בוטלו השיבושים בנתב"ג
לבקשת מנכ"ל רשות שדות התעופה, גבי אופיר, הסכימה נציגות העובדים לדחות את העיצומים שהיו מתוכננים להתקיים היום בצהריים בנמל התעופה בן-גוריון.
זאת, כך נמסר, מתוך רצון להגיע לפתרון מוסכם בפגישה שתתקיים הערב בין הנהלת הרשות לנציגי האוצר."חיכינו שנה. לא יקרה שום דבר אם נמתין שבוע נוסף. בעיקר לאחר שבפגישה עם גבי אופיר וההנהלה נמסר לנו, כי האוצר מתכוון הפעם, ברצינות, למצוא פתרונות לבעיית הפקחים, בפגישה הערב בין ההנהלה והאוצר", כך מסרו נציגי ועד העובדים.
גם נציגי פקחי הטיסה בוועד העובדים החליטו הבוקר להיענות לבקשתו של מנכ"ל הרשות, גבי אופיר, ולדחות את הפעולות הארגוניות שהיו גורמות לשיבושים בטרמינל 3, כדי לתת סיכוי לפגישה בין האוצר והנהלת הרשות, שתתקיים הערב. "המאבק הוא על תקנים חסרים ושעות העבודה הארוכות של פקחי הטיסה. המסכנים את בטיחות המטוסים הממריאים ונוחתים. אנו קוראים לאוצר לא להמתין עד שתתרחש תאונה אווירית, חס וחלילה, אנו אחראים לבטיחות הציבור ולכן אנו מתריעים מראש על הסכנות", אמר נציג פקחי הטיסה בוועד העובדים.ההסכם של פקחי הטיסה, שסוכם עם הנהלת הרשות לפני שנה, קובע כי פקחי הטיסה מצטרפים לתוכנית ההתייעלות של הרשות - לפיה הם יצטרכו לעבוד יותר שעות. בתמורה הסכימה ההנהלה שסעיפים שונים במשכורות פקחי הטיסה, שהיום אינם מחושבים לצורכי פנסיה, יצורפו לחישובים הפנסיוניים שלהם.

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.