עובדות וטענות: ימים מספר לאחר שנולד תינוקה, חתמה אם על הסכמתה למסירתו לאימוץ, תוך שהיא מסרבת למסור את זהות האב. בסמוך לאחר-מכן, העבירה פקידת הסעד את הקטין למערערים, הוריו המאמצים, וביהמ"ש אישר את ההעברה. חודשים מספר לאחר מכן, בהיות הקטין בן חמישה חודשים, פנתה אמו הביולוגית לבית המשפט בבקשה לביטול הסכמתה לאימוצו. בקשתה אוחדה עם זו של אביו הביולוגי של הקטין לביטול הכרזת בנו כבר אימוץ כלפיו. בית המשפט לענייני משפחה החליט לבטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפי אביו ולהורות על העברתו למשמורת האב, שיהיה רשאי לגדלו יחד עם האם. מכאן הערעור נשוא הדיון של ההורים המיועדים לאמץ.

אין מחלוקת שבענייני אימוץ, ניתן משקל מכריע לטובתו של הקטין. אולם עולה השאלה מהי טובת הקטין בנסיבות העניין וזאת לאור שתי עובדות עיקריות: (1) האב המיועד לאמץ חולה במחלה סופנית ו - (2) הנזק שיגרם לקטין מניתוקו מהוריו המאמצים – המשפחה היחידה שהוא מכיר כשנה ושמונה חודשים.

דיון משפטי:

כב' הש' י' שטופמן:

אין מחלוקת כי ההורים המיועדים לאמץ סיפקו לקטין את כל הצרכים להם הוא היה זקוק לצורך גדילתו המיטבית, צרכים פיסיים ונפשיים כאחד. עוד אין מחלוקת כי הפסקת הקשר של הקטין עם הדמויות ההוריות המיטיבות, הקיימות בחייו מאז היותו בן עשרה ימים וניפוץ כל המסגרת שבה חי וגדל עלולים להזיק להתפתחותו העתידית. יחד עם זאת, במקרה הנדון יש לתת את הדעת לגורמים נוספים, אשר בהצטברם מכריעים את הכף לכיוון החזרת הקטין לבית הוריו הביולוגיים. אחד מהגורמים הנוספים אלו הוא מחלתו הסופנית של האב המיועד לאמץ. אין להטיל על הקטין לחיות את שנות ינקותו בצל מחלתו הקשה של האב. עוד אין להתעלם מהעובדה, כי השארת הקטין בבית ההורים המיועדים לאמצו, גוזרת על הקטין לא רק התמודדות עם מחלתו הקשה של האב, בשנות ינקותו, אלא גם, חלילה, יתמות בגיל צעיר. אין כל ספק, כי המחלה הקשה משפיעה ותשפיע קשות על ההורים המיועדים לאמץ, ואין לסבור כי טובת הקטין מצדיקה חשיפתו להתמודדות הקשה, אשר ברמה גבוהה של סבירות, עוד נכונה, למרבה הצער, להורים המיועדים לאמץ. יתר על כן, מחלתו הקשה של האב, שהיא, בהחלט, שיקול בעל חשיבות ראשונה במעלה בגינו יש להעביר את הקטין לבית הוריו הביולוגיים, איננה השיקול היחיד. לשיקול מכריע זה יש להוסיף גם את העובדה שבכל מקרה, תמיד ועד עולם, ילד מאומץ הינו ילד מאומץ. תמיד יתלבט בבעיות זהות, במיוחד בענייננו, משסביר להניח כי הדי הסכסוך הקשה בין ההורים המבקשים לאמצו לבין הוריו הביולוגיים, יגיע לאוזניו, בשלב כלשהו בחייו. מן הראוי לציין גם, כי להוריו הביולוגיים של הקטין עתיד להיוולד בקרוב, ילד נוסף, וכך מנענו מהקטין לא רק את הוריו הביולוגיים אלא גם אחים בדם. יש להדגיש כי אין למצוא כל פסול ב"קול הדם" - קרי "קולה" של המשפחה הביולוגית ועדיפותה על משפחה אחרת. "קול הדם" הוא "קול הטבע"; אמת נכון הדבר כי במתח הפנימי שבין טובת הקטין ו"קול דם", משטובת הקטין מחייבת קביעה שונה, מהמתבקשת על פי "קול הדם", מעמדה של טובת הקטין עליונה ממעמד "קול הדם". יחד עם זאת, יש ליתן ל"קול הדם" או "קול הטבע" מעמד בין יתר שיקולי "טובת הילד", ובענייננו, יש לתת משקל ראוי לזכותו הטבעית של הקטין לגדול בחיק משפחתו הביולוגית.

סוף דבר: נסיבות ענייננו אינן מתירות לנו למנוע קטין מלגדול בחיק משפחתו הביולוגית. יש לדחות את הערעור ולהחזיר את הילד למשפחתו הביולוגית.

הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.