הופסק זרם החשמל לתושבי רצועת עזה
מישהו הוריד את הזרם: תחנת הכוח היחידה ברצועת עזה החליטה הערב להפסיק כמעט לחלוטין את זרם החשמל למרבית תושבי הרצועה. בתחנת הכוח אומרים כי ההחלטה "להוריד את השלטר" לתושבי הרצועה בגלל הפסקת הזרמת הדלק מישראל לתחנת הכוח.
מנהל תחנת הכוח ברצועה, רפיק מליחה, אמר הערב במסיבת עיתונאים כי "רזרבות הדלק של החברה אזלו ואנו נאלצים לכבות שלושה מתוך ארבעה שנאים בגלל אי-אספקת דלק". מליחה אמר בנוסף כי הפסקת החשמל היזומה
תימשך מ-18:00 הערב ועד יום ראשון בבוקר.
מליחה לא קבע בצורה מדויקת כמה מ- 1.4 מיליון תושבי הרצועה יושפעו מניתוק הזרם, אך הזהיר כי אם אספקת הדלק מישראל לא תחודש, תחנת הכוח תיסגר לחלוטין.
הסיבה: ישראל סגרה את המעבר
החלטתה של תחנת הכוח ברצועה התקבלה ככל הנראה לאחר שישראל סגרה ביום רביעי את מעבר קרני, שדרכו מועברת אספקת הדלק לרצועה.
במשך יומיים לא קיבלנו דלק" אמר יו"ר החברה רפיק מליקה. "הצד הישראלי מונע מרכבים להגיע אל המעבר". סוכנות הידיעות דיווחה כי דובר מתאם הפעולות בשטחים, שלמה דרור אישר כי מעבר קרני נסגר לכמה ימים, ככל הנראה מסיבות ביטחוניות.
יצויין כי מרבית תושבי הרצועה מקבלים את החשמל מתחנת הכוח הפועלת ברצועה, אך תושבי דרום הרצועה מקבלים את אספקת החשמל מתחנות כוח במצרים.

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.