השאלה האם להרחיב את הסיוע הממשלתי, על מנת לתמוך בכלכלות המדשדשות, או לצמצמו כדי להקטין את החוב המאמיר, היא הדילמה המרכזית של שרי אוצר ונגידי הבנקים המרכזיים ברחבי העולם כיום.

בעוד ארה"ב תומכת בהרחבה תקציבית (תומכת ועושה, נשיא ארה"ב הכריז בשבוע שעבר על השקעות בסך 50 מיליארד לשדרוג התשתיות התחבורתיות בארה"ב), באירופה דוגלים בנחישות בצעדי צמצום והיו"ר טרישה נושא את הדגל.

ההיסטוריה חוזרת

ההיסטוריה יכולה להבהיר כמה נקודות חשובות, אך גם היא לא פותרת באופן חד משמעי את הדילמה. הבה נבחן את החוב הנומינאלי ואת שיעורו ביחס לתוצר בארה"ב משנת 1945 ועד היום.

יחס החוב לתוצר הגיע לשיאו בשנת 1946 ועמד על רמה של 121.25% (שימו לב, כיום יחס החוב לתוצר של יוון, שכמעט קרסה ויש הטוענים שתיאלץ לעזוב את גוש האירו, עומד בערך על רמה זו). מאז, החוב הנומינאלי גדל, אך הודות לצמיחה המהירה, חלקו בתוצר הלך ופחת.

בשנת 1980, ערב מינויו של הנשיא רייגן, עמד יחס החוב לתוצר על 32%, אך שיעור האבטלה עמד על 7.1% וצמיחת התוצר נעצרה. הנשיא החדש נקט מדיניות של צמצום החוב (שלימים נודעה בשם Reaganomics), לצד הרחבת בסיס המס והורדת המס השולי. הוא ביקש לדחוק את המעורבות הממשלתית ולתת את ההגה בידי המגזר הפרטי.

(מקור)

המספרים מראים שהמשימה הוכתרה בהצלחה. בשלהי כהונתו של רייגן, בשנת 1988, שב התוצר לצמוח בקצב של 4.4% והאבטלה ירדה ל-5.5% בלבד. אולם, לא ברור אם הייתה זו מדיניותו של רייגן שהביאה ליציאה מהסטגנציה, או שמא הירידה במחירי הנפט לצד מדיניות צמצום היצע הכסף של יו"ר הפד דאז, פול וולקר, שהחלה עוד בסוף תקופתו של הנשיא קרטר והביאה לירידה באינפלציה.

בסופו של דבר, נאלץ הנשיא לסיים את כהונתו עם גידול ניכר בהוצאות הממשלתיות, לטובת גידול בהוצאות ביטחוניות. (בתקופה זו הממשל הגדיל את ההוצאות לתמיכה בכוחות אנטי קומוניסטים במרכז אמריקה). במקביל, הפחתות המס לא הביאו לתוצאות טובות דיו ונטל החוב לא רק שלא ירד, אלא קפץ ל-52% מהתוצר ב-1989.

בשנים 1989-1993 כיהן הנשיא בוש האב. סיסמת הבחירות שלו, No New Taxes, נזנחה עד מהרה לטובת מדיניות של העלאת המס השולי, במטרה לצמצם את הגירעון התקציבי. במהלך 1991 שקעה ארה"ב למיתון ובשנת 1992 האבטלה הגיעה ל 7.8%, הרמה הגבוהה ביותר מאז 1984.

הריבית נותרה נמוכה, אך לא הצליחה לאושש את הכלכלה. בתוך כך, הפופולאריות של בוש צנחה והוא הפסיד במערכת הבחירות לכהונה נוספת. אז גם נולד ביטוי אלמותי חדש: It's the economy stupid, עליה רכב ביל קלינטון בדרכו לבית הלבן.

בשנת 1993, עם מינויו של קלינטון לנשיא, בוצעה תכנית חדשה, המנוגדת לגישה של צמצום או הרחבה בלבד. זו היתה תכנית ששילבה בין קיצוץ בחלק מסעיפי התקציב להרחבה בסעיפים האחרים. הקיצוץ התקציבי הכולל עמד על מעל 500 מיליארד דולר וכלל העלאת מס על השכבות העשירות (זו האג'נדה של אובמה היום) והטלת מס על דלק ועל מקבלי עזרה סוציאלית. במקביל בוצעו קיצוצים במס לעסקים קטנים ואנשים קשיי יום, הקלות במיסוי לתכניות מו"פ, והלוואות נוחות לסטודנטים. תכנית זו לוותה במדיניות של ריבית נמוכה.

עד 1996 המשיך נטל החוב לעלות, גם תחת מדיניות זו, והגיע לרמה של 66% מהתוצר ב-1996. בשנת 1997 הכריז קלינטון על כוונתו לאזן את הגירעון התקציבי, לראשונה זה 27 שנים, וחתם על החוק לאיזון התקציב. החוק קיצץ בנטל המס למעמד הבינוני, העניק מלגות והקלות במס לסטודנטים, השקיע בחינוך טכנולוגי ובבריאות.

התוצאה הייתה צמצום יחס החוב לתוצר לרמה של 56% ב-2001 ומעבר לעודף תקציבי. שמונה שנות כהונתו של קלינטון כנשיא לוו בצמיחה כלכלית מרשימה וירידה באבטלה. יש האומרים שהיה לו מזל ויש הטוענים, שקלינטון דווקא היה זה שזרע את זרעי בועת הנדל"ן, כשביטל חוקים שהגבילו מתן הלוואות לדיור, שעה שהריביות כאמור נמוכות כל כך.

עידן בוש הבן

הנשיא ג'ורג' בוש הבן התמנה ב-2001 ונקט מדיניות תקציבית מרחיבה, אך התקציב הופנה בעיקרו להוצאות ביטחון (המלחמה בעיראק). הנשיא ספג ביקורת קשה על כך שצמצום נטל המס בוצע באופן שהגדיל את חוסר השוויון ולא הצליח לסייע לצמיחה. לצד זאת, נשמרה הריבית ברמה נמוכה כל עת כהונתו, וזוהי אחת מהסיבות ליצירת בועת האשראי.

יחס החוב לתוצר עלה שוב ובשנת 2008, בשיאו של המשבר הכלכלי, הגיע לשיעור של 69%, ואילו שיעור האבטלה עלה מ-4.2% בתחילת 2001 ל-7.2% בסוף 2008.

אלא שלזכותו של בוש הבן צריך להזכיר את האירועים הקשים שהיו בתחילת כהונתו (אסון התאומים) ובשלהי כהונתו (המשבר הכלכלי הגלובאלי).

בשנים 2009-2010, שנות כהונתו של הנשיא אובמה, השנים שלאחר שיאו של המשבר הכלכלי הגדול ביותר בעולם מאז השפל הגדול, תפח יחס החוב לתוצר לרמה של 83% ו-94% בהתאמה.

השנים הללו מלוות במדיניות של הרחבה תקציבית, סיוע ישיר לחברות, מדיניות של מתן תמריצים והורדת מסים. אך המגזר הפרטי לא נטל עדיין את המושכות, ההתאוששות הכלכלית מתמהמהת ולכן נטל החוב הולך ועולה ורמת האבטלה גבוהה מאי פעם: 9.6%.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שלא תמיד הורדת מסים לכשעצמה מביאה להקטנת החוב (במונחי תוצר) וחזרה לפסי צמיחה; מאידך, מדיניות של הרחבה תקציבית לתחומי החינוך, בריאות, וסיוע לעסקים קטנים בד"כ כן מביאה לצמיחה ומצליחה להוריד את נטל החוב ביחס לתוצר.

מדיניות זו, שננקטה בשנתיים האחרונות, טרם הצליחה להביא לחזרה לפסי צמיחה וירידה ברמת החוב. יתכן ומאחר ומדובר במשבר כה כבד, הצעדים שננקטו עדיין לא מספיקים, ויש להגבירם. הויכוח, כאמור, ניטש עתה במלוא עוזו.

הכותבת היא אורית לוין, אנליסטית, יחידת ההשקעות והאסטרטגיה בבנק מזרחי טפחות