
10% פחות מהמחיר: כך זכתה חברת הבת של ישראל קנדה בקרקע בשדה דוב
ועדת המכרזים של עיריית תל אביב־יפו המליצה לאחרונה על "פאנגאיה שדה דב משרדים, שותפות מוגבלת" כזוכה במגרש 306 ברובע שדה דב, שרובה מיועדת לתעסוקה במתחם.
ההצעה של החברה עמדה על 126.77 מיליון שקל, בתוספת מע"מ, נמוך בהרבה בהשוואה לאומדן העירייה, שהסתכם ב-142 מיליון שקל. בחברה יכולים להיות מרוצים - לא בכל יום נמכרת קרקע בשדה דוב מתחת למחיר המינימום במכרז ובמקרה הזה - לא היו לה כמעט מתחרות.
מה שמעניין במכרז הזה, הוא גובה ההצעות. בטבלה הנוכחית, אפשר לראות את ההצעה השנייה במכרז, של ג'י TLV, שעמדה על כ-40 מיליון שקל בלבד.
לפי תנאי המכרז, מדובר בקרקע בגודל 4 דונם. אז איך בכל זאת שתי ההצעות היו כל כך נמוכות? ראשית, לגבי ההצעה הראשונה - מתברר כי גם אם פאנגאיה, חברת בת של ישראל קנדה של ברק רוזן, לא הייתה ניגשת למכרז - ההצעה הייתה נפסלת. מדוע? כי בתל אביב יש נוהג שאומר שאפשר לשלם עד 10% בערך מתחת להערכת השמאי. הוועדה, לרוב, נצמדת לנוהג הזה. כל סכום אחר - נתקל בהתנגדות. מה עשו רוזן ושות'? הגישו הצעה הנמוכה ב-10.7% וקיוו לטוב. הוועדה קיבלה בסופו של דבר את ההצעה, אם כי היא לא עברה חלק והייתה התלבטות לפני ההכרזה על הזוכה.
אגב, ממש אחרי פתיחת המעטפות, התגלתה עוד טעות במכרז. באחד העותקים רשמה ישראל קנדה סכום של 126,777,999 שקל אך בעותק אחר נכתב בטעות "מאה עשרים ושבעה מיליון, שבע מאות שבעים ושבעה אלפים, תשע מאות תשעים ותשעה" שקלים חדשים - כלומר, הספרות התהפכו. בגלל שברור כי מדובר בטעות סופר, הוועדה אישרה את הזכייה (לפי החוק, טעות סופר בת תיקון חייבת לעמוד בשלושה מבחנים מצטברים והיא עמדה בהם) והדרמה הקטנה שהתחוללה באולם הסתיימה די מהר.
במגרש עצמו ניתן להקים בעיקר שטחי תעסוקה (12,750 מ"ר), שטח עיקרי למסחר על הקרקע (1,750 מ"ר) ושטח עיקרי לאחסנה (3,780 מ"ר, מתוך זה 1,260 מעל הכניסה הקובעת), כך שההצעה הייתה מפתה והעירייה תוכל להכניס גם לא מעט כסף מארנונה בעתיד.
רוזן ניסה לרכוש לאחרונה את הקרקע של חנן מור בשדה דוב, אבל יגאל דמרי זכה בה, למרות שכלכלית, ברור היה שישראל־קנדה יכלה להתחרות כשווה מול שווים. הסיבה לכך, לפי גורמים בענף, היא ש"ישראל קנדה לא רצתה מספיק, ומשהו קרה מאז שהם זכו בקרקע של החניון בדובנוב". כעת, הקבוצה יכולה להתנחם בזכייה במכרז קטן יותר.

כך בונים בניין בחודש: למה בסין כן ובישראל לא?
בעוד שסין מקימה בניין מגורים של 30 קומות ב-15 ימים, בישראל אותו פרויקט ייקח 5-7 שנים. הסיפור המדהים של טכנולוגיית הבנייה המתועשת שמשנה את פני העולם ומוזילה את מחירי הדירות - ומדוע ישראל נשארת מאחור
כשאמיר כהן, קבלן ותיק מתל אביב, ביקר לראשונה באתר בנייה בצ'אנגשה שבסין, הוא לא האמין למראה עיניו. מול עיניו התרומם בניין של 30 קומות תוך 15 ימים בלבד. "חשבתי שמדובר בתעלול פרסומי", הוא מספר, "עד שראיתי את זה במו עיניי. הם מרימים שלוש קומות ביום כאילו מדובר במשחק לגו ענק".
הנתון הזה אינו חריג. בניין מגורים טיפוסי של 20 קומות בסין נבנה ומאוכלס תוך 4-6 חודשים מתחילת העבודות. בישראל, אותו פרויקט בדיוק ייקח 5-7 שנים מרגע הגשת הבקשה להיתר ועד מסירת המפתחות לדיירים. גם אם נתעלם מהביורוקרטיה הישראלית הידועה לשמצה ונתמקד רק בזמן הבנייה הפיזי, הפער עצום: 2.5-3 שנים בישראל לעומת חודשים בודדים בסין.
מה עומד מאחורי הפער הדרמטי הזה? התשובה נעוצה במהפכה טכנולוגית שסין מובילה בעשור האחרון - מהפכת הבנייה המתועשת, שהופכת את תעשיית הבנייה ממלאכת כפיים מסורתית לתעשייה מודרנית. בעוד שבישראל עדיין בונים בניינים באותה שיטה כמו לפני 50 שנה - לבנה על לבנה, בלוק על בלוק, תחת השמש הקופחת או הגשם הסוחף - בסין הפכו את אתרי הבנייה למפעלי הרכבה מתוחכמים.
המהפכה שמתחילה במפעל
כדי להבין את עומק השינוי, צריך להבין מהי בעצם בנייה מתועשת. במקום לבנות את הבניין באתר מאפס, מייצרים את רוב הרכיבים במפעל בתנאים מבוקרים. קירות שלמים נוצקים בתבניות מדויקות, כשבתוכם כבר מותקנות צנרת המים והביוב, תעלות החשמל, ואפילו החלונות והדלתות. רצפות שלמות מגיעות מוכנות עם מערכות חימום תת-רצפתי מובנות. תקרות מיוצרות עם תאורה ומיזוג אוויר משולבים.
התהליך מתחיל במפעל ענק שנראה יותר כמו מפעל רכב מאשר אתר בנייה. בקווי ייצור ממוחשבים, עובדים מייצרים מודולים - יחידות בנייה שלמות שיכולות להיות חדר, דירה שלמה או אפילו קומה שלמה. בזמן שהמודולים מיוצרים במפעל, באתר הבנייה עצמו מכינים רק את היסודות. ברגע שהיסודות מוכנים והמודולים מגיעים מהמפעל, מתחיל שלב ההרכבה - תהליך מהיר ומדויק שבו מנופים מרימים את המודולים למקומם, עובדים מחברים אותם זה לזה, ותוך ימים ספורים הבניין עומד על תילו.

כך בונים בניין בחודש: למה בסין כן ובישראל לא?
בעוד שסין מקימה בניין מגורים של 30 קומות ב-15 ימים, בישראל אותו פרויקט ייקח 5-7 שנים. הסיפור המדהים של טכנולוגיית הבנייה המתועשת שמשנה את פני העולם ומוזילה את מחירי הדירות - ומדוע ישראל נשארת מאחור
כשאמיר כהן, קבלן ותיק מתל אביב, ביקר לראשונה באתר בנייה בצ'אנגשה שבסין, הוא לא האמין למראה עיניו. מול עיניו התרומם בניין של 30 קומות תוך 15 ימים בלבד. "חשבתי שמדובר בתעלול פרסומי", הוא מספר, "עד שראיתי את זה במו עיניי. הם מרימים שלוש קומות ביום כאילו מדובר במשחק לגו ענק".
הנתון הזה אינו חריג. בניין מגורים טיפוסי של 20 קומות בסין נבנה ומאוכלס תוך 4-6 חודשים מתחילת העבודות. בישראל, אותו פרויקט בדיוק ייקח 5-7 שנים מרגע הגשת הבקשה להיתר ועד מסירת המפתחות לדיירים. גם אם נתעלם מהביורוקרטיה הישראלית הידועה לשמצה ונתמקד רק בזמן הבנייה הפיזי, הפער עצום: 2.5-3 שנים בישראל לעומת חודשים בודדים בסין.
מה עומד מאחורי הפער הדרמטי הזה? התשובה נעוצה במהפכה טכנולוגית שסין מובילה בעשור האחרון - מהפכת הבנייה המתועשת, שהופכת את תעשיית הבנייה ממלאכת כפיים מסורתית לתעשייה מודרנית. בעוד שבישראל עדיין בונים בניינים באותה שיטה כמו לפני 50 שנה - לבנה על לבנה, בלוק על בלוק, תחת השמש הקופחת או הגשם הסוחף - בסין הפכו את אתרי הבנייה למפעלי הרכבה מתוחכמים.
המהפכה שמתחילה במפעל
כדי להבין את עומק השינוי, צריך להבין מהי בעצם בנייה מתועשת. במקום לבנות את הבניין באתר מאפס, מייצרים את רוב הרכיבים במפעל בתנאים מבוקרים. קירות שלמים נוצקים בתבניות מדויקות, כשבתוכם כבר מותקנות צנרת המים והביוב, תעלות החשמל, ואפילו החלונות והדלתות. רצפות שלמות מגיעות מוכנות עם מערכות חימום תת-רצפתי מובנות. תקרות מיוצרות עם תאורה ומיזוג אוויר משולבים.
התהליך מתחיל במפעל ענק שנראה יותר כמו מפעל רכב מאשר אתר בנייה. בקווי ייצור ממוחשבים, עובדים מייצרים מודולים - יחידות בנייה שלמות שיכולות להיות חדר, דירה שלמה או אפילו קומה שלמה. בזמן שהמודולים מיוצרים במפעל, באתר הבנייה עצמו מכינים רק את היסודות. ברגע שהיסודות מוכנים והמודולים מגיעים מהמפעל, מתחיל שלב ההרכבה - תהליך מהיר ומדויק שבו מנופים מרימים את המודולים למקומם, עובדים מחברים אותם זה לזה, ותוך ימים ספורים הבניין עומד על תילו.