המפעל עבר מנתניה לרמלה - האם זו הרעה בתנאים?
נהג הובלה תבע את החברה שבה עבד, טמפו, לאחר שקיבל הודעה על כך שהפעילות תעבור מהעיר שבה הוא גר. בנוסף, הוא טען כי עבד במשך שנים במתכונת של 220–300 שעות עבודה חודשיות, רובן בלילה, אך קיבל תגמול חלקי בלבד. עד 2016 לא שולם לו כל גמול על שעות נוספות, ובהמשך שולם סכום גלובלי של 1,000 שקל, שהועלה ל-2,000 שקל רק לאחר הגשת התביעה. טמפו טענה כי לא ניתן לפקח על שעות העבודה המדויקות של נהג כמוהו
בתחילת יולי 2023 ישב אמיר שרם, נהג הובלה ותיק מנתניה, לשיחה מכרעת עם מנהלו. הוא לא ידע אז שזה הרגע שיסמן את סיום פרק משמעותי בחייו המקצועיים - 11 שנות עבודה בתחום ההובלה, מרביתן במסגרת טמפו, אחת מחברות המשקאות הגדולות בישראל. השיחה עסקה בשינוי מהותי במסלול העבודה שלו, והובילה כעבור חודש להתפטרותו של שרם, שלדבריו נעשתה "בדין מפוטר", בשל הרעה מוחשית בתנאים. כעת, עם פרסום פסק הדין מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, מתבררת התמונה המלאה, ולצדה פסיקה תקדימית שעשויה לעניין עובדים רבים בתחום ההובלות והתובלה הכבדה.
שרם החל את דרכו כנהג בטמפו משקאות במאי 2012. שלוש שנים לאחר מכן, עם הקמתה של טמפו הובלות שותפות מוגבלת - גוף ייעודי לשינוע פנימי של טמפו - הוא הועבר לשם ביחד עם יתר נהגי ההובלה. "המעבר נעשה ברצף זכויות מלא ולא חל אחריו שינוי בתנאי העסקתו, שכרו ובתפקידו של התובע כנהג שינוע", צוין בתצהירו של דב אלמוג, מנהל השינוע בטמפו, כפי שנכתב בפסק הדין.
לפי גרסת החברה, הנתבעת, טמפו הובלות, אינה חברת הובלות עצמאית, אלא חלק אינטגרלי ממערך הלוגיסטיקה של הקבוצה, ותפקידה מתמצה בהעברת הסחורה בין מתקני הקבוצה בלבד. "לנתבעת אין לקוחות חיצוניים... היא אינה מקבלת תמורה כספית בעד פעילות זו", הובהר. גם המשאיות, כך לפי העדות, אינן רשומות על שמה: "ל'טמפו הובלות' אין שום משאית... המשאיות הן של 'טמפו משקאות', והחכירה נעשית על ידה".
המחלוקת המרכזית: צו ההרחבה בענף ההובלה
אחת הטענות המרכזיות של שרם היתה שצו ההרחבה בענף ההובלה, שמסדיר זכויות מיוחדות לנהגים שמובילים משא כבד, חל עליו. לדבריו, נהג ברכב שמוביל סחורה במשקל של כ-40 טון, ולכן יש להחיל עליו את ההסדרים המחייבים את המעסיק בפרמיות אש"ל, קרן השתלמות ויתר זכויות סוציאליות מחמירות יותר.
- חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ואולם בית הדין דחה טענה זו. לאחר ניתוח מדוקדק של אופי פעילות הנתבעת, קבעה השופטת אסנת רובוביץ-ברכש כי לא הוכח שהחברה מוגדרת כ"מפעל הובלה" כדרישת הצו. "עיקר ההובלה... נעשתה לצורך הובלה למרלוגים לצורכי הנתבעת בלבד, ולא מדובר על הובלה ללקוחות חיצוניים", לשון פסק הדין. גם בחקירתו הנגדית, העיד שרם כי "הסחורה היחידה שמשנעת הנתבעת ואותה שינע... היא סחורה של טמפו בלבד".
הנושא המשמעותי והנפיץ ביותר במחלוקת נגע לשעות הנוספות. שרם טען כי עבד במשך שנים במתכונת של 220–300 שעות עבודה חודשיות, רובן בלילה, אך קיבל תגמול חלקי בלבד. עד 2016 לא שולם לו כל גמול על שעות נוספות, ובהמשך שולם סכום גלובלי של 1,000 שקל, שהועלה ל-2,000 שקל רק לאחר הגשת התביעה.
טמפו מצדה, טענה כי לא ניתן לפקח על שעות העבודה המדויקות של נהג כמו שרם, שמבלה חלק ניכר מהזמן בנסיעות ובאתרים חיצוניים. בנוסף, טענה החברה כי שרם נהג באופן שגוי להחתים כניסות ויציאות – לעיתים בשעה בה למעשה כבר לא עבד - מה שיצר רישומים מטעים ש"גרפו" שעות שלא בוצעו בפועל.
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
חרף הטענות האלה, בית הדין קיבל את עמדת שרם בקביעת המסגרת העובדתית. "שוכנענו כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על הצדדים", נכתב בפסק הדין, תוך התבססות על כך ששרם הגיע מדי יום למרלו"ג בנתניה, עבד לפי סידורי עבודה, ודיווח על שעותיו באמצעות מערכת נוכחות שהכילה גם רכיב איתוראן במשאית. עם זאת, השופטת קיבלה באופן חלקי את טענות החברה לפיהן חלק מהשעות שנתבעו חושבו על בסיס טעויות. בפסק הדין נכתב כי "יש לקזז מתחשיב התובע סך של 37,029 שקל בגין טעויות", וכן להפחית שעת הפסקה יומית, שהוערכה בשווי של כ-133 אלף שקל בסך הכול.
תמריץ שלא נחשב תוספת
סוגייה נוספת שנדונה לעומק היתה פרמיית ההספק - תוספת קבועה של כ-70 שקל ליום עבודה, ששולמה לשרם מדי חודש. הנתבעת טענה כי מדובר ברכיב מותנה שלא מהווה חלק מהשכר לצורכי הפרשות פנסיוניות, אך בית הדין לא קיבל את הטענה. "מדובר ברכיב שכר ששולם לפי ימי עבודה וללא תנאים... ומשכך שוכנענו כי יש לראות בו כשכר עבודה", פסקה השופטת. בשל כך, חויבה טמפו לשלם לשרם הפרשי פנסיה על פרמיה זו, בסכום כולל של 17,709 שקל.
לב לבה של הפרשה טמון בהתפטרותו של שרם בקיץ 2023. לדבריו, הודיע לו המנהל על שינוי שיביא להעברת תחנת ההעמסה ממרלו"ג נתניה לרמלה - מה שיאלץ אותו לנסוע יותר משעה וחצי בכל כיוון. לטענתו, מדובר בהרעה מוחשית בתנאי עבודתו. בית הדין קיבל את גרסתו, ודחה את טענת הנתבעת כי הוצעה לו משרה חלופית. "לא שוכנענו כי בזמן אמת הוצעה לתובע עבודה אחרת", נכתב. בנוסף צוין כי מכתב התגובה של החברה לא כלל כל הצעה כזו. בהתאם, נפסקו לשרם פיצויי פיטורים בסכום כולל של 38,688 שקל. בנוסף לפיצויי הפיטורים, נפסקו לזכות שרם גם סכומים נוספים: 2,066 שקל בגין ניכוי ימי חופשה שנעשה שלא כדין, ו-35 אלף שקל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. תביעתו לפיצוי על העסקה בניגוד להיתר נדחתה, מכיוון שלפי פסק הדין לא הוכח כי חרג מהיקף השעות המותר לפי החוק. בסך הכל חויבה הנתבעת לשלם לשרם סכום כולל של 273,505 שקל, שיישאו ריבית והצמדה מהיום שבו הוגשה התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
האם יש בפסק הדין הזה מסר למעסיקים בענפי הלוגיסטיקה והתובלה?
כן. פסק הדין מאותת למעסיקים, גם אם אינם חברת הובלה מובהקת אלא חלק ממערך פנימי של קבוצת תאגידים, כי הם אינם פטורים מלעמוד בדרישות חוקי המגן, כמו חוק שעות עבודה ומנוחה. טענות לאי-יכולת לפקח על העובד לא יתקבלו כשיש די אמצעים (כגון מערכת נוכחות ואיתוראן), גם אם העובד לא נמצא פיזית באתר אחד.
האם בית הדין קיבל את כל טענות התובע?
לא. בית הדין דחה חלק מטענותיו, בעיקר בנוגע לכימות השעות הנוספות (בעקבות טעויות בתחשיב) ולתחולת צו ההרחבה בענף ההובלה. בנוסף, נדחתה גם תביעתו לפיצוי בגין העסקה "בניגוד להיתר", בטענה שעבד מעבר לשעות המותרות. הסיבה: לא הוכיח שעבר את הרף הקבוע בהיתר הכללי, ולא הוצגה סנקציה אזרחית מפורשת בחוק.
למה ניתנה הפחתה כל כך משמעותית בגלל הפסקות?
הנתבעת הצליחה לשכנע את בית הדין שבמהלך כל יום עבודה נהנה שרם מהפסקות משמעותיות, לעתים שעה ואף יותר, בהן לא נדרש לפעול או להיות פעיל בהעמסה או נהיגה. אף שהתובע טען שהיה נוכח ועמד לרשות העבודה, הנתבעת הוכיחה שבחלק מהמקרים הוא היה רשאי לצאת, לאכול, או לנוח, ולכן אלו לא נחשבו לשעות עבודה.
מדוע בכל זאת השופטת קיבלה את טענתו כי החוק כן חל עליו?
כי היא הבחינה בין אי-אפשרות לפקח לבין אי-רצון לפקח. העובדה שהייתה מערכת איתוראן במשאית, דיווחי נוכחות, והגעה יומית לנקודת יציאה ברורה, יצרה מסגרת פיקוח מספקת. לפי הפסיקה, רק כשאין כל אפשרות לפקח על העובד, כמו נהג שנוסע מהבית ומנהל את יומו באופן עצמאי, החוק לא חל. זה לא היה המצב כאן.
למה לא התקבל הטיעון שפרמיית ההספק היא בונוס חד פעמי?
משום שהפרמיה שולמה מדי חודש בעקביות, לפי ימי נוכחות, וללא תנאים או קריטריונים משתנים. בנוסף, הסכם ההעסקה עצמו ציין במפורש כי העובד "זכאי לפרמיה בסך 70 שקל לכל יום עבודה", מה שמחזק את המסקנה כי מדובר ברכיב קבוע בשכר. טענות הנתבעת על כך שמדובר ב"תמריץ מותנה" נדחו כלא מבוססות.
האם היה ניתן למנוע את ההתפטרות?
ייתכן. בית הדין הדגיש שהנתבעת לא הציעה לשרם חלופה ממשית להמשך עבודה בנתניה בזמן אמת. לו הייתה עושה זאת, ייתכן שהעובד היה שוקל את הדברים אחרת, והנתבעת הייתה יכולה להימנע מהפסיקה לפיה ההתפטרות שקולה לפיטורים. המכתב שהציע כביכול תפקיד חלופי, נשלח רק לאחר שהעובד כבר הודיע על סיום עבודתו.
האם פסק הדין מתייחס לתקופת ההתיישנות או לסנקציות פליליות?
כן. ביחס לרכיב של העסקה "בניגוד להיתר", בית הדין קבע שגם אם הייתה חריגה, אין לכך סנקציה אזרחית אלא רק פלילית. בנוסף, התביעה לרכיב אי-מתן הודעה לעובד נדחתה משום שחלפה תקופת ההתיישנות מאז תחילת העסקתו, ב-2012.
- 1.לוגי 11/07/2025 10:08הגב לתגובה זוהחברה יצרה עוף מוזר לצרכי חליבת כסף מירבי מעסקיה מה קשור זה לעיסוקו של העובד כנהג רכב משא כבד האם בית הדין מעודד עסקים לנשל את עובדיהם מהשכר שנקצב להם בתקנות בשיטות נכלוליותלפי התקנות לעובד אסור לנהוג מעבר לשעות קבועות ועליו לנוח בין נסיעות. מדוע למען הדיון הוא צריך לנוח בגיהנום על חשבונו כאשר החברה משלחת אותו לשם לצרכיה
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
צוואת של קשיש בבית החולים הועדפה על זו מלפני 20 שנה
כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך
והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח
הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.
המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.
הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.
לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי
במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.
- הצוואה החדשה נפסלה - זו מ-2003 היא הקובעת
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.
