המפעל עבר מנתניה לרמלה - האם זו הרעה בתנאים?

בתחילת יולי 2023 ישב אמיר שרם, נהג הובלה ותיק מנתניה, לשיחה מכרעת עם מנהלו. הוא לא ידע אז שזה הרגע שיסמן את סיום פרק משמעותי בחייו המקצועיים - 11 שנות עבודה בתחום ההובלה, מרביתן במסגרת טמפו, אחת מחברות המשקאות הגדולות בישראל. השיחה עסקה בשינוי מהותי במסלול העבודה שלו, והובילה כעבור חודש להתפטרותו של שרם, שלדבריו נעשתה "בדין מפוטר", בשל הרעה מוחשית בתנאים. כעת, עם פרסום פסק הדין מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, מתבררת התמונה המלאה, ולצדה פסיקה תקדימית שעשויה לעניין עובדים רבים בתחום ההובלות והתובלה הכבדה.

שרם החל את דרכו כנהג בטמפו משקאות במאי 2012. שלוש שנים לאחר מכן, עם הקמתה של טמפו הובלות שותפות מוגבלת - גוף ייעודי לשינוע פנימי של טמפו - הוא הועבר לשם ביחד עם יתר נהגי ההובלה. "המעבר נעשה ברצף זכויות מלא ולא חל אחריו שינוי בתנאי העסקתו, שכרו ובתפקידו של התובע כנהג שינוע", צוין בתצהירו של דב אלמוג, מנהל השינוע בטמפו, כפי שנכתב בפסק הדין.

לפי גרסת החברה, הנתבעת, טמפו הובלות, אינה חברת הובלות עצמאית, אלא חלק אינטגרלי ממערך הלוגיסטיקה של הקבוצה, ותפקידה מתמצה בהעברת הסחורה בין מתקני הקבוצה בלבד. "לנתבעת אין לקוחות חיצוניים... היא אינה מקבלת תמורה כספית בעד פעילות זו", הובהר. גם המשאיות, כך לפי העדות, אינן רשומות על שמה: "ל'טמפו הובלות' אין שום משאית... המשאיות הן של 'טמפו משקאות', והחכירה נעשית על ידה".

המחלוקת המרכזית: צו ההרחבה בענף ההובלה

אחת הטענות המרכזיות של שרם היתה שצו ההרחבה בענף ההובלה, שמסדיר זכויות מיוחדות לנהגים שמובילים משא כבד, חל עליו. לדבריו, נהג ברכב שמוביל סחורה במשקל של כ-40 טון, ולכן יש להחיל עליו את ההסדרים המחייבים את המעסיק בפרמיות אש"ל, קרן השתלמות ויתר זכויות סוציאליות מחמירות יותר.

• בשורה למלצרים: שינוי חשוב בשימוש בכספי הטיפים
• קבלתה לעבודה בוטלה עקב הריון - כעת תקבל פיצוי

ואולם בית הדין דחה טענה זו. לאחר ניתוח מדוקדק של אופי פעילות הנתבעת, קבעה השופטת אסנת רובוביץ-ברכש כי לא הוכח שהחברה מוגדרת כ"מפעל הובלה" כדרישת הצו. "עיקר ההובלה... נעשתה לצורך הובלה למרלוגים לצורכי הנתבעת בלבד, ולא מדובר על הובלה ללקוחות חיצוניים", לשון פסק הדין. גם בחקירתו הנגדית, העיד שרם כי "הסחורה היחידה שמשנעת הנתבעת ואותה שינע... היא סחורה של טמפו בלבד".

הנושא המשמעותי והנפיץ ביותר במחלוקת נגע לשעות הנוספות. שרם טען כי עבד במשך שנים במתכונת של 220–300 שעות עבודה חודשיות, רובן בלילה, אך קיבל תגמול חלקי בלבד. עד 2016 לא שולם לו כל גמול על שעות נוספות, ובהמשך שולם סכום גלובלי של 1,000 שקל, שהועלה ל-2,000 שקל רק לאחר הגשת התביעה.

טמפו מצדה, טענה כי לא ניתן לפקח על שעות העבודה המדויקות של נהג כמו שרם, שמבלה חלק ניכר מהזמן בנסיעות ובאתרים חיצוניים. בנוסף, טענה החברה כי שרם נהג באופן שגוי להחתים כניסות ויציאות – לעיתים בשעה בה למעשה כבר לא עבד - מה שיצר רישומים מטעים ש"גרפו" שעות שלא בוצעו בפועל. 

• הוכה במוט ברזל, ויקבל פיצוי ענק אחרי 17 שנה
• המוכר סיפר על הרטיבות - למה יפצה בכל זאת?
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

חרף הטענות האלה, בית הדין קיבל את עמדת שרם בקביעת המסגרת העובדתית. "שוכנענו כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על הצדדים", נכתב בפסק הדין, תוך התבססות על כך ששרם הגיע מדי יום למרלו"ג בנתניה, עבד לפי סידורי עבודה, ודיווח על שעותיו באמצעות מערכת נוכחות שהכילה גם רכיב איתוראן במשאית. עם זאת, השופטת קיבלה באופן חלקי את טענות החברה לפיהן חלק מהשעות שנתבעו חושבו על בסיס טעויות. בפסק הדין נכתב כי "יש לקזז מתחשיב התובע סך של 37,029 שקל בגין טעויות", וכן להפחית שעת הפסקה יומית, שהוערכה בשווי של כ-133 אלף שקל בסך הכול.

תמריץ שלא נחשב תוספת

סוגייה נוספת שנדונה לעומק היתה פרמיית ההספק - תוספת קבועה של כ-70 שקל ליום עבודה, ששולמה לשרם מדי חודש. הנתבעת טענה כי מדובר ברכיב מותנה שלא מהווה חלק מהשכר לצורכי הפרשות פנסיוניות, אך בית הדין לא קיבל את הטענה. "מדובר ברכיב שכר ששולם לפי ימי עבודה וללא תנאים... ומשכך שוכנענו כי יש לראות בו כשכר עבודה", פסקה השופטת. בשל כך, חויבה טמפו לשלם לשרם הפרשי פנסיה על פרמיה זו, בסכום כולל של 17,709 שקל.

לב לבה של הפרשה טמון בהתפטרותו של שרם בקיץ 2023. לדבריו, הודיע לו המנהל על שינוי שיביא להעברת תחנת ההעמסה ממרלו"ג נתניה לרמלה - מה שיאלץ אותו לנסוע יותר משעה וחצי בכל כיוון. לטענתו, מדובר בהרעה מוחשית בתנאי עבודתו. בית הדין קיבל את גרסתו, ודחה את טענת הנתבעת כי הוצעה לו משרה חלופית. "לא שוכנענו כי בזמן אמת הוצעה לתובע עבודה אחרת", נכתב. בנוסף צוין כי מכתב התגובה של החברה לא כלל כל הצעה כזו. בהתאם, נפסקו לשרם פיצויי פיטורים בסכום כולל של 38,688 שקל. בנוסף לפיצויי הפיטורים, נפסקו לזכות שרם גם סכומים נוספים: 2,066 שקל בגין ניכוי ימי חופשה שנעשה שלא כדין, ו-35 אלף שקל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. תביעתו לפיצוי על העסקה בניגוד להיתר נדחתה, מכיוון שלפי פסק הדין לא הוכח כי חרג מהיקף השעות המותר לפי החוק. בסך הכל חויבה הנתבעת לשלם לשרם סכום כולל של 273,505 שקל, שיישאו ריבית והצמדה מהיום שבו הוגשה התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

האם יש בפסק הדין הזה מסר למעסיקים בענפי הלוגיסטיקה והתובלה?

כן. פסק הדין מאותת למעסיקים, גם אם אינם חברת הובלה מובהקת אלא חלק ממערך פנימי של קבוצת תאגידים, כי הם אינם פטורים מלעמוד בדרישות חוקי המגן, כמו חוק שעות עבודה ומנוחה. טענות לאי-יכולת לפקח על העובד לא יתקבלו כשיש די אמצעים (כגון מערכת נוכחות ואיתוראן), גם אם העובד לא נמצא פיזית באתר אחד.

האם בית הדין קיבל את כל טענות התובע?

לא. בית הדין דחה חלק מטענותיו, בעיקר בנוגע לכימות השעות הנוספות (בעקבות טעויות בתחשיב) ולתחולת צו ההרחבה בענף ההובלה. בנוסף, נדחתה גם תביעתו לפיצוי בגין העסקה "בניגוד להיתר", בטענה שעבד מעבר לשעות המותרות. הסיבה: לא הוכיח שעבר את הרף הקבוע בהיתר הכללי, ולא הוצגה סנקציה אזרחית מפורשת בחוק.

למה ניתנה הפחתה כל כך משמעותית בגלל הפסקות?

הנתבעת הצליחה לשכנע את בית הדין שבמהלך כל יום עבודה נהנה שרם מהפסקות משמעותיות, לעתים שעה ואף יותר, בהן לא נדרש לפעול או להיות פעיל בהעמסה או נהיגה. אף שהתובע טען שהיה נוכח ועמד לרשות העבודה, הנתבעת הוכיחה שבחלק מהמקרים הוא היה רשאי לצאת, לאכול, או לנוח, ולכן אלו לא נחשבו לשעות עבודה.

מדוע בכל זאת השופטת קיבלה את טענתו כי החוק כן חל עליו?

כי היא הבחינה בין אי-אפשרות לפקח לבין אי-רצון לפקח. העובדה שהייתה מערכת איתוראן במשאית, דיווחי נוכחות, והגעה יומית לנקודת יציאה ברורה, יצרה מסגרת פיקוח מספקת. לפי הפסיקה, רק כשאין כל אפשרות לפקח על העובד, כמו נהג שנוסע מהבית ומנהל את יומו באופן עצמאי, החוק לא חל. זה לא היה המצב כאן.

למה לא התקבל הטיעון שפרמיית ההספק היא בונוס חד פעמי?

משום שהפרמיה שולמה מדי חודש בעקביות, לפי ימי נוכחות, וללא תנאים או קריטריונים משתנים. בנוסף, הסכם ההעסקה עצמו ציין במפורש כי העובד "זכאי לפרמיה בסך 70 שקל לכל יום עבודה", מה שמחזק את המסקנה כי מדובר ברכיב קבוע בשכר. טענות הנתבעת על כך שמדובר ב"תמריץ מותנה" נדחו כלא מבוססות.

האם היה ניתן למנוע את ההתפטרות?

ייתכן. בית הדין הדגיש שהנתבעת לא הציעה לשרם חלופה ממשית להמשך עבודה בנתניה בזמן אמת. לו הייתה עושה זאת, ייתכן שהעובד היה שוקל את הדברים אחרת, והנתבעת הייתה יכולה להימנע מהפסיקה לפיה ההתפטרות שקולה לפיטורים. המכתב שהציע כביכול תפקיד חלופי, נשלח רק לאחר שהעובד כבר הודיע על סיום עבודתו.

האם פסק הדין מתייחס לתקופת ההתיישנות או לסנקציות פליליות?

כן. ביחס לרכיב של העסקה "בניגוד להיתר", בית הדין קבע שגם אם הייתה חריגה, אין לכך סנקציה אזרחית אלא רק פלילית. בנוסף, התביעה לרכיב אי-מתן הודעה לעובד נדחתה משום שחלפה תקופת ההתיישנות מאז תחילת העסקתו, ב-2012.