שלוש שנות מאסר לעו"ד שגנב 1.4 מיליון שקל מלקוחות שביצעו עסקאות מקרקעין

עו"ד לילך דניאל |

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherמלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicher

העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת

המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב

עוזי גרסטמן |

בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.

המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.

ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.

"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"

העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.

ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".

בית המשפט
צילום: Pixbay

דיירת רחוב לשעבר תקבל מחיקת ריביות עבור חובותיה

רשמת ההוצאה לפועל קיבלה בקשה חריגה שהגישה אשה בת 62, גרושה ואם לחמישה, שחיה במשך שנים ברחוב ועברה משברים אישיים וכלכליים קשים. לאחר שבחנה את מסלול חייה, עמידתה בצו התשלומים ושינויי החוק האחרונים, היאר החליטה להפחית את דמי הפיגורים ב-100% ואת תוספת הריביות ב-40%.  ההחלטה מבטאת גישה רחבה יותר כלפי חייבים בתיקים ותיקים שבהם הצטברו חיובים שאינם משקפים עוד את המציאות הכלכלית שלהם

עוזי גרסטמן |

בלשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא התייצבה יום אחד בפני הרשמת מיטל דלל־איינשטיין אשה שבמשך שנים ארוכות לא הצליחה להרים את ראשה מעל גובה המים. היא הגיעה לשם לא כדי להתחמק או לדחות את החוב שלה, אלא כדי לנסות להסביר מי היא היתה לאורך העשור האחרון, מה עבר עליה, וכיצד נהפך חוב קטן יחסית לתיק שגדל לממדים שלא תאמו את יכולותיה ואת נסיבות חייה. הסיפור שלה, כך עולה מההחלטה שניתנה באחרונה, הצליח לגעת בלבה של הרשמת, אך מעבר לכך, הוא הציג מקרה שבו החוק עצמו מאפשר לראות את החייב לא רק כנתון כלכלי אלא כאדם שלם שנושא עמו שנים של מצוקה.

על פי החלטת הרשמת, שמבוססת על תשתית עובדתית רחבה שהציגה החייבת, מדובר באשה בת 62, גרושה ואם לחמישה, שמוכרת כנכה ומתקיימת מקצבת נכות בלבד. מצבה הכלכלי והנפשי הידרדר לאורך השנים עד כדי כך שמ-2015 היתה, לדבריה, דיירת רחוב. היא תיארה בפני לשכת ההוצאה לפועל מציאות שבה נאלצה לחיות ללא קורת גג יציבה, תוך התמודדות עם קשיים נפשיים ופיזיים, ועם מציאות משפחתית קשה במיוחד. אחת מבנותיה נפטרה ב-2023 לאחר מאבק במחלה קשה, והותירה אחריה חמישה יתומים הזקוקים לסיוע - אחריות שהכבידה על האם החייבת עוד יותר. כפי שנכתב במסמכי ההחלטה: "החייבת בת 62, גרושה ואם לחמישה, הציגה לפני תמונה קשה של נסיבות חייה... אחת מבנותיה נפטרה בשנת 2023 לאחר מאבק במחלה קשה והותירה חמישה יתומים הזקוקים לתמיכת המשפחה",

תיק ההוצאה לפועל נפתח ב-2013 על סכום צנוע של 10,639 שקל בלבד. במשך שנים לא שילמה החייבת את חובה, אך לטענתה באותן שנים היא היתה שרויה במצוקה כה קשה, עד שלא היתה מסוגלת לנהל שום מערך כלכלי בסיסי. בתקופת הקורונה אף התקשתה עוד יותר לעמוד בהתחייבויותיה. אלא שבשנים האחרונות חל שינוי בהתנהלותה, כפי שהדגישה הרשמת. מ-2019 נקבע לה צו תשלומים על סכום של 150 שקל בחודש, ומ-2020, על פי לשון ההחלטה, היא עומדת בו בקפדנות. היא שילמה עד כה כ-11,550 שקל - סכום שגבוה מן הקרן המקורית של החוב. הנתון הזה שימש בסיס מרכזי בהחלטה של הרשמת, שהצביעה על שינוי חיובי ומובהק בהתנהלותה של החייבת. גם בהודעת הדוברות של רשות האכיפה צויין כי, "הרשמת קבעה כי החייבת הוכיחה שינוי חיובי ועקבי בהתנהלותה בשנים האחרונות, כאשר היא עומדת בצו התשלומים החודשי של 150 שקל מאז שנת 2019, ושילמה עד כה כ-11,550 שקל".

"השנים בהן לא שילמה החייבת תמו לפני שנים רבות"

הזוכה, מצדו, התנגד בתוקף לבקשה להפחתת הריביות. לטענתו, מדובר בחייבת שנמנעה במשך שנים מלשלם את חובה, הגישה התנגדויות שנדחו והעמיסה עליו פעולות גבייה רבות ומיותרות. לטענתו, העובדה ששילמה בשנים האחרונות אינה מוחקת את התנהלותה הקודמת, וכי החוק מאפשר לה לפנות להליכי חדלות פירעון במקום להפחית ריביות. אלא שהרשמת, בבואה לבחון את כלל הנתונים, סברה אחרת. היא הדגישה כי חלק מהשנים שבהן לא שילמה החייבת את חובה היו דווקא השנים שבהן חיה ברחוב, כשהיא שרויה במצוקה נפשית עמוקה. כפי שנכתב בהחלטה, "השנים בהן לא שילמה החייבת תמו לפני שנים רבות, כאשר מדובר על שנים בהן סבלה החייבת ממצוקה נפשית קשה ואף הגיעה לכדי דיירות רחוב".

הרשמת דלל־איינשטיין התרשמה עמוקות ממצבה האישי של החייבת כבר עם הובאתה בצווי הבאה בעבר. בפרוטוקולים נרשמה מצוקה ממשית, והדבר לא נעלם מעיניה בבואה להכריע בבקשה הנוכחית. החייבת אינה עובדת שנים רבות, מתקיימת מקצבת נכות זעומה, ומתגוררת כיום בחדר ששכרה ותלוי בסיוע בשכר דירה שהיא מקבלת. הנתונים האלה, לצד התשלום העקבי בחמש השנים האחרונות, נהפכו לבסיס לגיבוש עמדה שלפיה אין לראות בחייבת מי שמתעלמת מההליך, אלא מי שנאבקת לשמור על שגרת תשלומים בתוך מציאות כמעט בלתי אפשרית.