התלמיד לגבי הנפילה על פרופיל האלומיניום מקובלת ומהימנה. השופט מצא חיזוק לגרסה הזו לא רק בעדותו הישירה של הנער, אלא גם בעדות של חבריו, בדיווחי הצוות החינוכי בזמן אמת ובתצהיר של מנהל בית הספר, גם אם האחרון כלל הערכות כלליות יותר. לדברי השופט, יש לתת משקל רב לעובדה שגם המנהל הנוכחי של בית הספר, שהעיד מטעם הנתבעים עצמם, אישר בכתב את אופן הפגיעה.

• המשחק הסתיים באשפוז: "המועצה ומשרד החינוך התרשלו"
• לכוד ברכב הבוער: הסיוט החוזר של דלתות חשמליות בתאונה הקטלנית; הפעם ברכב של שיאומי
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אחת העדויות המרכזיות היתה זו של רכז הטיולים, איתי חדאד. הוא סיפר כי הצוות הופתע מהשיפוצים שלא דווחו מראש, ואמר לבעל הצימר: "אני ממש כועס… אתה לא אמרת שום דבר על שיפוצים", ותיאר כיצד אסף ביחד עם הבעלים את חומרי השיפוץ לנקודה מרוכזת כדי לצמצם סיכונים. אלא שבעדותו התברר שהטרמפולינה עצמה שימשה לכיסוי של חלק מהמפגעים, וכי "הפרופיל הזה גם נעלם לנו… את זה לא ראינו". גם בעל הצימר עצמו, זה שהפרופיל היה בבעלותו, לא העיד, וההימנעות הזו, כך כתב השופט, פעלה לרעת הנתבעים.

המוסד החינוכי מצדו, טען לאורך ההליך כי האחריות מוטלת בראש ובראשונה על בעלי המתחם, משום שהצוות הסתמך על הצהרתו של בעל הצימרים כי המקום תקין ובטוח לשימוש. ואולם בית המשפט לא קיבל את נטענה נזו. השופט פס קבע באופן מפורש כי עם גילוי השיפוצים היתה מוטלת על הצוות החינוכי חובת זהירות מוגברת - כזו שכל מוסד חינוכי חייב בה כלפי תלמידיו, בדומה ל"אב על בנו", כפי שנכתב בפסיקה שהובאה בפסק הדין. הוא ציין כי היה על הצוות לשקול מחדש את הלינה, ליצור קשר עם חדר המצב של משרד החינוך ולהמתין לאישור המשך השהייה, ובעיקר לנקוט פעולות משמעותיות יותר לסילוק מפגעי הבטיחות.

עוד נקבע בהכרעת הדין כי התנהלות הצוות בביצוע ההשגחה היתה לוקה בחסר. בזמן התאונה שהה רכז הטיולים בסופרמרקט הסמוך עם כמה תלמידים, והמחנך נותר לבדו עם כ-30 תלמידים במתחם מפוזר ובתנאי בטיחות ירודים. רמת ההשגחה הזו, כך קבע בית המשפט, אינה עומדת בסטנדרט המצופה ממוסד חינוכי בשטח שבו קיימים מפגעים מסוכנים. השופט דחה גם את טענת הנתבעים כי התאונה אינה מוכחת או שאופן הפגיעה לא הובהר, ודחה את הספקות שהועלו לגבי מיקומם של הפרופילים או היעדר סימני דם בתמונות שצולמו לאחר מכן. העדויות של התלמידים עצמם, כולל זו של חברו של הנער שנפצע, היו חד־משמעיות: “אנחנו רואים אותו עם דם… ורואים את הפרופילים האלה ממש צמודים”. גם עדותה של האם, שסיפרה כי המחנך התקשר אליה בזמן אמת והסביר שבנה “נפצע מפרופיל אלומיניום”, חיזקה את הגרסה הזו.

• ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
• כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

נקבע גם אשם תורם של הנער

פסק הדין מתייחס גם לאשם תורם מצד התלמיד עצמו. בית המשפט קבע כי אמנם נער בן 14 צריך לנקוט זהירות בעת קפיצה בטרמפולינה, ובייחוד בשטח שבו הבחין בשיפוצים, אך ההתנהגות הזו לא מובילה לאשמה ברמה גבוהה. בסופו של דבר הטיל השופט על התובע אשם תורם בשיעור של 10% בלבד. “יש בקפיצה בטרמפולינה מן הסכנה”, כתב השופט, “אך לא יותר מכל משחק ילדים אחר… ובוודאי לא כזו שתביא את האשם המוחלט לפתח דלתו של התובע”.

בכל הקשור לנזקים, אומדן הנכות הרפואית נהפך למוקד מחלוקת בין המומחים, אך מומחה בית המשפט, ד"ר ולדימיר גולדמן, היה זה שקביעותיו אומצו. הוא מצא מגבלה בכיפוף הבהונות, פגיעה עצבית וירידה בתחושה, וכן צלקת משמעותית בכף הרגל - ובסך הכל נכות רפואית משוקללת של כ-15%. אף שהצלקת אינה בולטת למראית עין, והיא ממוקמת באזור שאינו גלוי בדרך כלל, הרי שהפגיעה בגידים ובתחושה בכף הרגל מותירה, לדבריו, השלכות תפקודיות מסוימות.

עם זאת, בית המשפט קבע שהנכות התפקודית, שמגלמת את השפעת הפגיעה על יכולת ההשתכרות, מגיעה ל-10%. התובע, כיום בן 21 ולומד בישיבה, העיד כי בכוונתו לעבוד בעתיד, וכי הוא מודע לצורך בפרנסה. השופט דחה את טענת חברת הביטוח שיש לחשב את הפסד ההשתכרות על בסיס שכר מינימום. הוא אימץ את ההלכה שלפיה לגבי קטינים החישוב נעשה לפי השכר הממוצע במשק, וקבע פיצוי משמעותי בגין הפסדי השתכרות לעתיד, שנגיע ביחד עם פנסיה לכ-498 אלף שקל. אל הסכום הזה הוסיף בית המשפט פיצוי בגין כאב וסבל - 75 אלף שקלים, וכן הוצאות רפואיות ועזרה בעבר, שהוערכו ב-10,000 שקל. סך הפיצוי הכולל, לאחר ניכוי האשם התורם, מגיע ל-538,344 שקל. בנוסף לכך, הורה השופט על תשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.

הנקודה המהותית בפסק הדין היא חלוקת האחריות. בית המשפט קבע חלוקה שווה בין הנתבעים: בעלי הצימר מצד אחד והמוסד החינוכי מצד שני. בעלי המתחם, משום שלא דאגו לוודא שהשטח נקי ממפגעים ומוכן לקליטת קבוצת תלמידים; ובית הספר, משום שלא פעל לפי הסטנדרט המצופה ממנו, לא יידע את משרד החינוך בשינויים שנגלו לעיניו, לא דרש שינוי מסלול לינה ולא השקיע מאמץ מספק בהשגחה ובפינוי חומרי השיפוץ. “הניקיון לא היה יסודי”, קבע השופט, “והעמיד את התלמידים בסכנה אשר התממשה ביחס לתובע”. עוד הוא הוסיף כי הצוות החינוכי פעל בחוסר זהירות עת בחר לאפשר לתלמידים להישאר במקום, ובכך העמיד את שלומם בסכנה.

למה בכלל היתה טרמפולינה במתחם שבו מתבצעים שיפוצים?

מתחמי צימרים כוללים לעתים מתקני משחק ואטרקציות שמיועדות לאורחים, גם אם במקום מתבצעות עבודות. במקרה הזה, ייתכן שהשיפוץ לא נגע ישירות לטרמפולינה ולכן בעלי המתחם לא טרחו להסיר אותה. בפועל, זה יצר בלבול: מצד אחד המתקן פתוח לשימוש, מצד שני המתחם אינו בטוח. השופט הדגיש שדווקא בגלל מצב השיפוצים היה על בעלי המקום לוודא שהטרמפולינה סגורה או שהאזור נקי ממפגעים.

למה הצוות החינוכי לא החליט פשוט לעזוב את המתחם כשהבין שיש שיפוצים?

ההחלטה לעזוב מקום לינה באמצע טיול אינה פשוטה. הצוות כבר הגיע בשעות הערב, עם קבוצה גדולה של תלמידים, והיה צריך לשקול לוגיסטיקה, לוחות זמנים ותיאום מול משרד החינוך. מפסק הדין ניתן להבין שהם ניסו להסתדר, אבל בית המשפט קבע שהיו צריכים לעצור, להתייעץ עם חדר המצב ולבחון חלופה. ההתנהלות ברוח "נזרום וננסה לנקות קצת" לא עמדה בסטנדרט המצופה מהם.

למה לא היתה השגחה צמודה על הטרמפולינה עצמה?

ככל הנראה הצוות החינוכי לא ראה בטרמפולינה מתקן מסוכן, בטח לא כזה שדורש השגחה מיוחדת. אבל בית המשפט הזכיר שהנסיבות היו חריגות: שיפוצים, חומרי בנייה מפוזרים ושני אנשי צוות בלבד על 30 תלמידים. בשטח כזה, מתקן משחק נהפך למוקד סיכון, ולכן היתה חובה להגביר את ההשגחה.

האם העובדה שהתלמיד הסיר את נעליו תרמה לפציעה שלו?

כן, במידה מסוימת. כשהוא נפל על הפרופיל, כף הרגל היתה חשופה ולכן החתך היה עמוק. אבל זו דרישת הבעלים: לא לעלות עם נעליים לטרמפולינה. בית המשפט לא הטיל אשם משמעותי על הילד בשל כך, בין היתר משום שהתלמידים רק מילאו אחר ההוראות.

למה השופט קבע אשם תורם של 10% אם הילד היה בטיול בפיקוח?

לפי הגישה המשפטית, גם קטין צריך לנקוט זהירות בסיסית בפעילות פיזית. במקרה הזה, העובדה שהיה מודע לשיפוצים והמשיך לשחק בטרמפולינה תרמה במעט לתוצאה. אבל השופט גם כתב שהסיכון במשחק טרמפולינה הוא סיכון של משחק ילדים רגיל, ולכן האשם התורם נשאר נמוך.

האם בית הספר היה יכול למנוע את התאונה אם אחד מאנשי הצוות היה נשאר עם התלמידים כל הזמן?

ייתכן מאוד שכן. פסק הדין מסביר שאיש צוות אחד יצא לקניות והשאיר מורה אחד עם כל התלמידים. זו לא חלוקת אחריות סבירה, בייחוד בשטח שבו יש מפגעים. אילו היו שני אנשי צוות משגיחים יחד, ייתכן שהיו שמים לב לסיכון סביב הטרמפולינה או אוסרים על השימוש בה.

למה בעל הצימר לא העיד במשפט?

לא ניתנה לכך סיבה רשמית, מכיוון שהוא כלל לא הגיב לתביעה. השופט ציין שההימנעות שלו מעדות פועלת לחובתו - כשצד בעל מידע משמעותי אינו מעיד, בית המשפט מניח שעדותו היתה עלולה להזיק לו.

האם היו יכולים למנוע את הנפילה אם הטרמפולינה היתה ממוקמת במקום אחר?

לפי התיאורים, הטרמפולינה היתה די קרובה לקיר, וההגנה טענה שאין היגיון בכך שהתובע נפל דווקא על פרופיל. אבל השופט קיבל עדויות המוכיחות שהפרופילים היו ממש ליד היציאה מהטרמפולינה. אם הטרמפולינה היתה במיקום אחר, הרחק מכל חומרי השיפוץ, סביר מאוד שלא היתה נפילה על חפץ חד.

האם במקרה כזה יש משמעות לשאלה אם זו היתה נפילה מקרית או דחיפה של חבר?

מבחינה משפטית, לא ממש. במשחקי טרמפולינה רגילים יש קפיצות ותזוזות. גם אם חבר נדחף או דחף בלי כוונה, זו התנהגות צפויה במשחק ילדים. האחריות עברה אל הבוגרים שהיו צריכים להבטיח סביבה בטוחה.

האם העובדה שלא נמצא דם בתמונות שצולמו אחרי האירוע שינתה משהו?

בית המשפט דחה את הטענה הזאת. התלמידים אמרו שראו דם ממש על הפרופיל, והמורה אמר שבעל הצימר הזיז את הפרופיל מיד אחרי האירוע. לכן היעדר הדם בתמונות לא סתר את העדויות.

למה הנכות התפקודית נקבעה רק על 10% ולא כמו הנכות הרפואית?

ת: הנכות הרפואית כוללת גם צלקת וירידה בתחושה שאינן משפיעות על העבודה העתידית של התלמיד. הנכות התפקודית משקפת את השאלה, כמה הפגיעה תקשה עליו להתפרנס בעתיד. השופט קבע שאין עדות לכך שהפגיעה תמנע ממנו לעבוד בעבודות רגילות, ולכן קבע נכות תפקודית נמוכה יותר.

האם ייתכן שהתלמיד יוכל בעתיד לדרוש עוד פיצוי אם מצבו יחמיר?

תיאורטית כן. במקרים מסוימים ניתן להגיש בקשה לפתיחת פסק דין עקב החמרת מצב רפואי. אבל זה נדיר ודורש הוכחות חדשות משמעותיות.

למה הפיצוי כולל גם פנסיה?

כשקובעים פיצוי על הפסד השתכרות לעתיד, מחשבים גם את ההפסד בהפקדות לפנסיה שהיו אמורות להינתן לאורך שנות העבודה. זה חלק מהנזק הכלכלי.