תקציר ת"פ 3454/09

מדינת ישראל - פתמ"א (מיסוי וכלכלה) נ' אביגדור יצחקי

בית משפט השלום בתל אביב זיכה רואה חשבון מעבירה של סיוע לאחר להתחמק ממס בקשר עם ניהול הליך גילוי מרצון בעבור לקוחו, באשר להכנסות שנטען כי התקבלו בחו"ל בעקבות עסקה חד פעמית שאינה ממשלח ידו של הלקוח, ולכאורה פטורות ממס על פי הדין החל עובר לתיקון 132 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). לימים התברר כי ההכנסות נשוא כתב האישום אשר שימשו נושא להליך שהתנהל מול פקיד השומה ובגינן הושג הסכם השומה, היו הכנסות ממשלח ידה של אשת הלקוח, הכנסות שחבות במס בישראל. לא היו אלה הכנסות של הלקוח כפי שהוצגו בפני רשות המסים. בעקבות האמור הוגש כתב אישור נגד הנאשם. בית המשפט זיכה כאמור את הנאשם וקבע כי עד לסיום הליך הפשרה מול פקיד השומה, לא הייתה ולא ניתנה לנאשם כל סיבה ולו רמז לחשוב שלא מדובר בהכנסותיו של הלקוח כי אם של אשתו.

השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים

-------------------------------------------------------

הנאשם הוא רואה חשבון בהשכלתו ובעיסוקו. הנאשם הועמד לדין בגין מעשים ומחדלים שמייחסת לו המאשימה כמייצגם של ולנטין ואירנה ליסק (להלן: "בני הזוג"), סוכן ביטוח ובכירה בחברת ECI, במסגרת הליך של "גילוי מרצון" שניהל למענם עם פקיד השומה כפר סבא. בכתב האישום טוענת המאשימה כי במזיד ומתוך כוונה לסייע לבני הזוג להתחמק מתשלום המס המגיע, הוליך הנאשם שולל את פקיד השומה כשהציג בפניו מצג כוזב באשר למקור הכנסותיהם של בני הזוג, ובכך השתמש במרמה או בתחבולה כדי לסייע לאחר להתחמק מתשלום מס, עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה.

השתלשלות המקרה מתחילה באוקטובר 2004, אז פנה ולנטין לנאשם כדי שזה ייצגו מול רשויות המס כדי להסדיר נושא של הכנסות לא מדווחות שהכספים בגינן מצויים בחשבון בנק בחו"ל. המשא ומתן מול פקיד השומה בעניין נפתח בינואר 2005. או אז דיווח הנאשם במסגרת גילוי מרצון על הכנסות בסך 13 מיליון ש"ח כהכנסה חד פעמית של ולנטין, שהתקבלה בחו"ל מפעולת תיווך בתחום שאינו במסגרת עיסוקו או משלח ידו של הנישום בישראל, הכנסות אשר נטען כי הן פטורות ממס לפי סעיף 5(1) לפקודה בנוסחו עובר לתיקון 12 משנת 2003. בהסתמך על המצג העניק פקיד השומה לזוג (אשר להם תיק שומה מאוחד) חסינות מפני העמדה לדין בהליך פלילי. במסגרת הדיונים הגיעו הצדדים להסכם הפשרה, ובהסכם הצהיר ולנטין על הכנסה בסך 13 מיליון ש"ח. בהסכם הוסכם כי ההכנסה החייבת תעמוד על סך 9.6 מיליון ש"ח, וסכום המס שישולם בפועל יהיה כ-2.9 מיליון ש"ח. לימים הסתבר לפקיד השומה כי ההכנסות האמורות היו הכנסות ממשלח ידה של אירנה, הכנסות שחבות במס בישראל, ולא היו אלה הכנסותיו של ולנטין שהתקבלו בחו"ל בעקבות עסקה חד פעמית שאינה ממשלח ידו, כפי שהוצגו בפני רשות המסים.

הגרסה שמסרו בני הזוג לחוקריהם באשר לפועלו של הנאשם כמייצגם הפנו את הזרקורים אל הנאשם. החקירה הוליכה להגשת כתב האישום נגד הנאשם. על פי כתב האישום, בפגישה עם פקיד השומה הציג הנאשם בכתב ובעל פה מצג שקרי, בידיעה שהוא שקרי, ולפיו ההכנסה נשוא הדיווח המתקן היא הכנסתו של ולנטין שהופקה בחו"ל כתוצאה מעסקת תיווך חד פעמית אשר אינה בתחום עיסוקו בישראל, ואשר על כן ההכנסה פטורה ממס בישראל. זאת אף על פי שידע כי מדובר בהכנסותיה של אירנה שהופקו מעמלות במסגרת משלח היד שבו היא עוסקת בישראל, ואשר על כן חייבות במס בישראל. לגישת המאשימה, אפילו תתקבל כנכונה טענת הנאשם כי רק במועד מאוחר למשא ומתן הוברר לו שההכנסות הן של אירנה מעבודתה ב-ECI, אין בטענה זו כדי לפטור אותו מאשמה או להפחית ממנה, וזאת בשל חובת הנאמנות כלפי רשויות המס שמטיל עליו מעמדו כרואה חשבון.

דיון

-----

אמנם המצג שהוצג לרשויות המס היה כוזב. עם זאת, הוכח בפני בית המשפט כי הכזב שבמצג לא היה בידיעתו של הנאשם בעת שפעל מול נציבות מס הכנסה.

בני הזוג העידו במשפטו של הנאשם כעדי תביעה שגרסאותיהם היוו את הבסיס לאישומים, לאחר שהסתיימו ההליכים הפליליים בעניינם לפי הסדר טיעון שבמסגרתו השלימו בני הזוג את תשלום המס עד לשיעור 50% מההכנסות החייבות, אירנה הואשמה בעבירה של השמטת הכנסה מדוח שהוגש לפי סעיף 217 לפקודה, ואילו כתב האישום נגד ולנטין בוטל. על אירנה נגזר לבצע עבודות שירות בהיקף של 100 שעות וקנס כספי בסך 100,000 ש"ח.

נקבע כי עדויותיהם של בני הזוג לוקות בפגמים ראייתיים מהותיים, וביניהם הבאת פרטים בשלבים מאוחרים של ההליך, ריבוי סתירות בנקודות מהותיות שנתגלעו בין השניים, הן במהלך החקירה והן בהתפתחות ההליך המשפטי, וכן סתירות שנתגלעו ביניהם לבין עדי תביעה אחרים שמצאה המאשימה לנכון להעיד מטעמה. אל מול עדותו המכחישה של הנאשם הציבה המאשימה את בני הזוג: שני עברייני מס אשר לא דיווחו לפקיד השומה משך כחמש שנים על הכנסותיה העתירות של אירנה; שני עברייני מס שהשמיטו את הסכומים האמורים מהצהרת ההון שהוגשה בשנת 2003. הוכח במשפט כי השניים הוליכו שולל שורה של אנשים תמימי דרך והלעיטו אותם בבדיות, לצורך ושלא לצורך; הם שלחו נציגים מטעמם לרגל במשרדי פקיד השומה כפר סבא מאחורי גבו של הנאשם; ולבסוף, ולנטין אף קיזז שלא כדין את המס הגלום בחשבוניות שכר הטרחה. לנוכח כל אלה, נוסף על ההפרכות והסתירות המביכות בעדויותיהם, לא ניתן לבסס על דבריהם של עדים אלה את אשמתו של הנאשם.

עובדה היא שהמסמכים המהותיים בפרשה - הסכם שכר הטרחה וייפוי הכוח לרו"ח חתומים שניהם בידי ולנטין ולא בידי אירנה. הוא הדין בכרטיס הלקוח שנפתח בפירמת רואי החשבון ובחשבוניות המס, שכולם נרשמו בשמו, וכפי שהסתבר, ולנטין כלל את חשבוניות המס בגין שכר הטרחה בספריו (ספרי סוכנות הביטוח) ובדיווחיו למע"מ, ובכך הצהיר קבל עם שהוא נשא בהוצאות הייצוג.

עובדה היא גם שבשיחת הטלפון עם הרכזת אישר ולנטין באוזניה כי הוא הנישום ששכר את הנאשם לייצגו "בקשר לעסקה בשנת 2002" - הוא ולא אחר. המסמכים האמורים מהווים חיזוק ראייתי משמעותי לטענתו של הנאשם כי ולנטין הוא האיש ששכר את שירותיו לייצגו, כי ולנטין הוא האיש שביקש ממנו לקיים הליך של "גילוי מרצון" והציג לפניו את המצג האמור שלפיו מדובר בהכנסות שהיו לו מעסקת תיווך בחו"ל, עסקה שאינה קשורה במשלח ידו בתחום הביטוח. אשר על כן, מקובלת כסבירה ואמינה טענת הנאשם שלפיה עד לסיום ההליך לא הייתה ולא ניתנה לו כל סיבה ולו רמז לחשוב שלא מדובר בהכנסותיו של ולנטין. האפשרות שהנאשם בדה והגה את המצג הכוזב מיוזמתו, כפי שמנסים לטעון בני הזוג, היא אפשרות רחוקה ובלתי מתקבלת על הדעת.

באשר לטענת המאשימה לעניין ידיעה בדיעבד אשר מטילה על הנאשם אשמה בשל חובת הנאמנות כלפי רשויות המס שמטיל עליו מעמדו כרואה חשבון, נפסק כי מבחינה מקצועית וערכית לא נפל פגם בהתנהלותו של הנאשם שעה שייצג את הנישום (ולנטין) וניהל משא ומתן בעניינו עם פקיד השומה: הוכח כי הנאשם סייע לנישום כמיטב יכולתו והשיג את התוצאות שקיווה להן הנישום; בה בשעה לא ניתן לומר כי הפר את חובת הנאמנות שחב כלפי רשות המסים. עם חתימת הסכם השומה נסתיים הייצוג.

זאת ועוד, מן ההיבט המשפטי אין בין רכיבי היסודות העובדתיים של העבירה שעניינה "שימוש במרמה, עורמה ותחבולה..." רכיב המטיל אשם בגין טענה שרק בדיעבד התגלה לטוען כי הייתה מרמתית. רכיב "השימוש במרמה" הוא בו-זמני לכוונה לרמות ובכך לסייע לאחר ולהוליך שולל את רשויות המס. הוא הדין בעבירה של "קבלת דבר במרמה", שיסודותיה הם "טענת מרמה בעבר בהווה או בעתיד", ש"הטוען אותה יודע שאינה אמת", ומכוחה של אותה טענה הוא זוכה או מקבל דבר מידי המרומה, יסודות הדורשים הקבלה ובו זמניות. סעיפים 414 ו-415 לחוק העונשין, על פי ניסוחם הדווקני, אינם עוסקים במצב שבו הטוען אינו מודע לכזב שבטענתו כלפי האחר, מצב שבו התגלה ל"טוען" בדיעבד כי טענתו הייתה כוזבת. מאחר שאיננו חיים בעולם אוטופי, קשה לקבל את הגישה הקיצונית שהביעה המאשימה, שלפיה אמור היה רואה החשבון, כל רואה חשבון שהוא, לחשוף בפני רשות המסים את פניו האמתיות של לקוחו כאשר נודע לו בדיעבד דבר המצג הכוזב שהציג בפניו, ואשר על פיו פעל בתום לב מול הרשויות. מה גם שהמצג הונח בפני הנישום והנישום לא טרח להעיר כי המצג הוא כוזב.

תוצאה

---------

הנאשם זוכה מאשמה.

בבית משפט השלום בתל אביב

לפני כב' השופטת ד' שריזלי

ניתן ב-16.9.2014