שופטת בית משפט
צילום: Photo SaUl Bucio on Unsplash

ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?

חייב שנושא חוב לעורך דינו כבר מאז שנות התשעים ויתר על חלקו בעיזבון של אמו כבר לפני עשור, ביחד עם אחיו, כדי לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית המשפחה. כעת, על אף מצבו הרפואי ונכותו, בית המשפט הורה לבטל את הסתלקותו מהירושה ולהעביר את חלקו לקופת הנשייה - צעד שהיה תנאי למתן הפטר מוחלט מחובותיו.

עוזי גרסטמן | (8)

בבית משפט השלום בטבריה ניתן באחרונה פסק דין העוסק בסיטואציה כמעט נדירה: אדם שנושא חוב לעורך דינו, מצא לנכון לוותר על חלקו בירושת אמו לפני כעשור כדי לאפשר לאביו להישאר בבית המשפחה. השופטת נסרין אסכנדר־מוסא נדרשה לשאלה אם ראוי שבית המשפט יכבד את הסתלקותו מהירושה, או שמא יבטל אותה כדי לאפשר לנושה הוותיק לקבל את חלקו. ההכרעה שהתקבלה חושפת את האיזון העדין בין דאגה לחייב במצב אישי וכלכלי קשה, לבין הגנה על זכויות הנושים.

הרקע למקרה מתחיל עוד ב-1995, אז שכר החייב את שירותיו של עורך הדין חסאן בסתוני אך לא שילם את שכר הטרחה שלו. החוב, שנפסק כבר אז בפסק דין חלוט, תפח עם השנים והגיע לסכום של 116,861 שקל. החייב, סובל מנכות רפואית לצמיתות בשיעור של 55% ואובדן כושר עבודה מלא. הוא מתקיים מקצבת נכות של כ-4,800 שקל לחודש ומתגורר בשכירות, כשהוא נעזר בסיוע בשכר דירה בסכום של כ-700 שקל בלבד. כלומר מדובר באדם שמצבו הכלכלי רעוע ביותר ואין לו שום נכסים משמעותיים.

למרות נסיבות חייו הקשות, התברר כי ב-2015, זמן רב לאחר שנוצר החוב ולא שולם, בחר החייב להסתלק מהעזבון של אמו המנוחה, שכלל דירת מגורים. לטענתו, ההחלטה נבעה משיקולים משפחתיים בלבד, במטרה לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית. אלא שבית המשפט לא קיבל את הטענה הזו ככזו שמבטלת את זכויות הנושה. השופטת קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "היחיד היה חייב כספים לנושה... היה על היחיד להיות הוגן כלפי הנושה בטרם יהיה נדיב כלפי אביו, ועליו לדאוג לשלם את חובו לנושה בטרם ייתן מתנה לאביו".

הנאמנת: חוסר תום לב של החייב

ההליך הנוכחי נפתח לאחר שבקשת החייב לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון התקבלה בנובמבר 2023, והנאמנת מונתה לפקח על ביצוע ההליך. בדו"חות שהוגשו על ידי הממונה צוין כי מצבו האישי והבריאותי של החייב מצדיק מתן הפטר מהחוב, אבל הנאמנת טענה אחרת. לדבריה, הסתלקותו של החייב מהעזבון בעת שהיה מצוי בחובות מצביעה על חוסר תום לב. היא דרשה מבית המשפט לבטל את ההסתלקות כדי להחזיר את הנכס לקופת הנשייה.

בדיון שהתקיים בפברואר 2025 ניסה החייב להגיע להסדר והציע להוסיף לקופת הנשייה 60 אלף שקל - סכום ששווה לשווי חלקו בעיזבון כפי שהוערך בהליך קודם שהתנהל בעניינו. ואולם לאחר כמה חודשים הודיע החייב כי אינו מסוגל לעמוד בתשלום, והנאמנת הגישה בקשה רשמית לביטול ההסתלקות. השופטת קיבלה את עמדתה וקבעה כי הסתלקות מירושה מהווה פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה לפי סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. "יש לראותה כפעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה", היא כתבה בהכרעתה, והדגישה כי החוק נועד למנוע מיחיד לבצע פעולות בנכסיו באופן שפוגע בנושים.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

פסק הדין מתייחס גם להיבט הזמן שעבר מאז הפעולה. סעיף 221 מאפשר ביטול פעולה להברחת נכסים אם בוצעה עד שבע שנים לפני פתיחת ההליכים, אבל השופטת הבהירה כי מרוץ הזמן נעצר בתקופה שבה נוהל הליך חדלות פירעון קודם בעניינו של החייב בין 2017 ל-2022. לדבריה, אין לאפשר לחייב "להיכנס לשעריו של הליך חדלות פירעון, ליהנות מהגנות ההליך, לא לעמוד בדרישותיו ובהמשך להוביל לביטולו, ולאחר מכן להגיש בקשה חדשה ולטעון כי חלפו המועדים הקבועים בחוק".

החייב טען שההסתלקות היתה בתום לב

בית המשפט בחן גם את טענת החייב שלפיה ההסתלקות נעשתה בתום לב. החייב טען כי הוא וכל אחיו ויתרו על חלקם בעיזבון כדי לאפשר לאביהם להמשיך להתגורר בנכס, ואף ציין כי האב העביר את הנכס במתנה לבתו, אם חד-הורית לילד עם מוגבלות. אלא שהשופטת לא קיבלה את הטענה וקבעה כי, "אין נפקא מינה אם ההענקה בוצעה כדין ובתום לב... זכויותיו של אב היחיד אינן גוברות על זכות הנושה לקבל את המגיע לו". היא אף הזכירה את הפסיקה הקובעת כי קרבת משפחה יכולה לשמש "אות מרמה" שמעביר את הנטל אל החייב ובני משפחתו להוכיח את תום הלב שלהם - נטל שלא הורם במקרה זה.

קיראו עוד ב"משפט"

השופטת ציינה גם כי האב לא הגיש שום תגובה לבקשה לביטול הפעולה, אף שהיא הוצגה לו כדין - מה שחיזק את המסקנה כי לא הוצגו ראיות לסתור את טענות הנאמנת. בסיכומו של דבר הורתה השופטת על ביטול ההסתלקות, והנאמנת נדרשה לפעול לרישום הזכויות מחדש על שם החייב, כך שחלקו בעיזבון יוכל לשמש מקור לפירעון החוב כלפי הנושה.

פסק הדין הזה צפועשוי י לעורר עניין בקרב עורכי דין בתחום חדלות הפירעון, שכן הוא מדגיש את החשיבות של בחינת פעולות עבר של החייבף גם אם חלפו שנים רבות מאז ביצוען. ההכרעה מעבירה מסר ברור שלפיו הסתלקות מעיזבון בעת קיומם של חובות כבדים עלולה להתבטל גם בחלוף שנים, אם יוכח כי היא נעשתה כדי למנוע מנושה לגבות את חובו.


למה בכלל חשוב לבית המשפט מה עשה החייב עם הירושה של אמא שלו?

מכיוון שהירושה היא נכס שהיה יכול לשמש להחזר החוב. אם החייב ויתר על חלקו בנכס, הוא בעצם מנע מהנושה לקבל את הכסף שמגיע לו. החוק רואה בזה פעולה ש"גורעת" נכס מהקופה שממנה משלמים חובות, ולכן אפשר לבטל אותה.


מה זה אומר "ביטול הסתלקות מעיזבון"?

זה אומר שבית המשפט מתייחס לחייב כאילו הוא לא ויתר על חלקו בירושה. כלומר חלקו בעיזבון חוזר אליו, כדי שאפשר יהיה לממש אותו ולשלם ממנו את החוב לנושה.


למה השופטת לא קיבלה את הטענה שהחייב עשה את זה בשביל אבא שלו?

מפני שהחוק מחייב קודם לשלם את החובות לנושים לפני שנותנים מתנות או מוותרים על נכסים. השופטת אמרה שאמנם הכוונה אולי היתה טובה, אבל זה לא יכול לבוא על חשבון מי שמגיע לו כסף כבר 30 שנה.


למה זה משנה שעברו הרבה שנים מאז ההסתלקות?

בדרך כלל יש מגבלת זמן, של שבע שנים, שבה אפשר לבקש לבטל פעולה כזו. אבל במקרה הזה השופטת קבעה שהשעון נעצר בזמן שהחייב היה בהליך חדלות פירעון קודם. אחרת, היה נוצר מצב שבו חייב נכנס להליך, לא עומד בו, ואז מחכה שיעבור הזמן כדי להתחמק מהחוב.


איך החייב יקבל הפטר אם הנכס חוזר אליו?

אחרי שהזכויות בעיזבון יירשמו שוב על שמו, הנאמת תוכל לממש את חלקו בנכס ולהעביר את התמורה לקופת הנשייה. רק אחרי שזה יקרה יוכל החייב לקבל הפטר מחובותיו ולפתוח דף חדש.


האם זה אומר שהחייב יישאר בלי כלום?

לא בהכרח. החייב יקבל הפטר מחובותיו, כלומר, החובות שלו יימחקו - אבל קודם הוא יידרש למצות את מה שיש לו, כשבמקרה הזה מדובר בחלקו בירושה. המטרה היא לא להעניש אלא לשמור על שוויון בין הנושים ולאפשר שיקום כלכלי הוגן.

תגובות לכתבה(8):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 7.
    רפאל 14/09/2025 19:03
    הגב לתגובה זו
    פסיקה ראוייה. אומנם יפה שדואג לאבא אבל שיעשה זאת על חשבונו ולא על חשבונו של אדם אחר.
  • 6.
    אנונימי 14/09/2025 18:18
    הגב לתגובה זו
    אומר הכל. בבית המשפט בישראל עוברים על כל חוקי התורה. לא תכיר פנים במשפט וכו
  • 5.
    אנונימי 14/09/2025 11:46
    הגב לתגובה זו
    שום התיישנות בעולם הזה. אפשר בתמרונים משםטיים לתבןע אדם גם מגיל גן חובה
  • יש לך את פסק הדין מעניין לקרוא. תודה (ל"ת)
    אנונימי 14/09/2025 18:13
    הגב לתגובה זו
  • 4.
    אלכסנדר גרוס 13/09/2025 23:27
    הגב לתגובה זו
    פסד פורץ דרך חשוב לי מאוד בבקשה מס התיק. ומי העוד שטיפלו בהצלחה זו. יש לי מקרה דומה היה במחוזי תא בגילגולו הקודם. משם ניזרק בניצול הפקודה . נכנס בשני 2020 לחדלפ במתכונתו החדשה בבית המשפט השלום בתא יפו.חזר שוב על תעלוליו אותה הגב בשינוי אדרת.אוקיר תודה למבוקש ברישא לבקשה בתודה אלכס גרוס חדרה 0522361609 [email protected]
  • 3.
    אנונימי 13/09/2025 22:58
    הגב לתגובה זו
    ככה זה
  • 2.
    אני 13/09/2025 21:37
    הגב לתגובה זו
    ככה זה שיש שופטים.ות מושחתים בבית המשפט ...אחת שיודעת
  • 1.
    שביטאנונימי 13/09/2025 18:10
    הגב לתגובה זו
    יש טעות יסודית בציון גילו של החייב. .....
דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

חוזה מכירת דירה CHATGPTחוזה מכירת דירה CHATGPT

ניצחון לרוכשי הדירות: המחוזי החיה חברה באופן זמני

עמדתם של רוכשי הדירות התקבלה על ידי המחוזי מרכז לוד, שאישר להחיות חברת נדל"ן שפורקה, במקביל למינוי עורך הדין שלהם לכונס נכסים לצורך רישום הזכויות בטאבו. בניגוד לעמדת משרד המשפטים, נקבע כי פיצול ההליך לשני הליכים נפרדים רק יכביד על הצדדים ויבזבז משאבים שיפוטיים, ללא כל הצדקה עניינית

עוזי גרסטמן |

בשולי המרשם היבש של רשם החברות, הרחק מהכותרות היומיומיות על עסקות ענק ויזמים גדולים, התנהלה במשך שנים מציאות מורכבת עבור רוכשי דירות שביקשו לעשות דבר בסיסי לכאורה: להשלים רישום זכויות במקרקעין על שמם. החברה המשכנת שהיתה אמורה לבצע את הפעולה כבר חדלה מלהתקיים, נמחקה ממרשם החברות, והשאירה אחריה נכס לא רשום, בעלי זכויות חסרי אונים, ומבוי סתום ביורוקרטי. השבוע קבע בית המשפט המחוזי מרכז לוד כי במצב שכזה, אין סיבה להוסיף עוד מכשולים בדרך, וקיבל את בקשת הרוכשים להחיות את החברה ולמנות כונס נכסים במסגרת הליך אחד.

ההחלטה ניתנה על ידי השופט הבכיר יעקב שפסר, בתיק שעסק בבקשה להחייאת בלו גולדמן חברה לבניין, חברת נדל"ן שחוסלה בעבר. המבקשים - קבוצת רוכשי דירות, כולם בעלי זכויות במקרקעין נשוא הבקשה - פנו לבית המשפט בבקשה חריגה יחסית בהיקפה אך לא במהותה: להחיות את החברה באופן זמני, אך ורק לצורך הסדרת רישום המקרקעין, ובמקביל למנות את בא כוחם ככונס נכסים כדי שיבצע את פעולות הרישום בטאבו. מול הבקשה הזו ניצבה עמדת משרד המשפטים, באמצעות רשמת החברות והשותפויות, שהתנגדה לכריכת הסעדים. לטענת המדינה, יש להיצמד לכלל הדיוני שלפיו תחילה יש לדון אך ורק בשאלת החייאת החברה, ורק לאחר שהחברה אכן הוחייתה, לפנות בהליך נוסף, נפרד, לקבלת סעדים משלימים, ובראשם מינוי כונס נכסים והסמכתו לבצע פעולות רישום.

אלא שבית המשפט בחר לסטות מהכלל, וקבע כי בנסיבות המקרה אין מדובר בסטייה בלתי מוצדקת, אלא בהכרעה מתבקשת, יעילה והוגנת כלפי המבקשים. בפסק הדין ציין השופט שפסר כי לאחר שעיין בבקשה ובנספחיה, ולאחר שבוצע יידוע לכל בעלי העניין בדבר הגשת הבקשה להחייאת החברה, וכשלא הוגשו התנגדויות, אין מניעה עקרונית לאשר את ההחייאה. עוד צוין בפסק הדין שפורסם כי מולאו כל התנאים שאליהם הפנתה המשיבה, ובכללם הסכמת המבקשים לכך שבתום הפעולה שלשמה התבקשה ההחייאה, יינתן צו להשבת החברה לסטטוס של חברה מחוסלת.


"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית"


בהקשר הזה, הדגיש בית המשפט בהכרעת הדין כי מדובר בהחייאת חברה לצורך פעולה נקודתית ומוגדרת היטב. בפסק הדין נכתב כי מדובר ב"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית של הסדרת רישום מקרקעין, באופן שבסופו של יום לא יווצר מצב בו תוותר במרשם חברה שאין בה פעילות תוך הטעיית הציבור". הדברים האלה שימשו בסיס להחלטה לאשר את החייאת החברה והשבתה לרישומי רשמת החברות.

אלא שעיקר המחלוקת לא נסב סביב עצם ההחייאה, אלא סביב השאלה האם ניתן וראוי לכרוך בהליך אחד גם את מינוי כונס הנכסים והסמכתו להשלים את פעולות הרישום. משרד המשפטים הפנה לפסיקה שלפיה הכלל הוא שיש להפריד את הסעדים, וציין כי תחילה יש לדון רק בהחייאת החברה, ורק לאחר מכן - ובהליך נוסף - לדון בסעדים נוספים. בית המשפט לא התעלם מן הכלל, ואף ציין במפורש בהחלטתו כי,  "אכן, הכלל הוא יש לדון מלכתחילה רק בשאלת החייאת החברה, וככל שהוחייתה, יש לעתור בהליך נוסף ונפרד, לקבלת סעדים נוספים". עם זאת, כאן בדיוק נכנס החריג לכלל. השופט שפסר הבהיר כי בנסיבות הספציפיות של המקרה, הכלל הדיוני אינו משרת את תכלית ההליך, אלא להפך.