במרכז אולם בית המשפט ישבה אשה, בתה של המנוחה, כשהיא מחזיקה בערימת מסמכים ותמונות שצולמו לאִמה בשנותיה האחרונות. היא הייתה משוכנעת כי מצבה הבריאותי הקשה של האם, שנזקקה למטפלת צמודה ונשארה מרותקת לכסא גלגלים, שולל את כשירותה לחתום על מסמכים מהותיים כמו העברת זכויות בדירה או צוואה. במשך שנים היא ניסתה לשכנע את בני המשפחה ואת עורכי הדין שחייבים להשיב לה את חלקה בירושה, אך השבוע קבע בית המשפט כי טענותיה אינן מבוססות - והזכויות בדירה יישארו בידיה של אחותה.

הפרשה החלה כשב-2013 גילתה התובעת כי אִמה העבירה לאחותה, ללא תמורה, את יתרת זכויותיה בדירה המשפחתית בשכונה ותיקה בחיפה, לרבות זכויות הבנייה שנותרו על הגג. לטענתה, האם היתה באותם הימים במצב רפואי ותפקודי ירוד במיוחד, סבלה משבץ מוחי, היתה משותקת בחצי מגופה והיתה תלויה לחלוטין בעזרה של מטפלת בכל הפעולות היומיומיות. "מה אני יכולה לעשות, אם הייתי יכולה הייתי נותנת לך הכל", כך השיבה האם לבתה כשזו ניסתה להבין מדוע לא קיבלה חלק שווה בזכויות הנכס.

התובעת טענה כי פנתה אל בני המשפחה בבקשה לחתום על מסמכים שיאפשרו לה לקבל מחצית מהזכויות, ואף עורך הדין המשפחתי הכין טיוטות להעברת מחצית מהזכויות, אך לדבריה בני המשפחה התחמקו והמסמכים מעולם לא נחתמו. בסמוך להגשת התביעה, היא פנתה לבית המשפט בבקשה לפסק דין הצהרתי שיבטל את עסקת המתנה, וכן עתרה לבטל את צו קיום הצוואה של האם מ-2010.

"רצונה של האם היה עקבי"

האחות הנתבעת, שגרה בנכס שבמרכז המחלוקת, דחתה מכל וכל את הטענות של אחותה. לדבריה, הנכס היה רשום על שם האם אך למעשה היה בבעלות משותפת של שני ההורים שחיו בו ביחד במשך 60 שנה. כבר ב-1999 הוסכם על חלוקה פנימית של הזכויות: הבנות קיבלו חלקים במקרקעין כדי שיוכלו לבנות דירות עבור משפחותיהן. הנתבעת בנתה דירת מגורים בקומה השנייה, ואילו התובעת בנתה את דירתה בקומה השלישית. בהסכם המתוקן הובהר כי הגג וזכויות הבנייה הנוספות יישארו בידי ההורים.

• ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
• נדחה ערעור בנוגע לצוואה: "לא נתערב בממצאי מהימנות"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לאחר פטירת האב, כך לטענת הנתבעת, חתמה האם ב-2011 על תצהיר מתנה שהעביר לה את יתרת הזכויות שנותרו בנכס, וב-2013 חתמה האם על תצהיר נוסף שהעביר לה גם את זכויות הבנייה. כל המסמכים, לדבריה, נערכו לאחר שהאם נבדקה על ידי רופא שקבע כי היא כשירה לחתום עליהם. הנתבעת הוסיפה כי, "רצונה של האם היה עקבי לאורך שנים, והיא ביקשה להבטיח שהנכס יישאר ברשותי ובידי בניי".

במהלך שמיעת הראיות העידו עורך הדין שערך את העסקות והרופא ד"ר ניקולא שבדק את האם בסמוך לחתימתה על התצהירים. הרופא תיאר בעדותו כי פגש את המנוחה בביתה, התרשם ממצבה והתרשם מכך שהיא צלולה ומבינה את טיב המסמכים. בית המשפט ציין כי מדובר בעד נייטרלי, שמכיר את המשפחה, ועדותו היתה מהימנה ועקבית. "ביום בו בדקתי את המנוחה היא היתה צלולה, ולא מצאתי כי יש מקום לשלול דעה זו, המתיישבת עם יתר הראיות בתיק", אמר הרופא. גם עורך הדין פואד נקארה, שערך את עסקות המתנה, חזר על גרסתו שלפיה פעל בזהירות יתרה וביקש להביא רופא שיבדוק את האם לפני החתימה, כדי לוודא את כשירותה. הוא אמנם לא ידע להסביר מדוע נחתמו כמה תצהירים נפרדים להעברת אותן זכויות, אך השופט קבע כי מדובר בחלוף זמן ממושך שאינו פוגם במהימנות עדותו.

ראיה משמעותית נוספת היתה הצהרת האב המנוח, שהובאה בפני בית המשפט עוד בחייו, בדיון מ-2021. האב הביע במפורש את רצונו כי הנכס יישאר בידיה של הנתבעת. השופט טל פפרני ציין בפסק הדין שפורסם כי, "אין להתעלם מהצהרתו של האב אשר הובאה לפניי באופן ישיר ומבטאת את רצונו כי הנכס יועבר לנתבעת".

• המחוזי: לא היה ניגוד עניינים במשרד עמית פולק מטלון
• החוקר בתיקי נתניהו סותר את הפרקליטות - לא היה סיקור אוהד ומה זה בכל היענות חריגה?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

לאחר שמיעת העדויות, מינה בית המשפט מומחה מטעמו, ד"ר א' סולומש, כדי שיחווה דעתו לגבי כשירות האם במועדים הרלוונטיים. המומחה בחן את החומר הרפואי, התייחס למסמכים ולבדיקות שנערכו לאם, והגיע למסקנה כי לא נמצא בסיס לקביעה שהיא לא היתה כשירה. "המומחה התמודד באופן ברור ומנומק עם הממצאים במסמכים שהועמדו לעיונו", כתב השופט בהכרעתו, והוסיף כי בהיעדר ראיות משמעותיות לסתור את חוות הדעת, בית המשפט נוטה לאמצה.

"שיהוי עמוק וממשי היורד לשורשו של עניין"

התובעת ניסתה לערער על חוות הדעת, שלחה שאלות הבהרה ואף ביקשה לחקור את המומחה, אך השופט מצא כי תשובותיו בחקירה מתיישבות עם כלל הראיות בתיק. הוא הדגיש בהכרעת הדין כי, "לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול הדעת שוללת את כושרו של אדם להתקשר בחוזים, ויש לבחון כל מקרה לגופו". נקודה משמעותית בהחלטת בית המשפט היתה העובדה שהתובעת ידעה כבר ב-2013 על העברת הזכויות, אך היא בחרה להגיש את התביעה רק שנים רבות לאחר מכן. השופט פפרני קבע כי מדובר ב"שיהוי עמוק וממשי היורד לשורשו של עניין", וכי אילו אכן האמינה התובעת שנעשה לה עוול, היא היתה צריכה לפעול בזמן אמת. בנוסף, הוא ציין כי התובעת לא גילתה לבית המשפט את כל העובדות הדרושות, ובכך פעלה בחוסר תום לב.

בסופו של דבר קבע בית המשפט כי התובעת לא עמדה בנטל הכבד הנדרש להוכיח את טענותיה, הן בנוגע לחוסר כשירות האם והן בטענות להשפעה בלתי הוגנת. "בהתאם לפסיקה, אין להסתפק בחשדות ובהשערות, אלא יש לשכנע כי סביר יותר להניח שהמנוחה לא הייתה כשירה מאשר שכן הייתה כשירה – ולא כך בענייננו", כתב השופט. לגבי הצוואה מ-2010, הדגיש בית המשפט כי מדובר בצוואה הדדית שנערכה בפני נוטריון, ומשכך הנטל לביטולה כבד במיוחד. לא הובאו ראיות המצביעות על השפעה בלתי הוגנת או פגם ברצון החופשי של האם, וגם הטענות של התובעת להשפעה פסולה נדחו.

פסק הדין הסתיים בדחייה של שתי התביעות - לביטול הסכם המתנה ולביטול צו קיום הצוואה, ובחיוב התובעת לשלם לאחותה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 60 אלף שקל. השופט הדגיש את חשיבות סופיות הדיון והוודאות המשפטית, בייחוד כשמדובר בצוואות ובסכסוכים משפחתיים מתמשכים.

למה בית המשפט נתן כל כך הרבה דגש לחוות הדעת של המומחה שמינה בעצמו?

מכיוון שכשבית המשפט ממנה מומחה מטעמו, הוא רואה בו "ידו הארוכה" ומעניק לחוות דעתו משקל גדול במיוחד. רק אם יש ראיות כבדות שמפריכות את מה שהמומחה קבע, בית המשפט ישקול שלא לאמץ אותה. במקרה הזה, השופט הרגיש שהמומחה בחן את כל המסמכים ברצינות וענה על כל השאלות בצורה ברורה, ולכן הוא אימץ את המסקנות שלו.

אם האם באמת היתה חולה כל כך קשה, איך זה שבית המשפט לא קיבל את הטענה שהיא לא היתה כשירה לחתום?

השופט הסביר שלא כל בעיה בריאותית או קוגניטיבית שוללת כשירות משפטית. צריך להוכיח שהאדם לא הבין מה הוא עושה כשחתם. במקרה הזה, היו מסמכים רפואיים שמעידים אחרת, וגם הרופא שבדק את האם בזמן אמת העיד שהיא היתה צלולה.

למה השופט התייחס להצהרת האב המנוח בדיון? הרי הנכס היה רשום על שם האם.

מפני שגם לאב היתה זכות במחצית הנכס מכוח חזקת השיתוף. דבריו בבית המשפט הראו מה היתה עמדתו לגבי עתיד הנכס, והשופט ראה בזה עוד ראיה שתומכת ברצון ההורים שהנכס יעבור לנתבעת.

למה בכלל נחתמו כמה תצהירים שונים להעברת הזכויות?

גם בית המשפט שם לב שזה קצת מוזר שעורך הדין לא יכול היה להסביר בדיוק למה היו כמה תצהירים. אבל השופט קבע שהזמן שחלף מאז ההחתמות מסביר את חוסר היכולת לזכור את כל הפרטים, וזה לא מספיק כדי לפסול את העסקה.

מה זה אומר "שיהוי" ולמה זה פגע בתביעה של האחות?

שיהוי זה כשמישהו מחכה הרבה זמן לפני שהוא מגיש תביעה. כאן האחות ידעה על העברת הזכויות כבר ב-2013, אבל פנתה לבית המשפט רק שנים אחר כך. השופט ראה בזה חוסר תום לב וקבע שזה פוגע בטענות שלה.

למה התביעה לביטול הצוואה נדחתה גם היא?

מכיוון שהצוואה נערכה בפני נוטריון ולכן קשה מאוד לבטל אותה. התובעת לא הביאה ראיות שמוכיחות שהאם לא היתה כשירה כשחתמה על הצוואה, ולא הצליחה להוכיח השפעה בלתי הוגנת מצד אחותה.

במקרה אחר, הכריע באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בסכסוך בין שתי אחיות סביב דירת מגורים שהורישו הוריהן. הסיפור החל עוד ב-1987, אז החליטו בני הזוג לערוך צוואה משותפת. בצוואה הם קבעו כי כל אחד מהם יוריש את כל רכושו לבן הזוג האחר, וכי לאחר מות שניהם יעבור הרכוש במלואו לשתי בנותיהם. מדובר היה בצוואה הדדית קלאסית, שנועדה להבטיח יציבות ולהעניק ביטחון לצד שנותר בחיים, אך גם להבטיח כי בסופו של דבר ייהנו הבנות באופן שוויוני מן העיזבון. אלא שלאחר עריכת הצוואה רכשו ההורים דירת מגורים בבאר שבע - נכס שלא הוזכר בצוואה המקורית. הדירה נרשמה על שמם בחלקים שווים, וכשנפטרה האם נרשמה הבעלות כולה על שם האב. כמה חודשים לאחר מכן, האב - שנותר לבדו - החליט להעביר את מלוא הזכויות בדירה לבתו הצעירה, וזאת באמצעות הסכם מתנה שנרשם כדין. ההעברה הושלמה ברישום בלשכת רישום המקרקעין, והדירה נהפכה להיות בבעלותה הבלעדית של הבת. כשהלך האב לעולמו, גילתה האחות השנייה כי הדירה כבר אינה חלק מן העיזבון, והיא הגישה תביעה לביטול ההעברה. לטענתה, מדובר בהפרה של הצוואה ההדדית שערכו הוריה. לדבריה, "בהיותה צוואה מסוג 'יורש אחר יורש', התחייב האב לשמור על רכושם המשותף של ההורים כדי שלאחר מות שניהם יחולק הרכוש באופן שווה בין שתי הבנות". לטענתה, הענקת המתנה לנתבעת נוגדת את האינטרס של האם המנוחה ושל הצוואה המשותפת, ויש לראות בכך פעולה שנעשתה בחוסר תום לב.