גבר בראשית שנות ה-30 לחייו, לבוש בחליפת ארמני ועונד שעון רולקס, מחנה את הב.מ.וו בחניון תת קרקעי ועולה במעלית הפרטית לפנטהאוז, שם פוגש את אשתו הדוגמנית ומביט עימה לעבר השקיעה - כך סביר להניח ייראה סרטון ההדמיה של פרויקט ארלוזורוב 17 המציג לפנינו ברעש גדול את הדירה היקרה ביותר שהוצעה אי פעם בישראל, בסכום דמיוני של 200 מיליון שקל.

קאט, חזרה למציאות - גבר בשנות ה-30 לחייו חוזר בשעה 20:00 מעוד יום מתיש של עבודה סביב השעון, מרוויח 10,000 שקל ברוטו ומרגיש שהוא בר מזל, נתקע שעה בפקקים כדי להגיע לדירת 4 החדרים שרכש בפתח תקווה במחיר "מציאה" של 1.4 מיליון שקל, עליה הוא משלם כל חודש משכנתא של 4,000 שקל. הוא פוגש את אשתו העייפה והשחוקה שחזרה לא מזמן מהעבודה ממנה היא משתכרת כ-7,000 שקל ברוטו בחודש (כי אין מה לעשות נשים עדיין מרוויחות כאן פחות). כמובן שהזוג לא גומר את החודש כי מטפלת עולה 4,000 שקל נוספים בחודש, מחיר הדלק עלה והחינוך "חינם" מעולם לא היה יקר יותר. זוג נוסף בסטטיסטיקה הישראלית של חיים על הקצה.

ככתב נדל"ן יוצא לי לא פעם לסקר מיזמי נדל"ן יוקרתיים, שללא ירושה שמנה / אקזיט מטורף או הון מלוכלך מעסקאות נשק במדינה קיקיונית אינם בהישג ידם של מרבית הישראלים. אני מודה שגם לי קשה לראות ולא לגעת, מרגיש כמו בעל חנות ממתקים חולה סכרת - אבל אין מה לעשות, חלומות תמיד עיניינו אנשים.

בתודעה שהתפתחה בשנים האחרונות, אותה ניתן לכנות תודעת "מדינת תל אביב", הזוג הישראלי השכיח לא ממש קיים. המושג יותר רעיוני מאשר גיאוגרפי, ומבטא סוג של בריחה מהמציאות הקשה שמרבית האנשים חווים.

ברוב המקרים מעצבי הדעה בישראל, קרי אנשי הפרסום ויחסי הציבור, שייכים בנפשם ל"מדינת תל אביב" הפונה למאיון העליון הקובע את הרף העליון של האיכות והסטטוס. הלוא ב"מדינת תל אביב" האנשים יפים יותר, מסעדות היוקרה הומות בידוענים וג'יפיי פורשה שעולים כמו דירה ביבנה חונים על המדרכה ומפריעים ל"תיירים" מישראל השנייה ליהנות לרגע מחיי פנטזיה.

אז אנא מכם, מעצבי דעה יקרים, חסכו מאיתנו את מלחמת ה"למי יש יותר גדול" שמנהלים הקבלנים ועסקני הנדל"ן, ותתחילו לגלות מעט חמלה כלפי אלו שרק חולמים וככל הנראה ימשיכו לחלום, הלוא ההצהרות שאתם מפריחים באוויר על דירות במאות מיליוני שקלים - ריקות מתוכן.