הצוואה המקורית תימסר לאלמנה - למרות התנגדות הרשם
בית המשפט לענייני משפחה בחדרה קבע כי אלמנתו של המנוח ושני ילדיהם יקבלו לידיהם את הצוואה המקורית, שהיתה למעשה מכתב פרידה מרגש שכתב להם המנוח, אבי המשפחה. הרשם לענייני ירושה הביע חשש מפני "צונאמי של בקשות" אם ייענה לבקשה, אך השופט דחה את הטענה שלו וקבע
כי ניתן להסתפק בעותק נוטריוני לצורכי אחסון בארכיון
האלמנה נכנסה לאולם של בית המשפט לענייני משפחה בחדרה כשהיא מלווה בעורך דינה. היא לא הסתירה את ההתרגשות: עבור משפחתה לא מדובר בעוד מסמך משפטי, אלא בזיכרון האחרון מבעלה שנפטר בפתאומיות. יום לפני מותו, כתב המנוח במחברת שלו מכתב פרידה ארוך ומלא רגש, שבצדו שורה קצרה שבה קבע את אופן חלוקת רכושו. המכתב הזה, שהוכר כצוואתו התקפה של המנוח, הופקד אצל רשם הירושה וניתן לגביו צו קיום. אלא שהאלמנה ביקשה להשיב את המקור לידיה, כדי לשמרו כמזכרת אישית ולא רק מסמך משפטי.
הרשם לענייני ירושה בחיפה סירב להשיב לה את המסמך, גם לאחר שהציגה העתק נוטריוני מקורי שהכינה במיוחד. החלטתו נומקה בחשש מפני יצירת תקדים שיביא לשיטפון של תביעות דומות מצד יורשים אחרים. כך נולדה תביעה חריגה להשבת צוואה מקורית - תביעה שהסתיימה השבוע בהחלטה עקרונית של השופט ירון אלטרזון, שקיבל את עמדת המשפחה וקבע כי אין כל מניעה משפטית להשבת הצוואה לידיהם. השופט סקר בהרחבה את הרקע. לדבריו, "המנוח הותיר אחריו צוואה אשר נכתבה בכתב ידו במחברת הכתיבה שלו, צוואה אשר הכילה למעשה מכתב פרידה מרגש מהיקרים לו ובפרט מהתובעים". הוא ציין בפסק הדין שפורסם כי חלקן של הוראות הירושה במסמך היה קטן מאוד ביחס למכתב הפרידה עצמו - מה שהעצים את הערך הרגשי של המסמך בעיני האלמנה והילדים.
במהלך הדיון חזרו התובעים והדגישו כי מדובר עבורם בחפץ בעל חשיבות אישית ומשפחתית יוצאת דופן. לטענת האלמנה, "חשיבות קבלת המסמך גדולה היות ויש לו ערך רגשי עצום עבור הקטינים וגם עבורה כאלמנתו". הם הביעו נכונות להבטיח כי תוכן הצוואה יישמר במערכת הציבורית, ואף הציעו למסור לנתבע העתק נוטריוני מאומת של הצוואה, כך שהרשם לא ייפגע בתפקידו לשמר את המסמך לדורות הבאים.
שחרור הצוואה עלול להוות תקדים בעייתי
מנגד, עמד הרשם על כך ש"דרך המלך" היא לשמור את הצוואה המקורית בגנזך לצמיתות, כפי שנקבע בתקנות הירושה ותקנות הארכיונים. לדבריו, כל אדם יכול לעיין בצוואה במשרדי הרשם, ולכן הפתרון הראוי הוא מסירת העתק צילומי בלבד. בנוסף, הסביר הרשם כי שחרור הצוואה לידיים פרטיות עלול להוות תקדים בעייתי ולפתוח פתח למבול בקשות דומות.
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט אלטרזון בחן את הסוגיה המשפטית והסתמך על סעיף 68(ב) לחוק הירושה, הקובע כי ניתן להוכיח צוואה באמצעות העתק אם המקור הושמד או אינו בנמצא. הוא הזכיר את פסיקת בית המשפט העליון בעניין רענני, שבה נקבע כי, "תמיד יוגש מקור הצוואה, ורק אם הוכיח המבקש כי המקור נשמד... רשאי בית המשפט בהגשת העתק או בדרך אחרת". עם זאת, הוא הדגיש כי במקרה שלפניו הצוואה כבר הוכחה ואף ניתן צו קיום ללא התנגדויות, כך ש"המשוכה המשמעותית של הוכחת הצוואה התובעים עברו ללא ספק ובאופן חלק".
לגבי החשש של הרשם מהשלכות רוחביות, כתב השופט כי אין מדובר במקרה שעשוי להציף את המערכת בתביעות. הוא ציין כי, "במהלך 12 השנים האחרונות הוא נתקל בסוגיה דומה רק שלוש פעמים", ולכן "הצונאמי של הבקשות ממנו חושש הנתבע בשלב זה מוגזם". הוא אף הזכיר כי מדובר במסמך חריג במבנהו - יותר מכתב אישי מאשר צוואה רגילה, ולכן ניתן לדון בו לגופו מבלי לחשוש מיצירת תקדים רחב היקף. עוד קבע השופט בהכרעתו כי התקנות שעליהן הסתמך הרשם אינן מחייבות דווקא שמירה של מסמכי מקור, אלא רק שמירה של תוכן הצוואה בארכיון. לדבריו, "העברת הצוואה לגנזך לצורך שמירתה לצמיתות הינה צורך טכני ולא מהותי", ולכן אין מניעה להסתפק בהעתק נוטריוני שמור ומאומת.
בסופו של דבר קבע השופט כי, "בנסיבות המיוחדות של תיק זה אין כל מניעה משפטית, מעשית או אחרת להשיב את הצוואה המקורית לידי התובעים". הוא הורה כי הצוואה תימסר לאלמנה ולילדים, בתנאי שזו תעביר למשרד הרשם העתק נוטריוני מקורי בתוך 30 יום. הוא גם קבע כי כל צד יישא בהוצאותיו, וההליך הסתיים.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- טלפון של חשוד יישאר בידי החוקרים לעוד 180 יום
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
למה בעצם האלמנה כל כך רצתה את הצוואה המקורית?
מבחינתה ומבחינת הילדים זה לא סתם מסמך משפטי, אלא מכתב אישי אחרון מבעל ואבא אהוב. רוב מה שכתב היה דברי פרידה, והחלק המשפטי תפס שורה אחת בלבד. הם רצו לשמור את זה בבית, כמזכרת שתישאר בידיהם ותלווה אותם.
למה הרשם סירב למסור את הצוואה?
הרשם חשש שאם הוא ייעתר לבקשה זה ייצור תקדים - אנשים נוספים יתחילו לבקש את הצוואות המקוריות של קרוביהם, והדבר ייהפך לגל גדול של בקשות שיקשה להתמודד איתן. הוא גם הסתמך על תקנות שמחייבות את שמירת המסמך בגנזך המדינה לצמיתות.
מה בעצם קבע השופט לגבי החשש הזה?
השופט אמר שזה חשש מוגזם. הוא ציין שב-12 השנים האחרונות הרשם נתקל במקרה דומה רק שלוש פעמים, ולכן אין כאן שיטפון של בקשות. הוא גם הסביר שאפשר לדון בכל בקשה לגופה ולא חייבים לפחד שכל המערכת תוצף.
למה היה חשוב לשופט להדגיש שהצוואה היא יותר מכתב פרידה מאשר מסמך משפטי?
מכיוון שזה חיזק את ההבנה שהמסמך הוא בעל ערך רגשי יוצא דופן, ולכן יש מקום לחרוג מהכלל ולמסור אותו למשפחה. השופט אפילו אמר שניתן להסתכל עליו כעל "מכתב פרידה שמכיל צוואה", ולא להפך.
מה הפתרון שמצא השופט כדי שגם המדינה תשמור תיעוד של הצוואה?
הוא קבע שהאלמנה תמסור לרשם העתק נוטריוני מקורי של הצוואה לפני שתקבל לידיה את המסמך המקורי. כך נשמר עותק רשמי בארכיון, אבל המשפחה מקבלת את המקור.
האם פסק הדין הזה מחייב את הרשם לפעול כך גם בעתיד במקרים דומים?
לא בהכרח. השופט הדגיש שמדובר במקרה חריג וייחודי, ולכן בכל מקרה אחר בית המשפט יוכל להחליט מחדש לפי הנסיבות. אבל בהחלט יש כאן איתות לכך שהמערכת יכולה להיות גמישה כשמדובר בעניין אישי כל כך.
מה יקרה אם בעתיד מישהו ירצה לעיין בצוואה?
הוא יוכל לעיין בהעתק הנוטריוני שיישמר במשרדי הרשם. מבחינה משפטית אין הבדל בין העתק נוטריוני למקור, ולכן לא תיפגע זכותו של אף אחד לעיין במסמך.
במקרה אחר, באחד התיקים הטעונים ביותר שהגיעו באחרונה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נחשפה עלילה משפחתית מורכבת: סכסוך ירושה שנהפך למסכת האשמות הדדיות, זיופים ומזימות. המנוחה, מ' ז"ל, הלכה לעולמה ב-2016 כשהיא מותירה אחריה שני ילדים: בתה ר' ובנה י'. אשתו של י', הכלה, נהפכה לדמות המרכזית בסכסוך, לאחר שנחשף כי בצוואה שערכה המנוחה ב-2015 היא הורישה לה את כל רכושה. הצוואה, שנערכה בפני עורך דין ועד נוסף, היתה ברורה וקצרה: הכלה היא היורשת היחידה. אם היא לא תהיה בין החיים, הרכוש יעבור לנכדות, בנותיה. אלא שכמה שנים לאחר מכן ביקשה הבת צו ירושה על פי דין, תוך שהיא מציגה הסתלקות מצד אחיה מחלקו לטובתה. התוצאה: היא נהפכה ליורשת הבלעדית. הכלה, שלא ידעה על כך, פנתה לבית המשפט מיד כשנודע לה על הצו ודרשה את ביטולו. השופט ליאור ברינגר, שדן בתיק, הכריע בנושא באחרונה. אחת הסוגיות המרכזיות בתיק היתה העובדה שהצוואה לא הוגשה במקור, אלא רק בהעתק צילומי. הכלה טענה כי קיבלה את העותק מבעלה י', בנה של המנוחה, אך מעולם לא החזיקה במקור שלה. הנתבעת מצדה, ניסתה לערער על תקפות ההעתק. בית המשפט קבע כי לפי הדין, ניתן להוכיח צוואה גם באמצעות העתק אם הוכח כי נעשתה כדין וכי נעשו חיפושים סבירים אחרי המקור. "משעה שאין מחלוקת שהעותק הצילומי שהוגש זהה לצוואה עליה חתמה המנוחה, הרי שהתובעת הרימה את הנטל המוטל עליה" כתב השופט בפסק הדין שפורסם. הנתבעת עצמה לא הכחישה כי אמה ערכה את הצוואה, ואף העידה כי היא ואחיה הם אלה ששכנעו אותה לעשות זאת, במטרה להבריח את העיזבון מנושי הילדים שהסתבכו בחובות עתק.
אחים קוראים צוואה צילום: ביזפורטלהבת התערבה בעריכת הצוואה - זה מה שמה קבע ביהמ"ש
לאחר מאבק משפחתי ממושך בין ארבעה אחים, קבע בית המשפט לענייני משפחה בירושלים כי צוואתה של האם המנוחה, שהורישה את כל רכושה לבתה אחת בלבד, נערכה תחת מעורבות אסורה של הנהנית. עדויות עורכי הדין, מסמכים רפואיים והיחסים בתוך המשפחה נשזרו יחד לכדי מסקנה אחת
ברורה: הצוואה בטלה בשל השפעה בלתי הוגנת, וצו הירושה שחילק את העיזבון שווה בשווה בין הילדים יישאר בתוקפו
באחד מימי החורף התכנסו ארבעת ילדיה של המנוחה שוב סביב שולחן בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שנים לאחר פטירת אמם. מערכת היחסים ביניהם, שהתערערה עוד בחייה, נפרשה פעם נוספת אל מול השופטת ריבי לב אוחיון, כשעל הכף עומד גורלו של עיזבון משפחתי שנקלע אל לבו של סכסוך מר בין אחים. בקשה לביטול צו ירושה, בקשה למתן צו לקיום צוואה, והתנגדות לצוואה - כל אלה נשזרו זה בזה ודרשו מבית המשפט להכריע מי מבין גרסאות הצדדים משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה.
הסיפור החל כשלאחר מות האם הוגשה בקשה רגילה למתן צו ירושה, ובה הצהירה הבת, התובעת, כי לא קיימת צוואה. על בסיס זה ניתן צו ירושה שחילק את עיזבון האם שווה בשווה בין ארבעת ילדיה. רק כעבור זמן רב, במסגרת הליך משפטי אחר בין הצדדים, התגלה לפתע מסמך נוסף: צוואה מ-2012, שעל פיה הורישה האם את כל רכושה לבת אחת בלבד, שהיא התובעת. הגילוי הזה חולל תפנית, ובית המשפט נדרש לבחון האם מדובר במסמך תקף או בצוואה שהושפעה מגורמים חיצוניים, ואף נוסחה ונערכה בנסיבות שאינן מאפשרות להעניק לה תוקף משפטי.
הדיון שנפרש בפני בית המשפט היה רחב ומורכב, וכלל עשרות מסמכים, עדויות מומחים רפואיים ושני עורכי הדין שהיו חתומים כעדים לצוואה. כבר בראשית פסק הדין ציינה השופטת כי כדי לבטל או לתקן צו ירושה קיים, נדרשות עובדות חדשות שלא היו בפני בית המשפט בעת מתן הצו, וכי הפתח לכך "אינו כפתחו של אולם". אך במהרה התברר שהשאלה המרכזית אינה רק עיתוי הגשת הבקשה, אלא עומקה של המעורבות של הבת בכל שלבי עריכת הצוואה וההשלכות המשפטיות הנובעות מכך.
"ניתוח לאחר המוות"
ליבת ההכרעה נגעה לשני נדבכים: יכולתה הקוגניטיבית של האם בעת עריכת הצוואה, והיקף המעורבות של התובעת בתהליך ניסוחה וחתימתה. לגבי הכשירות הרפואית הוצגו שתי חוות דעת שונות: ד"ר שפיק מסאלחה קבע כי כבר מ-2009 החלה האם לאבד מיכולותיה הקוגניטיביות, וכי ב-2015 היא לא היתה כשירה להבין מסמכים משפטיים. לעומתו, פרופ' יורם מערבי קבע כי אין אינדיקציה חד־משמעית לחוסר כשירות, ולכן עומדת לה חזקת הכשירות. ואולם בעדותו הוא הבהיר כי אינו יכול לקבוע בוודאות שהיתה כשירה, וכי מעולם לא בוצעה הערכת כשירות ייעודית למועד חתימת הצוואה. השופטת ציינה כי חוות דעת מסוג זה היא בהכרח "ניתוח לאחר המוות", והדגישה כי יש להיעזר גם בעדויות בני המשפחה שהעידו על בלבול, ירידה בזיכרון ותלות גוברת של האם בבת.
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שבסופו של דבר, סוגיית הכשירות לא היתה הגורם שהכריע את הכף. מה שנהפך למרכז הדיון היא עדותו של עו"ד סני חורי, אחד משני העדים לצוואה, שאישר כי התובעת היתה הגורם שיזם את עריכת הצוואה, מסרה לו את הוראותיה ואף תיאמה את הביקור בבית האם לצורך חתימתה. בעדותו הוא אמר במפורש כי, "צוואת המנוחה נעשתה לבקשת התובעת", וכי ההוראות לנוסח הצוואה ניתנו על ידה ולא היו כל מגעים עם המנוחה לפני החתימה. כשנשאל על הנימוק שנתנה האם להוריש הכל לבת, סיפר עו"ד חורי כי האם אמרה לו שהיא סומכת על הבת "שתדאג לכל המשפחה" - משפט שנהפך לאחד מצירי ההכרעה.
