באולם בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל התברר באחרונה סיפור חיים שלם שנפרש בין דפי מסמכים משפטיים, תיקים רפואיים ועדויות שנגבו מחמישה אנשים שונים. מאחורי המסמכים, הסתתרו שנים ארוכות של משפחה גדולה - 16 ילדים משתי נשים - ומתחים שנולדו סביב השאלה מה ביקש המנוח ר. פ. להוריש, למי, ומדוע. פסק הדין שניתן בתיקים שאוחדו חושף מסכת עובדתית ומשפטית מרתקת, ובעיקר הכרעה לא פשוטה בין שתי צוואות שהמנוח חתם עליהן בחייו: האחת ב-2003, בזמן שהיה עדיין בריא ומתפקד; והשנייה ב-2019, כשמצבו היה ירוד, ראייתו כמעט אבדה, והוא הוגדר כסיעודי מלא.

ההליך כולו החל כשאחד מילדיו של המנוח מאשתו הראשונה, מ. ר., הגיש בקשה לקיים את צוואת 2003. מנגד, רעייתו השנייה של המנוח - ואם שישה מילדיו הצעירים, ביקשה לאשר דווקא את הצוואה המאוחרת, מ-2019, וטענה כי היא מבטלת את קודמתה. באותה נשימה, היא גם הדגישה כי אין לה כל השגה כלפי אמינות הצוואה הראשונה, אלא אך ורק את טענתה כי “הצוואה המאוחרת מבטלת את כל הצוואות שקדמו לה”. עם זאת, ככל שהחל בית המשפט לצלול אל תוך התמונה המורכבת, התברר שהסיפור אינו טכני כל-כך. הצוואה המאוחרת אמנם נשענה על החתימה שהופיעה עליה ועל אימות של עורך דין, אבל המציאות הרפואית של המנוח, כמו גם נסיבות החתימה עצמה, היו רחוקות מלהיות ברורות.

המנוח, יליד 1938, נפטר בפברואר 2022. כבר מ-2006 הוא סבל מאירוע מוחי קשה שהוביל להידרדרות משמעותית במצבו התפקודי. בתיק הרפואי שלו הופיעו עדויות חוזרות לירידה בזיכרון, ירידה קוגניטיבית, קושי בניידות, ואף הונפקה לו תעודת עיוור כבר ב-2008. “מדובר באדם אשר לקה בכל ליקוי אפשרי... היה סיעודי לחלוטין כעשר שנים טרם החתימה על הצוואה”, קבע בחוות דעתו ד"ר מ. ב., המומחה הגריאטרי שמינה בית המשפט. המומחה אף הוסיף כי “נעלה מכל ספק... שהמנוח לא היה כשיר לחתום על צוואה במועד הנדון”.

לא ברור אם הצוואה הוסברה למצווה

למרות מצבו הקשה, לפי הצוואה השנייה, המנוח הגיע למשרדו של עורך הדין מ. ע., אותו עורך דין שערך את מסמך הצוואה. שם, בנוכחות של שתי עדות - אחותו של עורך הדין והמזכירה במשרד - הוא לכאורה חתם על המסמך שהוריש את כל רכושו לאשתו השנייה ולבן אחד בלבד. אלא שהפרטים החשובים ביותר לא הופיעו בצוואה: לא נרשם שהצוואה הוקראה למנוח, לא נרשם כי מי מן העדים או עורך הדין הסבירו לו את תוכנה, ולא הוזכר כלל מצבו הרפואי או העובדה שהיה עיוור. “קיים ספק רב אם הוא בכלל יכל לקרוא את תוכן הצוואה”, כתב השופט מחמוד שדאפנה.

• אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הדבר בלט במיוחד לאור עדויות העדים. המשיבה הודתה שהמנוח היה מרותק למיטה ושני אנשים נדרשו כדי להרים אותו לרכב. ואילו עורך הדין שחתם כמאמת הצוואה, ציין במפורש כי המנוח “התייצב במשרדו”, בעוד שעדי הראייה אישרו כי החתימה התרחשה בכלל ברכב, בחניון, ולא בתוך המשרד. יתר על כן, אף אחד מהעדים לא נתן גרסה מדויקת ואחידה היכן הם עמדו או ישבו בעת החתימה. הדבר הוסיף רבדים של אי-בהירות בנוגע לדרך עריכת המסמך ולמילוי הדרישות הקבועות בסעיף 20 לחוק הירושה. תמונת המצב הסתבכה אף יותר כשהמבקש הגיש חוות דעת גרפולוגית מאת ד.”ג., שקבעה כי “אין לה כל ספק כי החתימות על הצוואה לא נכתבו על ידי המנוח... קיימת סבירות גבוהה ביותר כי החתימה נכתבה כשאת ידו של המנוח מנחה אדם אחר”. גם כאן לא זימנה המשיבה את המומחית לחקירה, אף שהתנגדה למסקנותיה.

בשלב זה, ולאחר ניתוח מעמיק של מכלול הראיות, בחר בית המשפט להדגיש עיקרון יסוד בדיני הירושה: כיבוד רצון המת. כלל זה, כפי שציין השופט, נועד לשמר את האוטונומיה של אדם על רכושו ולהגן על כבודו גם לאחר לכתו. ואולם במקביל, כשמתברר שהמצווה “לא היה כשיר... ולא ידע להבחין בטיבה של חתימתו”, הרי שהחובה לעמוד על תוקף הצוואה נסוגה מפני הצורך להבטיח שהמסמך שנחתם אכן משקף רצון חופשי ומודע.

אין אפשרות להניח שהמצווה ידע על מה הוא חותם

במקרה הנדון, היה פגם צורני מהותי בלב ההכרעה: העדים לצוואה לא ציינו כי המנוח הצהיר בפניהם שזו צוואתו, כנדרש בחוק. עורך הדין אישר רק את מעשה החתימה, אך לא את הצהרת המנוח ולא את הבנתו. לכך הצטרפה הקביעה הרפואית על היעדר כשירות, שגם היא לא נסתרה על ידי המשיבה, שאף נמנעה מלחקור את המומחה או להציג חוות דעת נגדית. בית המשפט ציין במפורש כי “עולה ספק רב אם המנוח יכל לחתום... ולהבין את משמעות חתימתו”. כלומר הלב הפועם של הדין הוא רצון המצווה, אך כשאין אפשרות להניח שהמצווה ידע על מה הוא חותם, הצוואה אינה עומדת. הטענה של המשיבה כי המנוח הפקיד את הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה אף היא לא הועילה. השופט הדגיש כי מדובר בפעולה טכנית שאינה מוכיחה כי הצוואה נחתמה מתוך הבנה ורצון חופשי: “אין בידי לקבל טיעון זה... שכן הפקדת הצוואה הינה עניין טכני בלבד”.

• עו"ד אלדד כורש פורש ממשרד פישר - ויוצא לדרך עצמאית עם צוות עורכי דין
• רכב היוקרה נרשם על שם אחר כדי שלא יעוקל - איך הצליחו בכל זאת לעקל את הרכב?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

כך התגבשה ההכרעה: הצוואה מ-2019 נפסלה, ולא ניתן לה תוקף. בית המשפט קיבל במלואה את בקשת הבן מ. ר. לקיים את הצוואה הראשונה, מ-2003 - צוואה נוטריונית שנערכה באותם ימים שבהם המנוח היה בריא, עצמאי ומתפקד באופן מלא. בסיום פסק הדין כתב השופט כי, “המנוח לא היה כשיר בעת שחתם על הצוואה השנייה... איני קובע כי הצוואה זויפה, אך קיימת תשתית ראייתית משמעותית להטיל ספק רב ביכולת המנוח להבין או לבצע חתימה זו”. משכך, קבע השופט כי צו קיום יינתן לצוואה מ-2003, וכי המשיבה תישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15 אלף שקל.

למה בכלל יש לפעמים שתי צוואות של אותו אדם?

לפעמים אדם משנה את רצונו עם השנים - היחסים משתנים, מצב כלכלי משתנה, ילדים מתבגרים, או שקורה אירוע משפחתי משמעותי. לכן יש אנשים שעורכים צוואה אחת ואז, שנים אחר כך, עורכים אחת חדשה. החוק קובע שצוואה מאוחרת מבטלת קודמת, אבל רק אם היא נערכה בצורה תקינה ואם ברור שהמצווה היה כשיר וידע מה הוא רוצה.

אם המנוח היה עיוור וסיעודי, איך עדיין ייתכן שעורך דין יאשר את הצוואה?

עורכי דין יכולים לאשר חתימה אם נראה להם שהאדם מבין את מה שהוא עושה, גם אם הוא חולה. הבעיה היא שכאן זה לא תועד מספיק טוב: לא נכתב שהצוואה הוקראה לו, לא נכתב שהוסבר לו מה כתוב, ולא נכתב איך הוא הביע את רצונו. כשלא מציינים את הדברים האלה בכתב, ובייחוד כשמדובר באדם שלא רואה ולא זז בעצמו, זה עלול לפגוע בתוקף הצוואה.

למה בית המשפט לא הסתפק בזה שהמנוח הפקיד את הצוואה בפני הרשם לענייני ירושה?

מכיוון שההפקדה עצמה היא רק פעולה טכנית. אדם יכול להביא מעטפה סגורה ולהפקיד אותה, אבל הרשם לא בודק אם החתימה שלו אמיתית, אם הוא הבין על מה חתם או אם נעשתה השפעה עליו. זה רק שומר את הצוואה במערכת. לכן זה לא מוכיח שהצוואה תקפה.

למה כל כך חשוב שמי שחותם על צוואה יהיה כשיר?

מפני שצוואה היא למעשה החלטה האחרונה של אדם לגבי כל מה שיש לו. אם הוא לא מבין מה הוא עושה - בגלל מחלה, בלבול, ירידה קוגניטיבית או תלות באדם אחר - אין טעם לקיים את הכתוב במסמך. המטרה היא להבטיח שהצוואה משקפת רצון אמיתי ומודע, ולא מסמך שמישהו הכניס לו לחתימה כשהוא לא מבין.

מה המשמעות של זה שהצוואה נחתמה ברכב ולא במשרד?

כשחותמים על צוואה, חשוב שהנסיבות יהיו מסודרות ושהעדים יוכלו להעיד בביטחון מה קרה. ברכב, בייחוד כשאנשים לא בטוחים איפה עמדו, איך ישבו או מי ראה מה, זה נראה יציב פחות. בית המשפט צריך לוודא שהכל קרה לפי הכללים ולכן אי־סדרים כאלה מעלים סימני שאלה.

למה המשיבה לא זימנה את המומחים לחקירה? זה לא פגע בה?

כן, זה פגע בה. אם צד חושב שחוות דעת נגדית לא נכונה, הוא אמור לזמן את המומחה ולחקור אותו. כשלא עושים את זה, בית המשפט מניח שאין באמת מה לערער על המסקנות. כאן זה היה משמעותי מאוד, מכיוון שחוות הדעת אמרה שהמנוח לא היה כשיר - וזה מה שהכריע את התיק.

האם בית המשפט קבע שהצוואה זויפה?

לא. הוא לא קבע שזה זיוף בוודאות, אבל כן ציין שיש “תשתית ראייתית משמעותית” שמעוררת ספק לכשרות החתימה. מספיק שלא ברור שהמנוח חתם מרצונו, או הבין על מה הוא חותם, כדי לפסול צוואה.

מפני שלא עלתה שום טענה אמיתית נגדה. זו היתה צוואה נוטריונית, במצב שבו המנוח היה בריא ומתפקד, והיא נערכה בצורה מסודרת. מאחר שהצוואה המאוחרת נפסלה, הצוואה הישנה חוזרת להיות זו שקובעת.

האם זה נפוץ לפסול צוואה בגלל מצבו הרפואי של המצווה?

זה לא קורה בכל יום, אבל במקרים שבהם מצבו של המצווה היה קשה - בייחוד כשמדובר בכשל קוגניטיבי או תלות מוחלטת בזולת - בתי המשפט נזהרים מאוד. אם יש חשד שהמצווה לא הבין מה הוא עושה, או שלא היתה לו שליטה מלאה, הצוואה עלולה להיפסל.

במקרה אחר, בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שניתן באחרונה. החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה". המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.