ביום חמישי, כשקיבלתי את מכתב הפיטורין שלי מ'מעריב', הרגשתי כמו בסרט רע. אחרי הכל, 20 שנות עבודה בעיתון לא נמחקים ב-48 שעות. מכיוון שרק 2 כתבים פוטרו מהספורט, אלמוג שריד ואני, הרגשתי רע עוד יותר. שאר החברים שלי נשארו במקום בו יכולים להיות תהפוכות בכל דקה. הם נשארו, אבל האדמה רועדת מתחת לרגליהם. אצל שלמה בן-צבי, שסגר כל כך הרבה כלי תקשורת, אף פעם אי אפשר לדעת מהיכן תגיע המכה הכואבת הבאה. לכן, באיזשהו מקום, אני מרוצה שעברתי את הסיוט הזה ואני בחוץ.

רבים שואלים אותי "בשביל מה הוא בעצם לקח את העיתון?". שאלה כזו תצטרכו לשאול את המו"ל החדש, אבל אני מציע שעם כל השינויים שהוא רוצה להכניס, כמו למשל לא לסקר משחקי כדורגל בשבת, אלא רק משחק מרכזי אחד במוצ"ש; מחיקת מדור הכלכלה; מחיקת מדור רכילות; נטייה פוליטית ברורה ימינה; ועוד עוד (שמעתי שמחפשים גם מיקום להקמת בית כנסת בבניין), אולי עדיף שיסירו את הלוגו 'מעריב' מהעיתון. אני חושב שמשפחת עזריאל קרליבך, שחגג את יום הולדתו בשבוע שעבר, הייתה תומכת בכך.

* לדף הפייסבוק של אייס - לחצו כאן

אפשר אולי להתחיל לכנות את העיתון כ"עלון ההתנחלויות". מעריב לא יוכל יותר לעולם להיות עיתון ארצי מאוזן. כמה מצער שבן-צבי רכש את העיתון כדי לשים יד על רשימת המנויים שלו, אבל זו הולכת ומצטמקת. לא רק חבריי הרבים מיהרו לבטל את המנוי, גם אנשים אחרים ששמעו על הכיוון החדש של העיתון. אם הייתה לבן-צבי כוונה לייצר עיתון ימני בלבד, יש כזה - 'ישראל היום' המחולק חינם ובעל משאבים בלתי נדלים שבן-צבי וחבריו לא יעמדו במלחמה נגדו.

גם חוסר הרגישות בפיטורין ביום חמישי היה מזעזע. שמעתי על כתבת שהתגברה רק לפני מספר חודשים על מחלת הסרטן, ובשבוע שעבר פוטרה. ראיתי עיתונאים בוכים לא רק על כך שהפרנסה שלהם נגדעה ובגיל 50 פלוס הם נזרקים לרחוב בלי הרבה אופציות בחוץ. ראיתי גם עיתונאים שבוכים על חבריהם שנאלצו לעזוב. מר שלמה בן-צבי הוא אדם דתי ומסורתי, ציפיתי שיראה קצת חמלה, אבל התאכזבתי.

רבים טוענים שאני מיליטנטי מדי, שמילאתי את דפי הפייסבוק במלחמות אין קץ נגד נוחי דנקנר שהשאיר אותנו בלי פיצויים, שמתחתי ביקורת על הנאמנים שהעדיפו הצעה של מכירת העיתון לחוד ומכירת בית הדפוס בנפרד, דבר שגרם ל-2 עיתונים בעבר להיסגר. אף היו כאלה שהעבירו ביקורת על כך שלא אהבתי את ההכרזות של השופטת אלשיך כאילו היא מצילה את הדמוקרטיה בישראל ומצד שני, העבירה את העיתון למשפחה ימנית. אני רוצה לומר לכולם שנלחמתי את המלחמה של למעלה מ-100 עיתונאים שפוטרו. האם זו הצלת דמוקרטיה? האם זו הצלת מעריב?

העיתונאים יוצאים היום לשוק מת בו כל העיתונים בישראל קורסים כמו בניין קלפים. הפרינט בעולם לא מת, יש עדיין מאות אלפי עיתונים ברחבי העולם, אבל אצלנו תמיד מקדימים את המאוחר וממהרים להיפטר ממסורת של שנים. בבחירות הבאות אומנם משתתפים עיתונאים רבים, אבל אני אתמוך במפלגה שתחרות על דיגלה את הצלת העיתונות הכתובה בישראל, ויש לכך דרכים רבות.

לסיום - מילה לוועד. אני מוקיר ומעריך את העבודה הנפלאה שעשו, אבל הייתה הצעה נוספת של אלי עזור להשאיר 300 עיתונאים במעריב והם היו צריכים לתמוך בה בלהט. נוסף לכך, הם מתהדרים בהישגים רבים, אבל רק ביום בו נקבל את הפיצויים מאנשי דנקנר ועופר נמרודי, נוכל להוריד בפניהם את הכובע ולומר שאפו.