מיתוג אקולוגיה מעמדית לפרוייקט מגורים
מגמה חדשה: המפתח להצלחת פרוייקט מגורים הוא במיתוג האקולוגיה המעמדית שלו. הסיסמא הידועה בענף הנדל"ן של "לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן" (מיקום, מיקום, מיקום) הפכה מיושנת. כיום המגמה החדשה בשיווק פרוייקטים יוקרתיים היא - סגנון חיים.
כיום חברות הבנייה כבר לא מסתפקות בלהציע "רק" דירה. כיום הרוכשים רוצים לקבל יחד עם הדירה גם מסגרת מובנית של סגנון חיים. הם רוצים לדעת מה הם מקבלים יחד עם הדירה.
כאשר דונאלד טרמפ, יזם הבנייה הידוע, הקים בזמנו את "מגדל טרמפ" לפני כשני עשורים, אנשיו שיווקו אותו עם מסר מובלע שאם יש לך מספיק כסף כדי לגור כאן, אז רסיסים מהזוהר המצליחני של טרמפ ידבקו גם בך. עדות לגישה זו מאפיינת כיום אין ספור פרוייקטים למגורים הנמכרים גם בארץ. המפרט הטכני חשוב, אך כיום הוא כבר ממש לא מספיק.
אחד המרכיבים החשובים במיתוג פרוייקט יוקרתי הוא האקולוגיה המעמדית שלו. עבור רבים מרוכשי הדירות הרכב האוכלוסיה ורמת השכנים מהווה שיקול מכריע בהחלטת הרכישה. הם מרגישים שאם בשכנותם מתגוררים בעלי תפקידים בכירים, כגון: רופאים, קצינים, מנכ"לים, אנשי היי-טק, זה מעניק חיזוק להחלטתם ונותן להם תחושה שבחירתם בפרוייקט מגורים זה היא נבונה. קורה לא אחת שרוכשי דירות מעדיפים להתפשר בנושא גודל הדירה ובקירבתה לעיר, אך חשוב להם יותר מיקומה בפרוייקט שמקרין איכות חיים ואקולוגיה מעמדית המספקת להם את הצורך בהשתייכות. מבחינה זו, פרוייקט המגורים מהווה מעין כרטיס ביקור, "אמור לי היכן אתה גר ואומר לך מי אתה".
לנוכח גישה זו, חברות בנייה נאלצות כיום להשקיע משאבים ניכרים במיתוג פרוייקטים, כחלק ממאמצי השיווק שלהן. הם מעצבים לפרוייקט לוגו, סיסמה, לוק ואווירה ומרפדים אותו בפרסום ויח"צנות מאסיביים, עם בחירה קפדנית של קהלי יעד.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך הוא פרוייקט yoo, ההולך ונבנה בדרך נמיר פינת ההלכה בת"א, או פרוייקטים עם הרבה: "חלומות", "סביונים", "פסגות", "גינות", "כרמים", "פקאן", "אקליפטוס", "שמורה", "פארק", "ים", "צמרות", או "מגדלים" בהרכבים שונים. מרביתם מקרינים דימוי ירוק, מרחבים עם הרבה טבע, מתקדם, עכשווי, יוקרה, נוף, חדשנות, עיצוב, שקט, ובידול כביכול מכל מה שהכרתם עד עכשיו.
בשנות החמישים והשישים נבנו שכונות שנקראו שיכונים, קריות ומעונות פועלים. אך כיום רוכשי הדירות הפכו מתוחכמים יותר והעלייה ברמת החיים מאלצת גם את היזמים להתאים את "המוצר" לדרישות הציבור שרוצה לא רק 4 קירות, אלא מסגרת מובנית של סגנון חיים עם כל השירותים הנילווים הנגזרים ממנו.
כמו כן, ישנן שכונות מגורים וותיקות עם מותג היסטורי של מוניטין, כדוגמת צהלה או אפקה בתל אביב, אשר לצידן נבנו בתקופות מאוחרות יותר שכונות חדשות הנושאות שם המצביע על קרבתן למותג המוכר, תוך כדי מתיחתו לאזור הצמוד אליו.
קונספט נוסף שקנה לו אחיזה במיתוג פרוייקטים למגורים הוא מתחם סגור ומבודל מסביבתו, בין אם זו שכונה סגורה, או מגדלים עם שרותי שמירה וגישה סלקטיבית למבקרים מן החוץ. יתרונו בכך שהוא מעניק לדיירי המקום מרכיבי בטחון, שקט ופרטיות מירביים, ומחזק אצלם את מימד "ביתי הוא מבצרי". בתוך כך נחשפנו גם לתופעה של שכונות מגורים הפועלות כעמותה ומפעילות וועדת קבלה לרוכשים פוטנציאליים חדשים. על אף שהדבר עורר תרעומת ציבורית בחלק מהמקרים, הוא מצביע על מגמה של רצון לשמור על המרקם האנושי והאקולוגיה המעמדית הגבוהה שלו, כחלק מסגנון החיים של תושבי המקום.
כפועל יוצא מהתפישה הרווחת כיום של אקולוגיה מעמדית, ישנם לא מעט פרוייקטים למגורים שמאמצי הפרסום שלהם מופנים למגזרים יעודיים, כגון עורכי דין, אנשי צבע קבע ורואי חשבון. זאת כדי לחזק את המותג ולהעניק לו את הסטטוס הנחשק, כמו גם לתרום לרמת הביקוש שלו. שכן כידוע, אם פרוייקט מסוים נהנה מרמות ביקוש גבוהות, יש לדבר השפעה על תהליך ההחלטה של רוכשי הדירות, שמרביתם מעוניינים לשמר על ערך השקעתם. עם זאת חשוב לציין כי גורם זה אינו סטטי ומושפע ממשתנים נוספים.
דוגמאות אלה ואחרות מחזקות את תפישת האקולוגיה המעמדית והרכב האוכלוסיה כנדבך מרכזי ומשמעותי ביותר בתהליך של מיתוג שכונות ופרוייקטים למגורים. אמנם לובי מפואר עם הרבה משטחי שיש עשוי להואיל, אך לרוכשי הדירות כיום חשוב יותר לדעת מיהם השכנים שמתגוררים מעבר לקיר המשותף, מי כבר רכש כאן דירה, ומי עומד לרכוש כאן דירה. אנשים - זה כל הסיפור.
מאת: אריאלה באייר
* הכותבת היא מנהלת מאגרי מידע ועורכת תוכן בחברת בדק-בית מקבוצת קו מנחה
קק"ל (לע"מ)איך גונבים מהקופה 200 מיליון שקל בשנה ואתם אפילו לא יודעים על זה?
הקרן שמנהלת עשרות מיליארדים, מחזיקה ב-13% מהקרקעות במדינה והפכה למפעל ג'ובים לפוליטיקאים - שחיתות ציבורית
קק"ל אתם רואים אותם לרוב נלחמים זה בזה, אויבים מושבעים. הקואליציה מול האופוזיציה וההיפך - השמצות, אפילו קללות. לפעמים זה נראה כמו שנאה. חברים הם לא. אבל יש מקום אחד שהם פותחים שולחן, יושבים ומדברים וסוגרים דילים בשקט, מתחת לשולחן לטובת האנשים שלהם ועל חשבון הציבור. כאן, אין אופוזיציה שתבקר אותם - שני הצדדים מושחתים וגונבים את הציבור, אז זה עובר בלי הד תקשורתי. המבקר - מבקר המדינה מדי פעם כותב בדוח שלו הערות, מדברים על לסגור את הפרצה הזו. אבל הגנב ממשיך לעבור דרך הפרצה כל שנה ולגנוב מאות רבות של מיליוני שקלים. הכוונה כמובן לגופים בלי שליטה שהוקמו למטרות חיוביות והיסטוריות ומחזיקים בנכסי עתק ויש להם גם הכנסות שוטפות. אין להם אבא אז המדינה שמה עליהם את היד והיא קובעת את הדירקטורים, ההנהלה, התקציב. היא ממנה מאות אנשים באופן פוליטי וזה גלוי. זה לא בסתר - מה ליאיר נתניהו ולתפקיד בכיר מאוד בהסתדרות הציונית העולמית. הבחור מקבל (אם יעבור) לשכה, עובדים, שכר טוב, ולא בטוח שהוא יבוא לעבוד. יבוא לעבודה - אולי. לעבוד - ספק גדול.
ככה יש מאות ג'ובים. ההסתדרות הציונית העולמית וקק"ל הם מפעלי ג'ובים. לא של עובדי ייצור של עבודה מהחלומות - עובדים מעט, מרוויחים הרבה. זה גועל נפש ושחיתות פוליטית של כל הצדדים. בכתבה הראשונה נציג את הגוף העשיר מכולם - קק"ל שבעצם דרך הג'ובים מעלים לנו 200 מיליון שקל לפחות בשנה. למה לנו? כי קק"ל היא ישות ציבורית, היא שייכת לציבור. זה קצת מזכיר את החברות הציבוריות, אלא ששם יש הרבה יותר פיקוח, ומנגנונים שמגבילים את השחיתות הפוליטית. כן, גם שם, יש ניפוח וג'ובים, אבל בקק"ל זה חמור יותר.
מי זאת קק"ל?
מאות מיליוני דולרים שנכנסים מדי שנה, קרקעות בשווי עשרות מיליארדי שקלים, מעורבות בהחלטות תשתית והתיישבות - ומבנה ארגוני שאינו כפוף לרשות המבצעת או למחוקק. קרן קיימת לישראל (קק"ל), הגוף שהוקם בתחילת המאה ה-20 כדי לרכוש קרקעות עבור העם היהודי, הפכה במרוצת השנים לאחד ממוקדי הכוח העמומים והמשמעותיים ביותר במשק הישראלי.
היא מתפקדת כתאגיד ציבורי-פרטי, עם תקציבים בהיקפים אדירים, ללא שקיפות מלאה וללא בקרה שוטפת של המדינה. אולם, מעבר לחוסר הפיקוח הכללי, הביקורת החריפה ביותר מתמקדת במינויים פוליטיים שיטתיים שמשנים את אופי הקרן: דוחות רשמיים ומקרים מתוקשרים חושפים כיצד נציגי מפלגות מקבלים שליטה על תקציבים, ממלאים תפקידים בכירים לפי קרבה פוליטית ומעבירים כספים לגופים המזוהים עם זרמים מסוימים.
- עיריית פתח תקווה תיאלץ לרכוש קרקעות עבור בעלי נכסים בעיר
- כך סיבכו רמ"י וקק"ל פרויקט תמ"א 38 בבניין מסוכן בבת ים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בשנים האחרונות גוברת הביקורת הציבורית סביב האופן שבו קק"ל מתנהלת, מי שולט בה בפועל, והאם ייעודה ההיסטורי, רכישת קרקע לאומית ופיתוח התיישבות - עדיין עומד במרכז פעילותה. רבים טוענים כי הקרן הפכה לכלי פוליטי רווי אינטרסים, מינויי מקורבים ומערכת שמזינה את עצמה, הרבה מעבר למה שתוכנן על ידי מקימיה הציונים. המנגנון, כך עולה מדוחות ביקורת, אינו מקרי: מינויים פוליטיים מאפשרים העברת מאות מיליוני שקלים למועצות מקומיות מזוהות, תשלומים לגופים פוליטיים ומינויים לתפקידים ללא מכרזים ציבוריים. בעוד אזרחים רגילים משלמים מחירים גבוהים עבור שימוש בקרקע מדינה, חלק מנכסי הקרן מנוהלים במנותק מהשיטות המקובלות במגזר הציבורי.
"אני מוכן לשבת בכלא 15 שנה תמורת 17 מיליון"; האם הפיצוי לזדורוב סביר?
רומן זדורוב יקבל 17 מיליון שקל כפיצוי על 15 שנות מאסר והציבור מגיב - יש חילוקי דעות על הסכום, אבל הרוב מסכימים שאין מחיר לחופש וסבורים שהם משלמים על הפשלות של הפרקליטות בעוד שם אף אחד לא משלם את המחיר; וגם - מה הפיצויים שנקבעים בעולם במצבים דומים?
רומן זדורוב התגובות הרבות בטוקבקים וברשת על הפשרה של הפרקליטות עם רומן זדורוב שישב 15 שנים בכלא וזוכה במשפט חוזר הם על כל הספקטרום. הרוב מתייחסים לסכום המרשים שנפסק - 17 מיליון שקל , שזה 1.13 מיליון שקל בשנה ומהרהרים אם "זה היה כדאי". יש גם תגובות של "אני מוכן לשבת בכלא 15 שנה תמורת 17 מיליון", אבל הרוב סבורים שאין מחיר לחופש.
תגובות רבות מעלות שאלות קשות שאין עליהם תשובות על מעשי זודורוב והיעלמות המכנסיים והנעליים שלו באותו היום, כמו גם - השיחה שלו עם המדובב. תגובות רבות אחרות מדברות על הפשלות של הפרקליטות בפרשה ועל כך שאנחנו משלמים את המחיר - 17 מיליון שקל אלו כספי ציבור.
בשורה התחתונה, רוב המגיבים חושבים שבהינתן פסק הדין והזיכוי של זדורוב, מגיע לו סכום כזה. ואכן, גבוה ככל שיהיה הסכום, בעצם לקחו לזודורוב חלק ממשמעותי מהחיים.
כמה משלמות מדינות בעולם פיצויים על ישיבה בכלא שהתבררה כטעות?
העולם ראה בשנים האחרונות שורה של פסקי פיצויים חסרי תקדים לנאשמים שזוכו לאחר שהורשעו בטעות. במקרים רבים מדובר לא רק בהחזר על שנות חירות שנגזלו אלא גם במסר חד נגד רשויות החוק והמשפט.
- רומן זדורוב יקבל מהמדינה פיצוי של 17 מיליון שקל
- רומן זדורוב למשטרה: החזירו לי את טבעת הנישואין
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בצפון קרוליינה, ארה"ב, שני גברים, הנרי מקולום וליאון בראון, זוכו לאחר 31 שנות מאסר על רצח שלא ביצעו. הם קיבלו פיצוי של כ-75 מיליון דולר, סכום שובר שיאים שנקבע לפי מיליון דולר על כל שנה בכלא, בתוספת פיצוי עונשי. בארה"ב נרשם גם המקרה של ג'ואן ריברה, שישב בכלא שלושה עשורים באילינוי, וזוכה לבסוף תוך קבלת פיצוי של 20 מיליון דולר.
