הפרשה שהובאה באחרונה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה נגעה בסכסוך פנימי טעון במיוחד. מדובר במשפחה גדולה שבה לאחר פטירת האם, ערך האב צוואה חדשה ב-2019. בצוואה הזו, שנחתמה בפני עורכי דין ושני עדים, קבע המנוח כי את כל רכושו יקבלו שלושה מילדיו בלבד, בעוד שתי בנותיו האחרות יזכו לסכום של 50 אלף שקל כל אחת. הבנות, שנותרו מחוץ לעיזבון המרכזי, התנגדו לקיום הצוואה. לטענתן, אביהן היה במצב סיעודי קשה, מרותק למיטה ומחובר למכשירים רפואיים, כך שלא היה כשיר להבין את משמעות המעשה המשפטי. בנוסף, הן טענו כי חתימתו על המסמך מזויפת וכי הופעלו עליו לחצים מצד יתר האחים.

השופטת דחתה את כל הטענות האלה, לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות, המסמכים הרפואיים ושמיעת העדויות של עורכי הדין שנכחו במעמד החתימה. היא קבעה כי מגבלותיו הפיזיות של המנוח - שהיה במצב סיעודי ותלוי בעובד זר - אינן מלמדות בהכרח על חוסר כשירות משפטית. כך למשל, בדו"ח העובדת הסוציאלית שהוגש במסגרת הליך אפוטרופסות ב-2020 צוין כי על אף מצבו הקשה, המנוח היה "צלול, ענה לשאלות לעניין, מתמצא בזמן ובמקום ובעל כושר נפשי וקוגניטיבי להביע את דעתו לטובתו".

השופטת הזכירה כי סעיף 26 לחוק הירושה קובע שצוואה בטלה רק אם נעשתה כשהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה". היא הדגישה בהכרעתה כי, "שלילת הכשרות לצוות לאחר המוות... אינה עניין של מה בכך. בשלילת הכושר לצוות יש משום פגיעה בכבוד האדם וחירותו".

"אף אחד אחר לא בא ופנה אליו ואמר לו בוא נעשה צוואה"

בדיון הובאו עדויות מפורטות של עורכי הדין שערכו את הצוואה ואישרו את חתימתו. עו"ד דוד אסרף סיפר כי המנוח פנה אליו בעצמו ביוזמתו. לדבריו, "הוא היה נסער... הוא אמר שהוא רוצה לערוך צוואה... הוא קבע לי מה לכתוב... אני כתבתי מה שהוא אמר לי". גם עו"ד מרדכי אסרף הדגיש כי, "הצוואה נערכה לדרישת המנוח עצמו - אף אחד אחר לא בא ופנה אליו ואמר לו בוא נעשה צוואה". עו"ד נוסף שנכח במעמד החתימה, דניאל קרמר, העיד כי התרשם שהמנוח היה צלול והבין את משמעות המסמך. "שאלתי אותו, הוא ענה לי, הכל בסדר, זה מה שהוא רוצה והוא יודע מה שכתוב שם... התרשמתי שהוא כן", סיפר עו"ד קרמר.

• העבירה דירה במתנה; אחרי שנפטרה, האחות טענה שזו העברה לא חוקית - מה קבע בית המשפט?
• מאבק משפטי: האח יפנה את הבית שקיבל ברשות מאמו המנוחה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הבנות ניסו לבסס את טענותיהן גם באמצעות חוות דעת גרפולוגית, שקבעה כי יש "סבירות גבוהה" שחתימת האב זויפה. ואולם השופטת ציינה כי חוות הדעת לא הצביעה על ממצא חד-משמעי, וכי מנגד, עדויות עורכי הדין שהיו נוכחים בעת החתימה - ונחשבו מהימנות - מחזקות את המסקנה שהמנוח אכן חתם בעצמו. כדבריו של עו"ד אסרף: "בשום פנים ואופן לא נכון, חתם מולנו". בהקשר זה הדגישה השופטת את עיקרון היסוד של דיני הירושה, שלפיו "נקפיד הקפד היטב ולא נפסול צוואה בשל היעדר כשרות, אלא אם נוכל לקבוע בבירור כי לא רצונו החופשי של המצווה הוא שהכתיב לו את דברו האחרון".

השופטת בחנה גם את הטענה להשפעה בלתי הוגנת מצד יתר האחים. ואולם היא דחתה גם אותה מכל וכל, לאחר שהוכח שהצוואה נערכה במשרד עורכי הדין בנוכחות המנוח בלבד, מבלי שמעורב אחר היה שותף להליך. "לא עלה בידי המתנגדות להרים את הנטל להקמת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת", היא כתבה בפסק הדין.

בסופו של ההליך קיבלה השופטת את בקשתם של התובעים - שלושת האחים שנכללו בצוואה - ודחתה את ההתנגדות של שתי האחיות. היא אישרה את המסמך מ-2019 והורתה על חיוב המתנגדות בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 50 אלף שקל. השופטת חזרה על העיקרון שנקבע כבר בעבר בפסיקה, ולפיו "תקפה צוואה שנעשתה בתקופה שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב".

• צילם גבר עירום בחוף והפיץ ברשת - האם זו פגיעה בפרטיות?
• החליקה בדרך לניתוח ושברה את עצם הזנב - מה הפיצוי?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• סירב לחתום על ליווי בנקאי לתמ"א - וישלם ביוקר

אם אדם סיעודי ומרותק למיטה יכול לערוך צוואה, איך בית המשפט בכלל בוחן אם הוא באמת היה צלול?

בית המשפט מסתמך על עדויות של אנשי מקצוע, מסמכים רפואיים וחוות דעת של עובדים סוציאליים או רופאים שבדקו את האדם בזמן אמת. במקרה הזה, אף שהמנוח היה במצב פיזי קשה, הדו"ח של העובדת הסוציאלית קבע שהוא היה צלול, ידע איפה הוא נמצא, הבין מה נאמר לו ויכול היה להביע את רצונו.

האם העובדה שמונה למנוח אפוטרופוס לא סותרת את הכשירות שלו לערוך צוואה?

לא בהכרח. מינוי אפוטרופוס לאדם לא אומר אוטומטית שהוא פסול דין. החוק קובע שאפשר להיות תחת אפוטרופסות ועדיין להיות כשיר לערוך צוואה, כל עוד באותו רגע האדם ידע להבחין בטיבה של הצוואה והבין את משמעותה.

למה שתי הבנות קיבלו רק סכום סמלי של 50 אלף שקל?

הסיבה המדויקת לא פורטה בפסק הדין, אבל מהעדויות עלה שהאב היה כעוס עליהן בעקבות חילוקי דעות, בין היתר סביב ניסיונות לשכנע אותו לעבור בדיקות רפואיות שהוא לא רצה בהן. השופטים הדגישו שאין חובה לחלק רכוש בצורה שווה בין הילדים, והחוק מאפשר להוריש לכל אחד כפי שרוצה המצווה.

מה המשמעות של קביעה שאין השפעה בלתי הוגנת?

הכוונה היא שלא הוכח שהיו לחצים, מניפולציות או שליטה של מישהו על המנוח שהשפיעו על ההחלטה שלו. הצוואה נערכה בנוכחות של עורכי הדין בלבד, בלי מעורבות של בני המשפחה האחרים. לכן בית המשפט קבע שרצונו היה חופשי.

איך שופטים מתייחסים לטענות בדבר זיוף חתימה?

כשעולה טענה שכזו, בוחנים חוות דעת גרפולוגיות, אבל גם את העדויות של מי שנכחו במעמד החתימה. במקרה הזה, עורכי הדין העידו שראו במו עיניהם את המנוח חותם, וזה שכנע את בית המשפט יותר מאשר חוות הדעת שהיתה רק ברמת הסתברות גבוהה, אבל לא חד-משמעית.

למה חשוב להקפיד לאשר צוואות גם אם הן לא נוחות לחלק מהמשפחה?

מפני שעקרון היסוד בדיני הירושה הוא לקיים את רצון המת. כלומר גם אם זה יוצר קושי או חוסר שוויון בין הילדים, רצון המצווה עומד מעל הכל, כל עוד הוא היה כשיר והביע את רצונו באופן חופשי.

במקרה אחר, בדיון שנערך באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה. המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה". למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.