לקראת הכרעה: בית המשפט המחוזי דחה לשבוע הבא את הדיון בבקשת קרן הגשמה לעיכוב הליכים
מאות משקיעים הגישו השבוע לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, התנגדויות לבקשה של קרן הגשמה למתן צו לעיכוב הליכים וזימון אסיפות נושים במסגרת תקנה 4 לחוק חדלות פירעון, לאור הגעתה למשבר תזרימי. שופטת בית המשפט המחוזי עירית וינברג נוטוביץ אפשרה להגיש התנגדויות עד אמש, ומאות משקיעים בחרו לנצל את האפשרות ולהגיש התנגדות למהלך.
הדיון שהיה אמור להיערך מחר וגורר אחריו התעניינות רבה מצד הנושים הפוטנציאליים הרבים של החברה, נדחה לשבוע הבא ביום שני בשעה 13:00.
המתנגדים לכניסתה של החברה להליך טוענים כי החברה בסך הכל מנסה לגרום לעיכוב בתביעות המתנהלות כנגדה בהם הפסידה כסף רב למשקיעים.
המשמעות של כניסתה של החברה להליך הוא בעצם דרך נוספת של כניסה לעולם של חדלות פירעון בדלת של תקנה 4 שאושרה בתקופת הקורונה, ואשר מאפשרת לה להגיש הצעות לנושים בשביל לקבל רק חלק מהכסף כאשר היא תהיה מוגנת בעיכוב הליכים.
המשקיעים מצדם זועמים ובצדק. קרן הגשמה שקיבלה במהלך השנים מעל 3 מיליארד שקל מכספי המשקיעים, לשם ניהול של השקעות בנדל"ן בחו"ל עבורם פנתה כבר בחודש שעבר לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב הליכים לפי תקנה 4. החברה טענה כי ניהלה, עבור קבוצות המשקיעים כ-245 פרויקטים בישראל, וברחבי העולם, כאשר השווי המוערך של הפרויקטים בהם השקיעה החברה לטענתה עומד על מעל 13.5 מיליארד שקל.
- הבטיחו להם תשואה של 8.7% בלי סיכון והכסף נעלם
- "הלך הכסף": המשקיעים בקבוצת הנדל"ן פרסונל בצרות, מה יקבע ביה"מ?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לפני 4 שנים כשהתחילו הבעיות, מכרו המייסדים אבי כץ וחנן שמש 51% מהחברה לפי שווי של 90 מיליון שקל, וכיום בעלי השליטה באמצעות בסד אחזקות הם איש העסקים האמריקאי יוג'ין מנדלוביץ, מוטי פלד ואליהו קנפלר.
מעל 350 משקיעים הגישו התנגדות למהלך, ביניהם גם משקיעים אשר נמצאים כיום בהליך תביעה כנגד החברה. המשקיעים טענו בבקשות ההתנגדות כי הגשמה מתמודדת, נכון להיום, עם תביעות לפיצוי של מעל ל-300 מיליון שקל.
טרם זמנה
בשבוע האחרון לקראת הדיון שהיה אמור להיערך מחר ונדחה לשבוע הבא, הגיש הממונה על חדלות פירעון את עמדתו בנוגע לבקשת קרן הגשמה וטען כי ישנם קשיים בקבלת הבקשה. נזכיר כי מדובר בבקשה שהוגשה טרם זמנה ומבקשת להכניס את קרן הגשמה למסלול של עיכוב הליכים וזימון של אסיפות נושים עוד טרם יצירת חובות. במקרים רבים בית המשפט שולל בקשות מעין אלו ומבקש להגישם כאשר הן יהיו רלוונטיות.
בקרן הגשמה הגיבו לבית המשפט וטענו כי הגשתה של הבקשה נועדה להקדים את השלב "בו החברה לא תצליח לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות ולהיקלע לכדי חדלות פירעון תזרימית שתגרום לשיתוק פעילותה באופן מידי, פיטורי כל עובדיה ולאיבוד יכולותיה לנהל את ההשקעות של המשקיעים, עובדה שתגרום לפגיעה אנושה בהשקעות הפעילות, שמהן צפויים לחזור לידי המשקיעים כ-180 מיליון שקל".
- גן אירועים נסגר לפני חתונה - וזה הפיצוי שיקבל הזוג
- רשות ני"ע מזהירה: כך תזהו הונאות השקעה בעידן ה-AI
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
בקרן הגשמה אף טענו כי התקיימו התנאים למתן צו עיכוב לצורך הליכי אישור ההסדר המוצע וכי "סגירת דלתות בית משפט תביא בוודאות להפסקת פעילותה של החברה בטווח הזמן המידי ולפגיעה קשה ביכולת המימוש וההחזר מהפרויקטים הפעילים".
- 3.?????? 24/09/2023 09:50הגב לתגובה זותלוי עם התובעים בצד הנכון
- 2.בן יהודה 08/08/2023 08:28הגב לתגובה זובושה וחרפה. לקחו כספים בהבטחות ללא כיסוי. שישלמו מכספם הפרטים, שימכרו את דירותיהם
- 1.דבר אחד מגיע לשניים האלו. מקווה שיתבעו להם את הצורה (ל"ת)ב 07/06/2023 17:41הגב לתגובה זו

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
