אצבעות שחורות 17.12.10

עוד דקה נגמרת עוד שנה * עוד לא התחלנו עם הסיכומים * טוב, כי יש לנו מחאות ושריפות * ותשובה כלשהי לשאלה מה הסופרטנקר עושה בישראל * וראיון עם אן פולארד * ועוד כמה חפירות שלי
דבורית שרגל | (1)

מוספשבת

אני לא מאמינה, אבל יש תשובה למה הסופרטנקר עדיין בישראל. שרה ליבוביץ-דר מראיינת את הטייס שלו, קליף הייל, האומר: "אנחנו מחכים למשימה הבאה"... ולאחר מכן: בשבוע האחרון פרצה שריפה גדולה בסין. בחברת אברגרין אינטרנשיונל איירליינס, הבעלים... קיוו שיוזמנו לכבות אותה וביקשו מצוות הסופרטנקר שיישאר בישראל עד שיסתיים המשא ומתן עם הסינים. זול יותר להטיס את הסופרטנקר מישראל למשימה הבאה, אומר אדם המקורב לחברה. בסופו של דבר, טסו להונג קונג ומשם לארצות הברית".

בתשובה לשאלה אם לא הגיעו מאוחר מדי, אחרי שהשריפה כבר כמעט כובתה, אומר הייל: "מבחינתנו לא היה שום עיכוב. באנו הכי מהר שאנחנו יכולים". באמת תודה, אבל לא לכך כיוונה השאלה. לא אם "מבחינתכם". הטיסה לישראל נמשכה 15 שעות, המטוס הגיע במוצ"ש, יצא לדרך רק בראשון בבוקר (אף שהוא יכול לטוס בלילה הרי), טס פעמיים, קצת פחות משעה בכל פעם, וזהו. הייל אומר שזה היה מאוד יעיל. אז מה, כל הסיפורים על צ'קים מעוכבים הם עורבא פרח?

אחרי קמפיין מחאת משפחות ההרוגים באסון הכרמל, יוצא המוסף עם מסקנה חדשה: "ספק גדול אם מחאת המשפחות... תתפשט, ספק אם בכלל יש בה טעם..." הכתבה המרכזית היא ראיון עם אורנה שמעוני בדיוקן שכול משלה, של חן קוטס-בר.

המוסף לשבת

מעניין, גם כאן מתלבטים אם תקום תנועת מחאה, אבל על השער דיוקנו המיוסר של זאב אבן חן, שהשבוע כבר אין מישהו במדינה שלא מזהה. במדורה כותבת סימה קדמון על נועם ואביבה שליט, שנמצאים, כן, עדיין, באוהל שלהם בירושלים הקפואה, עם שני תנורי חשמל. עמוד לאחר מכן מנסה ענת מידן לבדוק אם יש סיכוי לתנועת מחאה. התשובה היא כנראה שלא. הכל בגלל הסטטוס והטוקבק. אנשים מסתפקים בזה. שוב האינטרנט אשמה בכל.

7 ימים

תמר קרוון, בוגרת העיר, החלה לכתוב מדור אופנה במוסף, הבוטיק. בראשון משתתפת קרן מור.

נח קליגר, השואן של ידיעות, מוציא אוטוביוגרפיה בגיל 84 בהוצאת ידיעות ספרים. דני ספקטור מראיין אותו. תובנה על עיתונות? "פעם עיתונאים רצו אחרי סיפור, היום הסיפור רץ אחריהם". אני רוצה להבין: ב-ynet מתלוננין על שקוואמי, העובד בגלגלצ נכנס לפלייליסט? אה?

מעריב שחרר (כמעט) את ג'ונתן פולארד. ידיעות שחרר את האקסית אן פולארד: כתב בניו יורק (עדי גולד), כתבת בתל אביב (בת-חן אפשטיין אליאס). הכל בסדר, תודה, היא נראית מצוין בתמונה, והיא מרגישה בלב שג'ונתן ישוחרר בקרוב. היא רוצה לגור בתל אביב וגם מחפשת פה עבודה. הצעות?

יאיר לפיד כותב על שלטי הרחוב שלו. למה באחד כתוב קרן קיימת לישראל ובשני קרן קימת לישראל. אני רוצה לשאול את לפיד: לא עברת ברחובות תל אביב מעולם? ככה נראה השילוט בכל העיר. אין האחדה בשמות הרחובות. בסוטין פינת בלוך, למשל, מופיע שמו של סוטין באנגלית בשלוש צורות שונות. נו אז מה? דווקא קק"ל מטריד אותך? לפיד תוהה בתמימות: "איך זה קורה בעצם? איך קרה שבמפעל המייצר את השלט עמדו הפועלים, ומנהל העבודה, והמפקח, ואיש מהם לא חשב שיש משהו מוזר שבאותו שלט, המיועד לאותה פינה, כתוב שמו של אותו רחוב בשתי צורות שונות?" עשית פעם הגהה לעיתון שלך? או לטור שלך? על מה אתה מדבר? וחוץ מזה, את המשפט שלו "לאט-לאט מצטברת ההכרה שמי שלא יודע לטפל באות הכי זערורית באלף-בית, ייכשל גם בדברים הגדולים" אפשר להחיל על כל עיתוני ישראל, ובכלל על התקשורת, ולא רק על מנהיגי ישראל והטיל האיראני.

ובאותו עניין, טוקבק המבהיר למה לפיד טועה: פנדה | 23:51 17/12/10 "על קוצו של לפיד בטור של יאיר לפיד, הוא טוען שבאחד משני שלטי הרחוב, שעומדים בצמידות בשדרות קרן קיימת בתל אביב, יש יו"ד מיותרת במילה "קיימת". ובכן, לפיד אולי צודק מבחינה היסטורית, כפי שהוא מסביר בעזרת אזכור של האירועים ביום הקמת הקרן, אבל מבחינה לשונית יש חוסר דיוק. המילה "קיימת" נכתבת בשתי יו"דים, כמו המילה "מדייק" בפסקה הלפני-אחרונה בטור. בשני המקרים, זו יו"ד עיצורית שאינה בסמיכות לאם קריאה. העיסוק בשגיאות כתיב בשלטים ובתעתיק הנורא שעושים בהם לשמות לועזיים ומשמות עבריים לאנגלית הוא מבורך ואני חושב שיש מקום לעמוד על קוצו של יו"ד".

מוסף הארץ

עוד שער מוצלח, ואין לי מושג מי אחראי לו. עדכון: ערן רובינפלד, העורך הגרפי של המוסף. אלון עידן צולל למחוזות השנאה בחברה הישראלית. עם כל הכבוד לנו ולשנאותינו הקטנות והגדולות, אין בזה דבר ייחודי לחברה הישראלית. השנאה האנושית תמיד תהיה לאחר. והאחר הוא מי שאינו אתה. אפשר לבדוק זאת בכל מקום בעולם. ועדיין, נו, זה שלנו, ועידן, וזה.

מוות בשלג

מעניין, איש לא הפך את הסיפור של עודד קיבליצקי המנוח לכתבת מגזין.

7 לילות

רע"ש נגד המיזם של פרס ספיר, בחירת הספר של כל הזמנים בלייק. צודק.

כמי שהפסיקה כמעט לגמרי לקרוא ספרים, משבחת את מדור הספרות של המוסף, שעוזר לי להישאר בעניינים ולדעת מי נגד מי.

שווה לקרוא את רונה קופרבוים על הסופרת הקנדית אליס מונרו לכבוד קובץ הסיפורים החדש שלה, יותר מדי אושר.

אפרופו כיכובו של הגמד אלעד צפני באח הגדול, מובא במדור הספרות ציטוט מצוין מתוך הגמד של מנדל של סיימון מאואר, גמד וגנטיקאי שהקדיש את חייו לחקר גן הגמדות:

"אולי שאלתם את עצמכם, למה?... למה בכלל חשף את חזהו החביתי קבל עם ועולם?... למה הידס, כמו במופע קרקס, על מרקעי הטלוויזיה של האומה? למה טיפס ועלה, כמו שימפנזה מגושם, בשלביו של סולם סליל דנ"א גדול שנבנה מפלסטיק וממתכת במעבדות הטלוויזיה? למה רבץ כמו האל הגדול בס על כיסא מלכותו והביט אל המצלמה, אל הקהל ואל כל העולם המחורבן בעד תצרף תלת-מימדי של אטומי פלסטיק כדי לשאול למה?..."
תרבות מעריב

מנחם בן סבור ש"הגמד המופלא לוקח". על מה ולמה? מה מופלא בו? הגמדות?

נטע חוטר כותבת שמפלס הסקס באח הגדול עוד יקבור אותה: "...גם הליהוק לא מקרי - רוב מוחץ לחיי הלילה התל אביבים, מתמודדים נטולי עכבות, אלכוהול חופשי כבר בערב השני. ולמה לא? אחרי שתי עונות אפלטוניות ומרובות קונפליקטים עדתיים מדכדכים מגיע לנו גם קצת אקשן..." רק אלמנט אחד היא שכחה לציין, הגיל: מתוך 17 משתתפים, 13 בשנות העשרים לחייהם. אחת בשנות השלושים. שניים בארבעימים. אחד בן חמישים. זה התמהיל הנכון? זה המגוון הרצוי על פי הספר? בני עשרים ו- הם מרבית הצופים?

האלו של יום חמישי

שלושה מוספים מגיעים אלי ביום חמישי. סופשבוע של מעריב, Markerweek ומוסף כלכליסט. וזאת הסיבה שהם מקופחים באצבעות. בחמישי אני לא מספיקה בדרך כלל, למעט אזכורים קטנטנים, כי יש את השוטף, ובשבת אני צריכה לשלוף אותם ממעמקי הערימה שמאחורי. עכשוי, זה מבאס, כי זה קורה בדרך כלל אחרי שאני גומרת את ערימת העיתונים של שישי (כשאני נזכרת שיש לי עוד משהו מאחור), ואז כבר עושה לעצמי הנחה. הדבר הזה יכול לגרום, ליתר דיוק אני משוכנעת שהוא גורם לכל עורכי וכותבי המוספים האלו לחשוב כמובן שאני שונאת אותם ומתעלמת מהם בהפגנתיות.

איש, כך לדעתי, לא חשב על הסיבה הפרוזאית הזו שציינתי כאן. ובכן זו הסיבה. כן, חולשת אנוש. יש לי כמה כאלו. בכל מקרה, אם כבר התוודיתי, ואם כבר קמתי ושלפתי אותם מהערימה, כמה מילים.

Markerweek בגליון נושא, "100% פוטנציאל". אלוף בן, למשל, מעלה את האופציה שבעוד עשור יתמודדו על ראשות הממשלה אריה דרעי ושי אגסי.

שני ליטמן על שכונות עם פוטנציאל.

שוקי שדה על הפוטנציאל האבוד של דורון רובין ואפרת נוימן על מדענים צעירים במירוץ לקראת התרופה הבאה. אומר זאת כך: לא שזה רע, אבל תחת הכותרת "פוטנציאל" אפשר להכניס כמעט כל כתבה. פוטנציאל לשלום ולמלחמה ולכישלון ולהצלחה, לטוב, ולרע. וזה בדיוק מה שיש בגיליון הזה. הכל, מכל וכל.

סופשבוע צח יוקד מראיין את המדליף מספר אחת, דניאל אלסברג. ליאת שלזינגר חוזרת לקשישים החולים בהם בוצעו ניסויים לפני חמשנים. רק עכשיו מוגשת תביעה ייצוגית.

מוסף כלכליסט מזכירה את הפורמט הרשתי המעולה.

צרות בכותרות

"אחת שיודעת" היא הכותרת לסופרת הקנדית בת ה-80, אליס מונרו (7 לילות). די, תודה.

G

המוסף סובל השבוע מפטיש נעליים חמור: העקבים והנעליים של מנולו בלניק מגיעים לישראל, ויעל בן ישראל מראיינת אותו. העצות שלו: תנעלי מה שאת אוהבת. השנאות שלו: סניקרס. האדם השני באותו מוסף המצטלם עם נעל ביד הוא סולי סקאל (חגית ברונסקי), המתכנן מהפכת נעליים במחיר של 94 ש' לזוג. לפחות הייתם מציבים את הכתבות אחת ליד השנייה, או נותנים לסקאל לראיין את בלניק. הסיפורים מאחורי התמונות הזוכות בוורלד פרס 2010.

שלומית לן על המהפך של תנובה (כותרת השער מוצלחת: "הקרב על הבית"). לא נכתב כבר על שלטון האימים של זהבית כהן?

עכבריר

מדור ביקורת הטלוויזיה של אלון עידן מהעכבריר.

ראיתם מה כתוב על השער של TimeOut?

VTV

רונה רמון כבר דיברה על האובדן ועל העתיד בספטמבר 2009. שלשום היא דיברה על כך שוב בעובדה. הסיפור של ר"ר הוא מהסיפורים שבכל שנה אפשר לחזור אליהם, ובכל שנה יתעלפו ממנה מחדש. למה אנשים שחווים שכול מדברים על זה (ע' זאב אבן חן)? כי הם חייבים. כי זה מה שנותר להם לעשות. זה חלק מההחלמה ומהעיבוד.

חיים אתגר וברפאלי: ערן סויסה מדבר על יחסיו עם משפחת רפאלי. אמא ציפי, לעומת זאת, מספרת שהעיתונאי ההוגן והאמיץ היחיד בארץ הוא ערן סויסה. סויסה אומר שמאה אחוז מהידיעות שפורסמו על ברפאלי הן חיוביות. אמא ציפי אומרת בתגובה לחיים אתגר שיש עליו כבר 20 שנה שמועות שהוא הומו. בתגובה היא מספרת שדבריה נערכו במגמתיות, ושהיא מחבקת את הקהילה. אחחחחח. אין דברים כאלו. כל זאת ועוד, מתוך הסרט הדוקומנטרי של אתגר על רפאלי. ולסויסה. טוב שיש עיתונאים כמוך. אני מקווה שאתה לא היחיד שיש לו חיית מחמד. למעשה אני יודעת שאתה לא היחיד. חבל שאתגר לא משתמש בבלוג שלו כדי לספר על תהליך הפקת הסרט הזה.

ברשתתתת

עידוק מתאר את הנעשה במולטיספירה.

טוקבקים

דיון מטורף לחלוטין התעורר בפוסט של אתמול בצהריים, אחרי שאתר רוטר העלה גרסה פיראטית של מעריב המודפס לאתרם. אחת הקוראות חיפשה גרסה כזו של ידיעות, הארץ ובכלל. חמתי בערה בי. מה פתאום? אנשים איבדו לגמרי את הצפון ואת אמות המוסר המקובלות: העיתון המודפס: מעריב, הארץ, ידיעות, נקנה בכסף. להעלות אותו לרשת בגרסה זו, זו גניבה. אין שום מילה מכובסת אחרת שתתאר את המעשה. אני בזה, מתעבת ויוצאת מכל וכל נגד האקט הפיראטי האלים הזה, ובכלל נגד פיראטיות ברשת. תחושת ההכל חינם ומגיע לי מחלחלת לכל מקום ומקוממת אותי מאוד. לא, אין שום סיבה שאיש יקבל בחינם את מה שעולה כסף בעזרת מעשי נבלה, כלומר, מדובר בגניבה. חד וחלק.

לפני פיזור

זרקור לטור הימני השחור, זה שחלקכם נוטה להתעלם ממנו. אתחיל מלמטה דווקא. המדור שכונה מרכז את כל אתרי החדשות ואתרי הברנז'ה. זאת אומרת שאפשר לצאת מהבלוג למסע היומי ברשת, ולהישאר בו. מדי פעם אני מוסיפה אתר על פי ההתרחשויות בשטח. באחרונה הוספתי את ארכיון העיתונות, שכולל עיתונים עתיקים במיוחד. שווה שווה שיטוטים אינסופיים. בעתיד תיתוסף קטגוריית בלוגלנד, שתכלול כמובן בלוגים שאני קוראת וקשורים לנושא הבלוג. למה אני לא מעלה כבר עכשיו? כי זו פעולה שרק אנשי הטכנולוגיה יכולים לעשות. מעל נמצא ארכיון הבלוג בכל הפלטפורמות השונות בהן היה. אפשר לקרוא בו את רוב הפוסטים שפורסמו מהיום הראשון ועד היום. למה רוב? כי באורנג' העלימו חלק מהחודשים בטעות ולא החזירו עד היום. ומעל, תגובות חדשות. חמש התגובות האחרונות שהתפרסמו בבלוג. מתאים בעיקר למי שנמצאים בבלוג די הרבה, ויודעים על כל תגובה חדשה. התגובות מתייחסות לכל הפוסטים. נקסט. הכי לוהטים: פוסטים מהשבוע-עשרה ימים אחרונים, שיש להם הכי הרבה צפיות ותגובות. אלגוריתם מעורבב. מעל, חמישה פוסטים אחרונים. בעיקר לעצלנים, שלא יצטרכו להתאמץ וללחוץ על לוגו הבלוג כדי לראות הכל. והכי למעלה, גולת הכותרת (לשעבר. דמעות) לחם עבודה. המדור בינתיים במתכונת שנקבעה באייס בתחילת הדרך. בעזרת השם, תוחזר עטרה ליושנה מתישהו.

תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    שלמה קפלן 03/01/2011 19:51
    הגב לתגובה זו
    לכבוד מר יאיר לפיד היקר, מאמרך "על קוצו של יוד" (7 ימים ידיעות אחרונות 17.12.2010 ) עובר אני לעיתים קרובות, ליד אותו השלט שציינת, שכן נכדיי מתגוררים בסמוך, אודה ולא אבוש החמצתי את האות "י" המיותרת, או החסרה , ( שתי האפשרויות ראויות), ברם, מה שברור מעבר לכל ספק, שהאיות של הקרן קימת/ קיימת, לא נקבע בקונגרס הציוני ב 1901, הוא נקבע במקורותינו במסכת פיאה, העוסקת בין היתר, במצוות הקצאת חלק מהקמה בשדה, עבור עניי העם. וכך נאמר בה: "... ואלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא--כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם." באותה שכונה שכנראה בה הינך מתגורר, מצוי בית הספר בו לומדים שניים מנכדיי, ביה"ס ע"ש נעמי שמר ז"ל, למקרה שהחמצתם, היא בעלת המשפט האלמותי "אל נא תעקור נטוע", אני מניח שהיא מתהפכת בקברה, ביודעה שבבית הספר, מלמדים ומכשילים תינוקות של בית רבן, כבר מכתה א', שאנטיוכוס הרס את המקדש ?! ( עד כה שנים מנכדיי, מבין מאות הלומדים, הוטעו ללמוד זאת) , אם כן מר לפיד הנכבד, אם קוצו של יוד הינו הגורם למכשלה בדברים הגדולים,(כמאמרך) מה ניתן ללמוד, מקל וחומר בן בנו של קל וחומר, על טעות ושגיאה כה גסה בלימוד מאורעות היסטוריים, השזורים וכרוכים בסלע קיומנו, כור מחצבתינו ? בברכה, שלמה קפלן