לאורך שנים חלקו שני בני הזוג חיים משותפים שהיו רחוקים מלהיות שקטים. הם לא נישאו מעולם, אך הביאו ביחד לעולם ארבעה ילדים וגידלו אותם תחת קורת גג משותפת. חייהם התנהלו בין דירות שונות, תקופות של שקט ותקופות של עימותים, אירועי פרידה, חזרה, התנהלות כלכלית מורכבת ולעתים מתוחה, ובמרכז - מערכת יחסים שככל שעבר הזמן נהפכה לטעונה יותר. כשמערכת היחסים הסתיימה והגיעה אל דלתות בית המשפט, ביקשה האשה להוכיח כי אף שהנכסים רשומים כולם על שם בן זוגה לשעבר, הם למעשה רכוש משותף שנצבר במהלך חיים זוגיים ארוכים. אלא שבית המשפט קבע אחרת, בנימוק חד: האשה "לא הוכיחה שיתוף".

פסק הדין המפורט, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בידי השופטת שירלי שי, מצייר תמונה מסובכת של מערכת זוגית ושל הליך משפטי רווי סערות, צעקות, האשמות הדדיות וגרסאות סותרות משני הצדדים. כבר בפתח פסק הדין כותבת השופטת כי, "לא ניתן לפתוח את פסק הדין מבלי לתאר את התנהלות הצדדים במהלך ההליכים", ומוסיפה כי הדיונים התאפיינו ב"התפרצויות, צעקות, גינויים, מלים לא מכבדות", שהקשו על שמיעת העדויות ועל קבלת תמונה ברורה.

אחד הנושאים המרכזיים בפסק הדין הוא אמינותם של שני הצדדים. השופטת שי מציינת כי שניהם הציגו גרסאות משתנות וסותרות - הן ביחס לתחילת הזוגיות והן ביחס להתנהלות הכלכלית. לדבריה, "הצדדים שניהם זגזגו בין הגרסאות", ואף כי "גרסאות סותרות עלו על ידי שני הצדדים... יותר מפעם אחת". בסופו של דבר קבעה השופטת בפסק הדין שפורסם כי "כל אשר הוצג בפניו, חוטא לאמת", וכי "האמת היא כנראה איפשהו בין לבין". למרות זאת, נקודה אחת היתה ברורה: בין אם הזוגיות החלה ב-1999 כפי שטענה התובעת, ובין אם רק ב-2009 כפי שטען הנתבע, הרי שמדובר בתקופה ארוכה מאוד של חיים משותפים וגידול ילדים. ואולם גם התקופה זו, כך נקבע, אינה מספיקה כשלעצמה להוכחת שיתוף רכושי.

המסרונים, ההבטחות והטענות - אך ללא הוכחה

התובעת טענה כי במשך שנים התנהלו הצדדים כבני זוג לכל דבר, וכי הנתבע היה זה שאמר לה פעם אחר פעם כי "הכל שלי ושלך. הכל עשינו ביחד. הכל". היא הציגה מסרונים שלטענתה שלח לה הנתבע ובהם תיאר את משך הקשר ביניהם, ואף הציגה הודעה שבה, לטענתה, הוא הכיר בכך שמגיע לה חלק מהתמורה מהמכירה. אך הנתבע טען כי מדובר בזיוף, וכי היא זו שלקחה את הטלפון ושלחה הודעות לעצמה בשמו. השופטת ציינה כי בשל חוסר מהימנות הדדי, אין לייחס למסרים אלה משקל של ממש.

• נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עוד טענה התובעת כי הצדדים ניהלו חיי משפחה משותפים, וכי רוב הכספים שהזרימו בשנים ההן - חלקם מעסקי הנתבע, שלטענתה עסק בסחר בסמים קלים - היו כספים משותפים. אלא שאלה לא נתמכו במסמכים כלשהם, וגם טענת ההתנהלות הכלכלית במזומן, שהיתה אמורה להסביר את היעדר הראיות, לא התקבלה.

המסמכים היחידים שהוצגו לבית המשפט הצביעו לכיוון ברור. לכל אחד מבני הזוג היה חשבון בנק נפרד, בלי הרשאות הדדיות, בלי העברות כספים ביניהם ובלי פעילות המצביעה על שיתוף כלשהו. אמנם היה חשבון בנק משותף שנפתח בבנק הפועלים, אך השופטת קבעה כי הוא שימש לצורך הלוואה חד־פעמית ולא נוהלה בו פעילות המעידה על שותפות כלכלית. כמו כן, גם בטפסי הלוואת הדיור שנלקחה לצורך מימון בית המגורים, הופיעה התובעת כ"בת זוג ללא זכויות בדירה". התובעת סיפקה כמה גרסאות שונות לסיבה שבגללה חתמה על מסמך שכזה, אך אף אחת מהן לא נמצאה משכנעת. כך גם לגבי העובדה שהסכם רכישת בית המגורים נחתם רק על ידי הנתבע.

הדירה מירושה וחנות במתנה

אחד הנכסים המרכזיים שבמחלוקת היה דירה בבת ים (על פי פסק הדין הדירה אינה מזוהה בשם הרחוב), שהיתה בבעלות אמו של הנתבע ועברה אליו בירושה. יתר חלקיה הועברו אליו במתנה מאחיו, והדבר נתמך במסמכים חתומים ומאומתים. התובעת טענה כי למעשה שולמו לאחים כספים במזומן מכספים משותפים, וכי הסכמי המתנה היו למראית עין בלבד. אלא שהשופטת קבעה בהכרעתה כי, "אין כל הוכחה לטענות התובעת בקשר להעברת כספים במזומן". התובעת גם לא זימנה את האחים לעדות, מה שהוביל למסקנה כי אילו היו מעידים, עדותם היתה פועלת כנראה לרעתה. תוצאה דומה התקבלה גם ביחס לחנות שהיתה רשומה על שמו של הנתבע. התובעת טענה שהיא נרכשה בתקופת הזוגיות ולכן היא משותפת; ואילו הנתבע טען כי מדובר במתנה מאביו. שוב - המסמכים תמכו בגרסתו של הנתבע, והתובעת לא הצליחה להוכיח את שלה.

• הבדיקה הסתיימה בקטיעת אצבע - האם זו תאונת דרכים?
• העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית 220 אלף שקל

הנושא המרכזי בתביעה היה בית המגורים המשותף, ששימש את הזוג ואת ילדיהם במשך שנים. התובעת טענה כי גם אם הדירה הקודמת היתה רשומה על שם הנתבע בלבד, מכירתה שימשה למימון רכישת הבית החדש ולכן יש לראות בו רכוש משותף. היא תיארה כיצד השתתפה בבחירת הבית, בשיחות עם המוכרים ואף בשיקולי העיצוב והשיפוץ.

השופטת, לעומת זאת, קבעה בהחלטתה כי עצם המעורבות בבחירת הנכס אינה יוצרת שיתוף קנייני. היא קבעה כי רכישת הבית מומנה כמעט במלואה ממכירת הדירה שהיתה בבעלות הנתבע, בתוספת כספי פיצויים ששולמו לו, וכי המשכנתא שולמה כולה מחשבונו האישי. בהיעדר ראיה לשיתוף בהוצאות, להשתתפות במימון או לערבוב כספים - אין בסיס לקביעה שהבית היה משותף. בית המשפט גם התייחס למסמך שבו חתמה התובעת על הצהרה שהיא "בת זוג ללא זכויות בנכס" וקבע כי המסמך מחזק את טענת הנתבע, וכי אי אפשר לראות בו עניין טכני בלבד.

זוגיות ארוכה אינה שיתוף אוטומטי - בייחוד לידועים בציבור

השופטת שי חזרה בפסק הדין שפורסם על העיקרון המשפטי שלפיו ידועים בציבור אינם נהנים מחזקת השיתוף הנהוגה בחוק יחסי ממון בין זוגות נשואים. כדי להחיל שיתוף על ידועים בציבור נדרש להוכיח כוונת שיתוף ממשית ומסוימת, ואילו כאן לא נמצאה ולו ראיה אחת המצביעה על ניהול משק בית משותף מבחינה כספית או על מאמץ כלכלי משותף. היא כתבה בהכרעת הדין כי, "אין חשבונות בנק משותפים, אין העברות כספים מצד אחד למשנהו, אין ערבוב כספים, אין השקעות כספים בבית המגורים, אין 'מאמץ משותף' ואין תרומה שוויונית". היא הוסיפה כי גם גידול ארבעת הילדים יחד, תקופה ארוכה ככל שתהיה, אינו מטיל כשלעצמו שיתוף כלכלי בנכסים. גם העובדה שהצדדים חיו בזוגיות ארוכה תחת קורת גג אחת אינה מספיקה ללא הוכחות ממשיות.

בסופו של הליך ארוך, רווי עימותים וגרסאות משתנות, קבעה השופטת כי לא ניתן לקבל דבר מתביעותיה הרכושיות של האשה. נכסיו של הנתבע - הדירה מהירושה, החנות מהמתנה ובית המגורים שנמכר - יישארו שלו, מכיוון שלא הוכחה כל כוונת שיתוף. בית המשפט אף קבע כי על שני הצדדים לשלם הוצאות לטובת המדינה בסכום כולל של 10,000 שקל כל אחד, בשל התנהלותם בהליך.

למה בכלל האשה חשבה שמגיע לה מחצית מהנכסים, אם הכל רשום על שמו?

מכיוון שמבחינתה הם חיו כזוג לאורך שנים, גידלו ארבעה ילדים ביחד, התנהלו כמשפחה אחת, והיא הרגישה שחיי הזוגיות הארוכים מעניקים לה זכויות שוות. היא גם טענה שהוא אמר לה לא פעם ש"הכל משותף". בפועל, בית המשפט אמר: כדי להיות שותפה בנכס, צריך הוכחות אמיתיות - ולא היו כאלה.

העובדה שהיו להם ארבעה ילדים משותפים לא שינתה את ההחלטה?

לא. השופטת הדגישה שגידול ילדים ביחד הוא עניין חשוב, אבל זה לא הופך אוטומטית את הרכוש לשיתוף. אפילו זוג שמגדל ילדים 20 שנה ביחד עדיין צריך להראות כוונה לשיתוף כספי אמיתי - מסמכים, תשלומים, ערבוב חשבונות, השתתפות במשכנתא וכדומה.

למה בית המשפט לא האמין לאף אחד מהם?

מפני ששני הצדדים שינו גרסאות שוב ושוב. לפעמים אמרו דבר אחד בכתב ואז משהו אחר לגמרי בעדות, וגם תוך כדי חקירה הם החליפו גרסאות. השופטת כתבה ש"כל אשר הוצג בפניו חוטא לאמת", וש"אף לא אחד מהצדדים 'הצטיין' באמינות". כשזה קורה, בית המשפט נשען בעיקר על מסמכים - והמסמכים היו כולם לטובת הנתבע.

אם המסרונים היו כל כך מרכזיים, למה הם לא שכנעו את השופטת?

מכיוון שגם סביבם היו גרסאות סותרות. היא טענה שהוא שלח לה הודעות שמראות ששיתף אותה בנכסים; הוא טען שהיא שלחה לעצמה הודעות מהטלפון שלו. כשהשופטת ראתה ששני הצדדים לא אמינים, היא פשוט קבעה שאין לתת למסרים האלה משקל.

אבל אם הם באמת בחרו יחד את הבית וחיו בו שנים - זה לא נחשב שיתוף?

לא בהכרח. אפשר בהחלט לבחור בית ביחד ולהתגורר בו כמשפחה, ואפילו לנהל חיים משותפים, בלי שהדבר יוצר זכויות קנייניות. בית המשפט חיפש משהו קונקרטי: השתתפות בהוצאות, תשלומים, השקעות, מסמכים שמראים כוונת שיתוף. זה לא נמצא.

אז מה בעצם חסר לה כדי להוכיח שהבית היה גם שלה?

מסמכים או פעולות שמראות שזה לא רק "בית שגרתי בו", אלא נכס שהיא גם מימנה או שותפה לו. כך למשל, הוכחות שהיא העבירה כסף למשכנתא, יזמה שיפוץ במימון משותף, שילמה חלק מההון העצמי, או אפילו הסכם בכתב בין בני הזוג. בית המשפט הדגיש ש"היא לא הוכיחה שיתוף".

למה העובדה שהבית החדש נרשם רק על שמו נחשבת משמעותית כל כך?

מכיוון שכשמישהו מתכוון לשתף בנכס, הוא בדרך כלל רושם זאת. בייחוד כשמדובר בזוג שאינו נשוי - שם אין חזקת שיתוף אוטומטית. העובדה שהנתבע רשם את הבית רק על שמו, וגם המשכנתא שולמה מחשבונו בלבד, חיזקה את המסקנה שהכוונה היתה להפרדה.

מה עם הטענה על העסק במזומן ומסחר הסמים?

זה היה חלק מטענות האשה, אך לא היתה לכך אף הוכחה. בית המשפט אמר שאין במסמכים כל דבר שתומך בזה, ולכן לא ניתן לבסס על כך זכויות. הוא גם ציין שאם כל ההתנהלות היתה במזומן, קשה לבסס על זה שיתוף בלי ראיות תומכות.

האם העובדה שהנתבע קיבל חלק מהנכסים במתנה ובירושה שיחקה תפקיד?

כן, בהחלט. הדין בישראל ברור מאוד: מתנות וירושות שייכות למי שקיבל אותן, אלא אם הוכח אחרת. כאן התובעת לא הצליחה להראות שהיתה כוונת שיתוף גם בנכסים האלה. להפך, המסמכים הראו שהם ניתנו לו בלבד.

אז מה היה קורה אם הם היו נשואים? זה היה נראה אחרת?

יכול להיות, אבל לא בהכרח. אצל זוגות נשואים קיימת חזקת שיתוף רחבה יותר. אבל גם שם צריך לפעמים להראות כוונת שיתוף. כאן, אפילו לפי סטנדרט של זוג נשוי, היה חסר בסיס ראייתי. השופטת אפילו ציינה שבמקרה של ידועים בציבור נטל ההוכחה גבוה יותר - והיא לא עמדה בו.

האם העובדה שהיא חתומה כ"בת זוג ללא זכויות בדירה" הכריעה את הכף?

זה היה אחד הדברים החשובים. היא טענה שלא שמה לב, שהוא אמר לה שזה "טכני", או שהיא חתמה בלי להבין. אבל בית המשפט ראה בכך ראיה חזקה לכך שגם בזמן אמת, לא היה שיתוף אמיתי.

למה שני הצדדים נקנסו בהוצאות לקופת המדינה?

בגלל ההתנהלות הלא מכבדת שלהם בדיונים, שכללה צעקות, התפרצויות והאשמות הדדיות. השופטת ממש כתבה שלא ניתן "לתאר במלים" את אופי החקירה, וששניהם תרמו לאווירה הקשה. לכן היא חייבה כל אחד מהם בהוצאות.

במקרה אחר, מערכת היחסים שבין ח' למ' נמשכה לסירוגין במשך עשרות שנים, ולבסוף הגיעה לסיומה באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, שם ביקשה האשה להצהיר כי הנכסים שנצברו לאורך השנים שייכים לשניהם. בפסק דין ארוך ומפורט, שניתן בידי השופטת כרמית חדד, נקבעה חלוקה מפתיעה: הנכס הרשום על שם האשה יועבר לבעלות הבעל, ואילו דירת המגורים המשותפת תימכר, ותמורת המכירה תחולק ביניהם שווה בשווה. הצדדים הכירו כאמור עוד בשנות השבעים, אז ניהלו קשר זוגי שנפסק לאחר זמן קצר. כל אחד מהם המשיך בדרכו - הגבר נישא ונולד לו ילד, האשה חיה עם בן זוג אחר וילדה ממנו בן. בשנות התשעים הם שבו לקשר, הפעם כבוגרים, ולטענת האשה כבר מ-1992 הם ניהלו חיים זוגיים לכל דבר. הבעל טען מנגד כי רק מ-1999 התגבשה מערכת יחסים קבועה, ורק אז עברו השניים להתגורר יחד. ב-2002 הם נישאו כדין, ובמשך כמעט שני עשורים התגוררו יחד בדירה ברחוב ע' בעיר, עד לפרידתם ב-2019. מאז החל מאבק משפטי סבוך, שכלל שאלות של ידועים בציבור, שיתוף בנכסים ואיזון משאבים. במרכז הסכסוך עמדו שתי דירות: הראשונה ברחוב א', הרשומה על שם האשה, והשנייה ברחוב ע', הרשומה על שם הבעל ושימשה במשך שנים דירת מגוריהם. האשה טענה כי שתי הדירות שייכות לשניהם, מכוח חייהם המשותפים והמאמץ הכלכלי המשותף. הבעל מצדו, טען כי הדירה הראשונה נרכשה על ידו עוד לפני חידוש הקשר, וכי רישומה על שם האשה נועד רק כדי לאפשר לה לקבל משכנתא בתנאים מועדפים של אם חד-הורית.