הצוואה המקורית תימסר לאלמנה - למרות התנגדות הרשם
בית המשפט לענייני משפחה בחדרה קבע כי אלמנתו של המנוח ושני ילדיהם יקבלו לידיהם את הצוואה המקורית, שהיתה למעשה מכתב פרידה מרגש שכתב להם המנוח, אבי המשפחה. הרשם לענייני ירושה הביע חשש מפני "צונאמי של בקשות" אם ייענה לבקשה, אך השופט דחה את הטענה שלו וקבע
כי ניתן להסתפק בעותק נוטריוני לצורכי אחסון בארכיון
האלמנה נכנסה לאולם של בית המשפט לענייני משפחה בחדרה כשהיא מלווה בעורך דינה. היא לא הסתירה את ההתרגשות: עבור משפחתה לא מדובר בעוד מסמך משפטי, אלא בזיכרון האחרון מבעלה שנפטר בפתאומיות. יום לפני מותו, כתב המנוח במחברת שלו מכתב פרידה ארוך ומלא רגש, שבצדו שורה קצרה שבה קבע את אופן חלוקת רכושו. המכתב הזה, שהוכר כצוואתו התקפה של המנוח, הופקד אצל רשם הירושה וניתן לגביו צו קיום. אלא שהאלמנה ביקשה להשיב את המקור לידיה, כדי לשמרו כמזכרת אישית ולא רק מסמך משפטי.
הרשם לענייני ירושה בחיפה סירב להשיב לה את המסמך, גם לאחר שהציגה העתק נוטריוני מקורי שהכינה במיוחד. החלטתו נומקה בחשש מפני יצירת תקדים שיביא לשיטפון של תביעות דומות מצד יורשים אחרים. כך נולדה תביעה חריגה להשבת צוואה מקורית - תביעה שהסתיימה השבוע בהחלטה עקרונית של השופט ירון אלטרזון, שקיבל את עמדת המשפחה וקבע כי אין כל מניעה משפטית להשבת הצוואה לידיהם. השופט סקר בהרחבה את הרקע. לדבריו, "המנוח הותיר אחריו צוואה אשר נכתבה בכתב ידו במחברת הכתיבה שלו, צוואה אשר הכילה למעשה מכתב פרידה מרגש מהיקרים לו ובפרט מהתובעים". הוא ציין בפסק הדין שפורסם כי חלקן של הוראות הירושה במסמך היה קטן מאוד ביחס למכתב הפרידה עצמו - מה שהעצים את הערך הרגשי של המסמך בעיני האלמנה והילדים.
במהלך הדיון חזרו התובעים והדגישו כי מדובר עבורם בחפץ בעל חשיבות אישית ומשפחתית יוצאת דופן. לטענת האלמנה, "חשיבות קבלת המסמך גדולה היות ויש לו ערך רגשי עצום עבור הקטינים וגם עבורה כאלמנתו". הם הביעו נכונות להבטיח כי תוכן הצוואה יישמר במערכת הציבורית, ואף הציעו למסור לנתבע העתק נוטריוני מאומת של הצוואה, כך שהרשם לא ייפגע בתפקידו לשמר את המסמך לדורות הבאים.
שחרור הצוואה עלול להוות תקדים בעייתי
מנגד, עמד הרשם על כך ש"דרך המלך" היא לשמור את הצוואה המקורית בגנזך לצמיתות, כפי שנקבע בתקנות הירושה ותקנות הארכיונים. לדבריו, כל אדם יכול לעיין בצוואה במשרדי הרשם, ולכן הפתרון הראוי הוא מסירת העתק צילומי בלבד. בנוסף, הסביר הרשם כי שחרור הצוואה לידיים פרטיות עלול להוות תקדים בעייתי ולפתוח פתח למבול בקשות דומות.
השופט אלטרזון בחן את הסוגיה המשפטית והסתמך על סעיף 68(ב) לחוק הירושה, הקובע כי ניתן להוכיח צוואה באמצעות העתק אם המקור הושמד או אינו בנמצא. הוא הזכיר את פסיקת בית המשפט העליון בעניין רענני, שבה נקבע כי, "תמיד יוגש מקור הצוואה, ורק אם הוכיח המבקש כי המקור נשמד... רשאי בית המשפט בהגשת העתק או בדרך אחרת". עם זאת, הוא הדגיש כי במקרה שלפניו הצוואה כבר הוכחה ואף ניתן צו קיום ללא התנגדויות, כך ש"המשוכה המשמעותית של הוכחת הצוואה התובעים עברו ללא ספק ובאופן חלק".
לגבי החשש של הרשם מהשלכות רוחביות, כתב השופט כי אין מדובר במקרה שעשוי להציף את המערכת בתביעות. הוא ציין כי, "במהלך 12 השנים האחרונות הוא נתקל בסוגיה דומה רק שלוש פעמים", ולכן "הצונאמי של הבקשות ממנו חושש הנתבע בשלב זה מוגזם". הוא אף הזכיר כי מדובר במסמך חריג במבנהו - יותר מכתב אישי מאשר צוואה רגילה, ולכן ניתן לדון בו לגופו מבלי לחשוש מיצירת תקדים רחב היקף. עוד קבע השופט בהכרעתו כי התקנות שעליהן הסתמך הרשם אינן מחייבות דווקא שמירה של מסמכי מקור, אלא רק שמירה של תוכן הצוואה בארכיון. לדבריו, "העברת הצוואה לגנזך לצורך שמירתה לצמיתות הינה צורך טכני ולא מהותי", ולכן אין מניעה להסתפק בהעתק נוטריוני שמור ומאומת.
בסופו של דבר קבע השופט כי, "בנסיבות המיוחדות של תיק זה אין כל מניעה משפטית, מעשית או אחרת להשיב את הצוואה המקורית לידי התובעים". הוא הורה כי הצוואה תימסר לאלמנה ולילדים, בתנאי שזו תעביר למשרד הרשם העתק נוטריוני מקורי בתוך 30 יום. הוא גם קבע כי כל צד יישא בהוצאותיו, וההליך הסתיים.
- דרשה לשמש אפוטרופוסית יחידה לילד מרומן - ביהמ"ש התנגד
- ביקש להקדים את מועד הקרע עם אשתו - ב-38 שנה
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
למה בעצם האלמנה כל כך רצתה את הצוואה המקורית?
מבחינתה ומבחינת הילדים זה לא סתם מסמך משפטי, אלא מכתב אישי אחרון מבעל ואבא אהוב. רוב מה שכתב היה דברי פרידה, והחלק המשפטי תפס שורה אחת בלבד. הם רצו לשמור את זה בבית, כמזכרת שתישאר בידיהם ותלווה אותם.
למה הרשם סירב למסור את הצוואה?
הרשם חשש שאם הוא ייעתר לבקשה זה ייצור תקדים - אנשים נוספים יתחילו לבקש את הצוואות המקוריות של קרוביהם, והדבר ייהפך לגל גדול של בקשות שיקשה להתמודד איתן. הוא גם הסתמך על תקנות שמחייבות את שמירת המסמך בגנזך המדינה לצמיתות.
מה בעצם קבע השופט לגבי החשש הזה?
השופט אמר שזה חשש מוגזם. הוא ציין שב-12 השנים האחרונות הרשם נתקל במקרה דומה רק שלוש פעמים, ולכן אין כאן שיטפון של בקשות. הוא גם הסביר שאפשר לדון בכל בקשה לגופה ולא חייבים לפחד שכל המערכת תוצף.
למה היה חשוב לשופט להדגיש שהצוואה היא יותר מכתב פרידה מאשר מסמך משפטי?
מכיוון שזה חיזק את ההבנה שהמסמך הוא בעל ערך רגשי יוצא דופן, ולכן יש מקום לחרוג מהכלל ולמסור אותו למשפחה. השופט אפילו אמר שניתן להסתכל עליו כעל "מכתב פרידה שמכיל צוואה", ולא להפך.
מה הפתרון שמצא השופט כדי שגם המדינה תשמור תיעוד של הצוואה?
הוא קבע שהאלמנה תמסור לרשם העתק נוטריוני מקורי של הצוואה לפני שתקבל לידיה את המסמך המקורי. כך נשמר עותק רשמי בארכיון, אבל המשפחה מקבלת את המקור.
האם פסק הדין הזה מחייב את הרשם לפעול כך גם בעתיד במקרים דומים?
לא בהכרח. השופט הדגיש שמדובר במקרה חריג וייחודי, ולכן בכל מקרה אחר בית המשפט יוכל להחליט מחדש לפי הנסיבות. אבל בהחלט יש כאן איתות לכך שהמערכת יכולה להיות גמישה כשמדובר בעניין אישי כל כך.
מה יקרה אם בעתיד מישהו ירצה לעיין בצוואה?
הוא יוכל לעיין בהעתק הנוטריוני שיישמר במשרדי הרשם. מבחינה משפטית אין הבדל בין העתק נוטריוני למקור, ולכן לא תיפגע זכותו של אף אחד לעיין במסמך.
במקרה אחר, באחד התיקים הטעונים ביותר שהגיעו באחרונה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נחשפה עלילה משפחתית מורכבת: סכסוך ירושה שנהפך למסכת האשמות הדדיות, זיופים ומזימות. המנוחה, מ' ז"ל, הלכה לעולמה ב-2016 כשהיא מותירה אחריה שני ילדים: בתה ר' ובנה י'. אשתו של י', הכלה, נהפכה לדמות המרכזית בסכסוך, לאחר שנחשף כי בצוואה שערכה המנוחה ב-2015 היא הורישה לה את כל רכושה. הצוואה, שנערכה בפני עורך דין ועד נוסף, היתה ברורה וקצרה: הכלה היא היורשת היחידה. אם היא לא תהיה בין החיים, הרכוש יעבור לנכדות, בנותיה. אלא שכמה שנים לאחר מכן ביקשה הבת צו ירושה על פי דין, תוך שהיא מציגה הסתלקות מצד אחיה מחלקו לטובתה. התוצאה: היא נהפכה ליורשת הבלעדית. הכלה, שלא ידעה על כך, פנתה לבית המשפט מיד כשנודע לה על הצו ודרשה את ביטולו. השופט ליאור ברינגר, שדן בתיק, הכריע בנושא באחרונה. אחת הסוגיות המרכזיות בתיק היתה העובדה שהצוואה לא הוגשה במקור, אלא רק בהעתק צילומי. הכלה טענה כי קיבלה את העותק מבעלה י', בנה של המנוחה, אך מעולם לא החזיקה במקור שלה. הנתבעת מצדה, ניסתה לערער על תקפות ההעתק. בית המשפט קבע כי לפי הדין, ניתן להוכיח צוואה גם באמצעות העתק אם הוכח כי נעשתה כדין וכי נעשו חיפושים סבירים אחרי המקור. "משעה שאין מחלוקת שהעותק הצילומי שהוגש זהה לצוואה עליה חתמה המנוחה, הרי שהתובעת הרימה את הנטל המוטל עליה" כתב השופט בפסק הדין שפורסם. הנתבעת עצמה לא הכחישה כי אמה ערכה את הצוואה, ואף העידה כי היא ואחיה הם אלה ששכנעו אותה לעשות זאת, במטרה להבריח את העיזבון מנושי הילדים שהסתבכו בחובות עתק.
