ילדים משחקים על טרמפולינה צילום: ביזפורטל
ילדים משחקים על טרמפולינה צילום: ביזפורטל

נפצע בטרמפולינה בטיול בית ספר - וזה הסכום שיקבל

הטיול לצפון נהפך לאירוע כואב כשנער בן 14 נפל מטרמפולינה במתחם צימרים ביבניאל, שהיה בעיצומם של שיפוצים שלא דווחו לצוות החינוכי. חתך עמוק בכף הרגל, ניתוח, תקופת שיקום ארוכה ומאבק משפטי של שנים, הובילו את בית המשפט לחלק אחריות שווה בין בעלי המתחם לבין המוסד החינוכי, ולפסוק לתלמיד פיצוי של יותר מ-538 אלף שקל. פסק הדין מציג תמונה מורכבת של מחדלים, כשלים ופיקוח חסר

עוזי גרסטמן | (1)

בשעות הערב של אחד מימי מרץ 2018, אחרי יום טיול ארוך של כיתה מתוכנית חינוכית תורנית מנתיבות, ירדו התלמידים ובני הצוות החינוכי מן האוטובוס ביבניאל ונכנסו למתחם הצימרים שבו תוכננה לינת הלילה. אלא שהמראה שנגלה לעיניהם לא הזכיר את המקום שעליו סיכמו מראש. בין המדשאות, בשבילי המעבר ובסמוך לאזורי המשחק נראו פועלים, כלי עבודה, חומרי בנייה וערמות של פרופילי אלומיניום. הצוות הופתע, כך קבע בית המשפט, משום שאיש לא עדכן אותם על כך שהמתחם מצוי בשיפוצים. למרות ההפתעה בחרו אנשי הצוות להמשיך בתוכנית הלילה, ואישרו לתלמידים להישאר במקום.

מה שקרה בהמשך, כך מתואר בפסק הדין, הפך את אותו ערב לאירוע שישפיע על הנער שבמרכז המקרה הבא למשך שנים. התלמיד, אז בן 14 בלבד, עלה ביחד עם חבריו לטרמפולינה שהוצבה על הדשא. בעל המתחם דרש מהם להסיר נעליים, משום שכך נהוג, והנער ציית. דקות ספורות לאחר מכן הוא איבד את שיווי המשקל - אולי משום שנדחף, אולי משום שקפץ מעט קדימה, כפי שהעיד בחקירתו - ונפל אל מחוץ לטרמפולינה. לרוע מזלו, במקום שבו אמור היה להיות דשא נקי חיכה לו פרופיל אלומיניום חד, כזה שהושאר כחלק מעבודות השיפוץ. מיד לאחר הנפילה, לפי עדותו, “פתאום אני מתחיל להרגיש כאב חזק בכל הגוף… אני רואה יורד לי דם מהרגל”. חבריו רצו לעברו, הבחינו בדם הרב ובפרופילים הצמודים למקום, והצוות החינוכי הוזעק אל הנער.

הוא פונה משם לבית החולים בפוריה בטבריה, ומשם הועבר הנער לניתוח בתל השומר. החתך העמוק בכף הרגל פגע בגידים ובעצבים, והותיר צלקת ארוכה ומגבלה בתנועה. תיעוד רפואי שהוגש לבית המשפט ובדיקות מומחים שקבעו נכות לצמיתות בשיעור של יותר מ-15% ליוו את פסק הדין. המשפט, שנוהל בבית משפט השלום בירושלים, פרש בהדרגה את השרשרת שהביאה לתאונה, ובעיקר את השאלה מי אחראי לה. בית המשפט בחן את חומרי הראיות, את עדויות התלמיד, חבריו, הצוות החינוכי והמומחים, והגיע למסקנה ברורה: שני גורמים מרכזיים - בעלי מתחם הצימרים והמוסד החינוכי - אחראים במשותף לפגיעה, וכל אחד מהם נושא באחריות של 50%.

מנהל בית הספר אישר בכתב את הפגיעה

כבר בתחילת פסק הדין, שניתן על ידי השופט חיים פס, נקבע כי גרסתו של התלמיד לגבי הנפילה על פרופיל האלומיניום מקובלת ומהימנה. השופט מצא חיזוק לגרסה הזו לא רק בעדותו הישירה של הנער, אלא גם בעדות של חבריו, בדיווחי הצוות החינוכי בזמן אמת ובתצהיר של מנהל בית הספר, גם אם האחרון כלל הערכות כלליות יותר. לדברי השופט, יש לתת משקל רב לעובדה שגם המנהל הנוכחי של בית הספר, שהעיד מטעם הנתבעים עצמם, אישר בכתב את אופן הפגיעה.

אחת העדויות המרכזיות היתה זו של רכז הטיולים, איתי חדאד. הוא סיפר כי הצוות הופתע מהשיפוצים שלא דווחו מראש, ואמר לבעל הצימר: "אני ממש כועס… אתה לא אמרת שום דבר על שיפוצים", ותיאר כיצד אסף ביחד עם הבעלים את חומרי השיפוץ לנקודה מרוכזת כדי לצמצם סיכונים. אלא שבעדותו התברר שהטרמפולינה עצמה שימשה לכיסוי של חלק מהמפגעים, וכי "הפרופיל הזה גם נעלם לנו… את זה לא ראינו". גם בעל הצימר עצמו, זה שהפרופיל היה בבעלותו, לא העיד, וההימנעות הזו, כך כתב השופט, פעלה לרעת הנתבעים.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

המוסד החינוכי מצדו, טען לאורך ההליך כי האחריות מוטלת בראש ובראשונה על בעלי המתחם, משום שהצוות הסתמך על הצהרתו של בעל הצימרים כי המקום תקין ובטוח לשימוש. ואולם בית המשפט לא קיבל את נטענה נזו. השופט פס קבע באופן מפורש כי עם גילוי השיפוצים היתה מוטלת על הצוות החינוכי חובת זהירות מוגברת - כזו שכל מוסד חינוכי חייב בה כלפי תלמידיו, בדומה ל"אב על בנו", כפי שנכתב בפסיקה שהובאה בפסק הדין. הוא ציין כי היה על הצוות לשקול מחדש את הלינה, ליצור קשר עם חדר המצב של משרד החינוך ולהמתין לאישור המשך השהייה, ובעיקר לנקוט פעולות משמעותיות יותר לסילוק מפגעי הבטיחות.

עוד נקבע בהכרעת הדין כי התנהלות הצוות בביצוע ההשגחה היתה לוקה בחסר. בזמן התאונה שהה רכז הטיולים בסופרמרקט הסמוך עם כמה תלמידים, והמחנך נותר לבדו עם כ-30 תלמידים במתחם מפוזר ובתנאי בטיחות ירודים. רמת ההשגחה הזו, כך קבע בית המשפט, אינה עומדת בסטנדרט המצופה ממוסד חינוכי בשטח שבו קיימים מפגעים מסוכנים. השופט דחה גם את טענת הנתבעים כי התאונה אינה מוכחת או שאופן הפגיעה לא הובהר, ודחה את הספקות שהועלו לגבי מיקומם של הפרופילים או היעדר סימני דם בתמונות שצולמו לאחר מכן. העדויות של התלמידים עצמם, כולל זו של חברו של הנער שנפצע, היו חד־משמעיות: “אנחנו רואים אותו עם דם… ורואים את הפרופילים האלה ממש צמודים”. גם עדותה של האם, שסיפרה כי המחנך התקשר אליה בזמן אמת והסביר שבנה “נפצע מפרופיל אלומיניום”, חיזקה את הגרסה הזו.

קיראו עוד ב"משפט"

נקבע גם אשם תורם של הנער

פסק הדין מתייחס גם לאשם תורם מצד התלמיד עצמו. בית המשפט קבע כי אמנם נער בן 14 צריך לנקוט זהירות בעת קפיצה בטרמפולינה, ובייחוד בשטח שבו הבחין בשיפוצים, אך ההתנהגות הזו לא מובילה לאשמה ברמה גבוהה. בסופו של דבר הטיל השופט על התובע אשם תורם בשיעור של 10% בלבד. “יש בקפיצה בטרמפולינה מן הסכנה”, כתב השופט, “אך לא יותר מכל משחק ילדים אחר… ובוודאי לא כזו שתביא את האשם המוחלט לפתח דלתו של התובע”.

בכל הקשור לנזקים, אומדן הנכות הרפואית נהפך למוקד מחלוקת בין המומחים, אך מומחה בית המשפט, ד"ר ולדימיר גולדמן, היה זה שקביעותיו אומצו. הוא מצא מגבלה בכיפוף הבהונות, פגיעה עצבית וירידה בתחושה, וכן צלקת משמעותית בכף הרגל - ובסך הכל נכות רפואית משוקללת של כ-15%. אף שהצלקת אינה בולטת למראית עין, והיא ממוקמת באזור שאינו גלוי בדרך כלל, הרי שהפגיעה בגידים ובתחושה בכף הרגל מותירה, לדבריו, השלכות תפקודיות מסוימות.

עם זאת, בית המשפט קבע שהנכות התפקודית, שמגלמת את השפעת הפגיעה על יכולת ההשתכרות, מגיעה ל-10%. התובע, כיום בן 21 ולומד בישיבה, העיד כי בכוונתו לעבוד בעתיד, וכי הוא מודע לצורך בפרנסה. השופט דחה את טענת חברת הביטוח שיש לחשב את הפסד ההשתכרות על בסיס שכר מינימום. הוא אימץ את ההלכה שלפיה לגבי קטינים החישוב נעשה לפי השכר הממוצע במשק, וקבע פיצוי משמעותי בגין הפסדי השתכרות לעתיד, שנגיע ביחד עם פנסיה לכ-498 אלף שקל. אל הסכום הזה הוסיף בית המשפט פיצוי בגין כאב וסבל - 75 אלף שקלים, וכן הוצאות רפואיות ועזרה בעבר, שהוערכו ב-10,000 שקל. סך הפיצוי הכולל, לאחר ניכוי האשם התורם, מגיע ל-538,344 שקל. בנוסף לכך, הורה השופט על תשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.

הנקודה המהותית בפסק הדין היא חלוקת האחריות. בית המשפט קבע חלוקה שווה בין הנתבעים: בעלי הצימר מצד אחד והמוסד החינוכי מצד שני. בעלי המתחם, משום שלא דאגו לוודא שהשטח נקי ממפגעים ומוכן לקליטת קבוצת תלמידים; ובית הספר, משום שלא פעל לפי הסטנדרט המצופה ממנו, לא יידע את משרד החינוך בשינויים שנגלו לעיניו, לא דרש שינוי מסלול לינה ולא השקיע מאמץ מספק בהשגחה ובפינוי חומרי השיפוץ. “הניקיון לא היה יסודי”, קבע השופט, “והעמיד את התלמידים בסכנה אשר התממשה ביחס לתובע”. עוד הוא הוסיף כי הצוות החינוכי פעל בחוסר זהירות עת בחר לאפשר לתלמידים להישאר במקום, ובכך העמיד את שלומם בסכנה.


למה בכלל היתה טרמפולינה במתחם שבו מתבצעים שיפוצים?

מתחמי צימרים כוללים לעתים מתקני משחק ואטרקציות שמיועדות לאורחים, גם אם במקום מתבצעות עבודות. במקרה הזה, ייתכן שהשיפוץ לא נגע ישירות לטרמפולינה ולכן בעלי המתחם לא טרחו להסיר אותה. בפועל, זה יצר בלבול: מצד אחד המתקן פתוח לשימוש, מצד שני המתחם אינו בטוח. השופט הדגיש שדווקא בגלל מצב השיפוצים היה על בעלי המקום לוודא שהטרמפולינה סגורה או שהאזור נקי ממפגעים.


למה הצוות החינוכי לא החליט פשוט לעזוב את המתחם כשהבין שיש שיפוצים?

ההחלטה לעזוב מקום לינה באמצע טיול אינה פשוטה. הצוות כבר הגיע בשעות הערב, עם קבוצה גדולה של תלמידים, והיה צריך לשקול לוגיסטיקה, לוחות זמנים ותיאום מול משרד החינוך. מפסק הדין ניתן להבין שהם ניסו להסתדר, אבל בית המשפט קבע שהיו צריכים לעצור, להתייעץ עם חדר המצב ולבחון חלופה. ההתנהלות ברוח "נזרום וננסה לנקות קצת" לא עמדה בסטנדרט המצופה מהם.


למה לא היתה השגחה צמודה על הטרמפולינה עצמה?

ככל הנראה הצוות החינוכי לא ראה בטרמפולינה מתקן מסוכן, בטח לא כזה שדורש השגחה מיוחדת. אבל בית המשפט הזכיר שהנסיבות היו חריגות: שיפוצים, חומרי בנייה מפוזרים ושני אנשי צוות בלבד על 30 תלמידים. בשטח כזה, מתקן משחק נהפך למוקד סיכון, ולכן היתה חובה להגביר את ההשגחה.


האם העובדה שהתלמיד הסיר את נעליו תרמה לפציעה שלו?

כן, במידה מסוימת. כשהוא נפל על הפרופיל, כף הרגל היתה חשופה ולכן החתך היה עמוק. אבל זו דרישת הבעלים: לא לעלות עם נעליים לטרמפולינה. בית המשפט לא הטיל אשם משמעותי על הילד בשל כך, בין היתר משום שהתלמידים רק מילאו אחר ההוראות.


למה השופט קבע אשם תורם של 10% אם הילד היה בטיול בפיקוח?

לפי הגישה המשפטית, גם קטין צריך לנקוט זהירות בסיסית בפעילות פיזית. במקרה הזה, העובדה שהיה מודע לשיפוצים והמשיך לשחק בטרמפולינה תרמה במעט לתוצאה. אבל השופט גם כתב שהסיכון במשחק טרמפולינה הוא סיכון של משחק ילדים רגיל, ולכן האשם התורם נשאר נמוך.


האם בית הספר היה יכול למנוע את התאונה אם אחד מאנשי הצוות היה נשאר עם התלמידים כל הזמן?

ייתכן מאוד שכן. פסק הדין מסביר שאיש צוות אחד יצא לקניות והשאיר מורה אחד עם כל התלמידים. זו לא חלוקת אחריות סבירה, בייחוד בשטח שבו יש מפגעים. אילו היו שני אנשי צוות משגיחים יחד, ייתכן שהיו שמים לב לסיכון סביב הטרמפולינה או אוסרים על השימוש בה.


למה בעל הצימר לא העיד במשפט?

לא ניתנה לכך סיבה רשמית, מכיוון שהוא כלל לא הגיב לתביעה. השופט ציין שההימנעות שלו מעדות פועלת לחובתו - כשצד בעל מידע משמעותי אינו מעיד, בית המשפט מניח שעדותו היתה עלולה להזיק לו.


האם היו יכולים למנוע את הנפילה אם הטרמפולינה היתה ממוקמת במקום אחר?

לפי התיאורים, הטרמפולינה היתה די קרובה לקיר, וההגנה טענה שאין היגיון בכך שהתובע נפל דווקא על פרופיל. אבל השופט קיבל עדויות המוכיחות שהפרופילים היו ממש ליד היציאה מהטרמפולינה. אם הטרמפולינה היתה במיקום אחר, הרחק מכל חומרי השיפוץ, סביר מאוד שלא היתה נפילה על חפץ חד.


האם במקרה כזה יש משמעות לשאלה אם זו היתה נפילה מקרית או דחיפה של חבר?

מבחינה משפטית, לא ממש. במשחקי טרמפולינה רגילים יש קפיצות ותזוזות. גם אם חבר נדחף או דחף בלי כוונה, זו התנהגות צפויה במשחק ילדים. האחריות עברה אל הבוגרים שהיו צריכים להבטיח סביבה בטוחה.


האם העובדה שלא נמצא דם בתמונות שצולמו אחרי האירוע שינתה משהו?

בית המשפט דחה את הטענה הזאת. התלמידים אמרו שראו דם ממש על הפרופיל, והמורה אמר שבעל הצימר הזיז את הפרופיל מיד אחרי האירוע. לכן היעדר הדם בתמונות לא סתר את העדויות.


למה הנכות התפקודית נקבעה רק על 10% ולא כמו הנכות הרפואית?

ת: הנכות הרפואית כוללת גם צלקת וירידה בתחושה שאינן משפיעות על העבודה העתידית של התלמיד. הנכות התפקודית משקפת את השאלה, כמה הפגיעה תקשה עליו להתפרנס בעתיד. השופט קבע שאין עדות לכך שהפגיעה תמנע ממנו לעבוד בעבודות רגילות, ולכן קבע נכות תפקודית נמוכה יותר.


האם ייתכן שהתלמיד יוכל בעתיד לדרוש עוד פיצוי אם מצבו יחמיר?

תיאורטית כן. במקרים מסוימים ניתן להגיש בקשה לפתיחת פסק דין עקב החמרת מצב רפואי. אבל זה נדיר ודורש הוכחות חדשות משמעותיות.


למה הפיצוי כולל גם פנסיה?

כשקובעים פיצוי על הפסד השתכרות לעתיד, מחשבים גם את ההפסד בהפקדות לפנסיה שהיו אמורות להינתן לאורך שנות העבודה. זה חלק מהנזק הכלכלי.

תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    אנונימי 03/12/2025 08:23
    הגב לתגובה זו
    לא הוגן לחלק 50 50. היה צריך להטיל את רוב הפיצוי על בעל הצימר.
לחיצת יד הסכם
צילום: FREEPIK

הירושה נהפכה למכרז מחייב: שלושה אחים ייאלצו למכור בית

יורשי נכס ברעננה ביקשו לבחון את שוויו, אך מצאו עצמם מחויבים למכור אותו למציעים שזכו בהתמחרות.  השופטת יעל מושקוביץ קבעה כי נוצר הסכם מחייב, אף שהאחים חזרו בהם וסירבו לחתום.  התנהלותם במסגרת המכרז העידה על כוונת מכירה, והחוזה ייאכף, בצירוף שיערוך חלקי של יתרת התמורה עבור הבית
עוזי גרסטמן |

שלושה אחים מרעננה, בעלי זכויות משותפות בנכס שקיבלו מאביהם המנוח, החליטו לפעול לקראת מימושו. חילוקי דעות על שווי הבית - נכס ישן יחסית ברחוב פרץ 14 בעיר - הובילו אותם למסלול שנדמה היה בעיניהם טכני בלבד: פרסום הזמנה להציע הצעות ורכישת חוברת מכרז בסכום צנוע, לטובת קבלת הערכה אמיתית לשוויו של הנכס. את השלב הבא הם לא צפו.

הם בוודאי שלא תיארו לעצמם שבתום ההתמחרות, לאחר שהצעה בסכום של 8.5 מיליון שקל תוכרז כהצעה הזוכה ותשולם מקדמה של 10% על ידי הזוכים, יקבע בית המשפט כי אף מבלי שיש חתימה פיזית שלהם על החוזה, כבר נכרת בינם לבין הרוכשים הסכם מחייב שחובה לאוכפו. אלא שזה בדיוק מה שקרה, והסיפור שבמרכזו שלושה אחים, עורכי דין, קבוצת ווטסאפ סוערת והצהרות סותרות על כוונה למכור, הגיע לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד. משם יצא המקרה עם תוצאה ברורה: העסקה עומדת וקיימת.

השופטת יעל מושקוביץ קבעה בפסק דין מקיף, המשתרע על פני עשרות עמודים, כי לפניה מקרה מובהק שבו התנהגות הצדדים, מצגיהם והתנהלותם החיצונית יצרו חוזה מחייב, גם אם בדיעבד ניסו הנתבעים לטעון אחרת. "התנהלותם האובייקטיבית והחיצונית של הנתבעים", כתבה השופטת בהכרעתה, "מעידה על גמירות דעתם להתקשר בהסכם, והתובעים רשאים היו להסתמך על התנהלותם זו". בכך נהפך מרוץ קצר לבדיקת שווי הנכס, כפי שטענו האחים מאוחר יותר, למסלול ארוך אל עבר אכיפת הסכם מכר שאותו הם ביקשו לבטל.

ההזמנה שהובילה לזכייה - ולסכסוך

הכל החל במרץ 2022. שלושת האחים, שזכויות החכירה בנכס שבמרכז הסיפור עדיין היו רשומות על שם האב המנוח, פרסמו הזמנה להציע הצעות. החוברת שנמכרה למתעניינים בעלות של 1,000 שקל כללה שומה רשמית שהעריכה את שווי המקרקעין ב-8.5 מיליון שקל, וכן טיוטת הסכם מכר מפורטת ומוכנה לחתימה. מי שרצה להגיש הצעה נדרש לערבות בנקאית של 5% מהסכום.

התובעים, שלושה שותפים עסקיים, רכשו את החוברת, ביקרו בנכס ואף נפגשו עם דיירים ובני משפחה. הם הגישו הצעה ראשונית של 5 מיליון שקל. זמן קצר לאחר מכן הם עודכנו על ידי עו"ד אלחנן ויניצקי, שליווה את המכירה מטעם האחים, כי תתקיים התמחרות ושעליהם להעלות את הערבות. הם עשו זאת, התייצבו להתמחרות, ולאחר כמה סבבים הוכרזו כזוכים. באותו ערב עצמו, כך התברר בהמשך, כבר הועברה אליהם טיוטה מתוקנת של חוזה המכר, מותאמת להצעה הזוכה. למחרת הם הפקידו בידי עו"ד ויניצקי תשלום ראשון של 487.5 אלף שקל - 10% מהתמורה. מבחינתם הכל התקדם כצפוי. ואולם מבחינת האחים, התמונה השתנתה.

הריסת הבניינים באור יהודה. קרדיט: פיפל פוטוגרפיהריסת הבניינים באור יהודה. קרדיט: פיפל פוטוגרפי

האם ניתן להרוס אגף בבית משותף ללא הסכמת הדיירים האחרים במבנה?

פסק דין קבע כי גם בבית מורכב, הכולל אגפים נפרדים, שינוי מהותי הפוגע במרקם הקהילתי של הבית המשותף או בזכויות השימוש ברכוש המשותף מחייב הסכמה מלאה של כלל בעלי הדירות. בני זוג שביקשו להרוס את האגף שבבעלותם ולבנותו מחדש נתקלו בהתנגדות השכנים, והפעם בית המשפט קיבל את עמדת המתנגדים. השופט הזהיר ממהלך שיהפוך את הבית "למבנה מפוצל שאינו עומד עוד כחטיבה אחת"

עוזי גרסטמן |

בוקר חורפי אחד ברחוב ד'ישראלי בחיפה התעורר בית משותף ותיק אל דיון משפטי שעתיד היה להגדיר מחדש את גבולות הזכות הקניינית של דיירים בבניין מורכב. באותו רחוב שקט ניצב בית הכולל שני אגפים, קדמי ואחורי, שמתפקדים זה לצד זה שנים ארוכות. ואולם מאחורי הדלתות הסגורות של האגף הקדמי התגבש רעיון שהצית מחלוקת עקרונית על מהותו של הבית המשותף ועל השאלה עד כמה רשאים בעליו של אגף אחד לעצב את גורלו של כל המבנה.

בני זוג שרכשו שתי דירות באגף הקדמי ביקשו לבצע מהלך דרמטי: להרוס את כל האגף, עד ליסוד, ולבנות במקומו יחידת מגורים חדשה שכוללת חניה ומרתף. לטענתם, תקנון הבית המשותף מתיר לכל אגף להתנהל כיחידה עצמאית, ולכן החלטותיהם אינן תלויות בהסכמת שאר הדיירים. מבחינתם, הבית המשותף אמנם מאגד שני מבנים, אך כל אחד מהם מהווה למעשה יחידה נפרדת שאינה עומדת במערכת יחסים של תלות אל מול רעותה.

מנגד, דיירי האגף האחורי סברו כי מדובר במהלך החורג בהרבה ממסגרת ההתנהלות השוטפת. הדיירים טענו כי הריסת מבנה שלם אינה רק פעולה נקודתית המוגבלת לגבולות האגף, אלא כזו בעלת השלכות מהותיות על הבניין כולו. הם הזהירו מפגיעה בזכות הקניין שלהם ומיצירת מצב שבו בוצע שינוי חד-צדדי שעלול לפגוע באפשרות לבצע בעתיד פרויקט תמ"א 38 רחב בכל המבנה. לטענתם, אי אפשר לנתק בין האגפים, בעיקר כשהמהלך עלול לקבוע עובדות שישפיעו על כל הדיירים לשנים ארוכות.

בית משותף כקהילה בעלת אינטרסים משותפים

המפקחת על רישום המקרקעין קיבלה את עמדת בני הזוג, וקבעה כי מכיוון שהתקנון אינו כולל איסור מפורש על הריסה ובנייה מחדש, הרי שהדבר מותר. אלא שהמחלוקת המשיכה לבעבע מתחת לפני השטח, עד שהגיעה לפתחו של בית המשפט המחוזי בחיפה ואל השופט יוסי טורס, שהחזיר את הגלגל לאחור ופסק מחדש בשאלה העקרונית: האם ניתן לבצע שינוי מהותי בבית מורכב ללא הסכמת כלל בעלי הדירות?

פסק הדין שפרסם השופט טורס חורג מהסכסוך הפרטני ומתווה קו ברור לגבי אופיו של הבית המשותף כקהילה בעלת אינטרסים משותפים. השופט פתח את קביעותיו בהתייחסות לבסיס העקרוני, שלפיו שינויים משמעותיים במבנה מחייבים הסכמה כללית, אלא אם התקנון מתיר אותם במפורש. על כן, לדבריו, אין מקום להניח כי שתיקת התקנון מאפשרת פעולות קיצוניות כמו הריסת אגף שלם. כפי שהוא כתב בהכרעתו, "מדובר בקפיצה לוגית שאינה מובנת מאליה", כשהמפקחת הניחה ששתיקת התקנון היא מעין היתר לפעולה כה רחבה.