אחרי התדהמה, תחושה כמעט פראית שמשתלטת על הגוף, מתחילה לעבוד הלוגיקה. כן, זה היה מהפך. אבל זו לא חוכמה. פרס הפסיד לפרץ, משום שהוא תמיד מפסיד, משום שלא התארגן, משום שלא קרא את המפה, משום שלא שידר שום דבר חדש, משום שהיה אסקופה נדרסת בממשלת שרון, משום ומשום ומשום.

פרץ ניצח את פרס, משום שהוא פוליטיקאי מחונן, יודע לייצר בריתות, יודע להתארגן ולהקים מערך שגייס עבורו 30 אלף מצביעים במפלגת העבודה, יודע להתמיד ולשים מטרה, יודע -ויש ניצחון. לא סתם ניצחון. השמחה רבה, ביום שאחרי - אבל לא בכל מקום. בבורסה? המסחר נפתחה בתדהמה, ירידות חדות, התמתנות, ואקורד שלילי בסוף היום. הדולר? הגיב בצורה דומה.

ניצחונו של פרץ מבחינת מפלגת העבודה עלול בהחלט להיות ניצחון פירוס מבחינת המפלגה הזאת. היא כל כך רצתה להגיע למזרחיים, מוכה וחבולה עוד משלהי שנת 1977, רדופת קריאות ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז ב-1984, רדופת השד העדתי, עד שלא השכילה לפנות את דור המייסדים להנהגה אמיתית. דווקא המפלגה הזאת, פחות "אשכנזית" מהליכוד. דליה איציק, פואד בן אליעזר, איתן כבל, וכמובן - היו"ר הנכנס עמיר פרץ. אבל זה לא נמחל לה. גם כשעברה לשכונת התקווה. זה לא נמחל לה עד להיום בבוקר.

פירוס, הגנרל המהולל נשלח להלחם בשם המלך פלוטארכוס ברומא, אי שם לפני 2,200 שנה. האי שם היה לא כל כך רחוק, כמה איים מערבית לקפריסין. על ציר הזמן זה נראה כל כך רחוק. בסוף חזר פירוס אחרי ניצחון ואמר לפלוטארכוס, "עוד ניצחון אחד כזה ואבדנו". הוא איבד את רוב הצבא שלו מול צבאות רומי. האופי האנושי - הוא נשאר מאוד מאוד קרוב. היו שם בני אדם, לפני אלפיים שנה, וכנראה שגם בעוד אלף שנים יהיו כאן אנשים. פרס הוא כבר לא מחזה של טרגדיה בפוליטיקה, הוא קומדית אבוסרד. פרץ, הוא הניסיון האחרון של מפלגת העבודה להיוולד מחדש.

אבל מה משדר אדם עם משנה כלכלית כמו של פרץ לאומה? מי שרצה "לעלות על בתי העשירים", עד לפני מספר שנים. מי שרוצה לקבע שכר מינימום ל-1,000 דולר. מי שמבטיח הבטחות עשנות של סוציאליזם בסגנון "המפלגה" - "לכל החברים תהיה פנסיה". כל שילטון ה"הסתדרות" הזה, כלומר - נסתדר ונמצא את הכסף מאיפשהו - חי ובועט במשנתו עד היום.

הקשבתי במהלך כל הערב שוב ושוב לבכיר אנשי הכלכלה של פרץ. הוא מבין בכלכלה לא פחות טוב מרוב אנשי העסקים בארץ. שוב ושוב הוא חזר על כך שהוא הזמין את פרץ לפגישות עם אנשי עסקים בכירים. הם נועדו בפרטיות והוא שטח בפניהם את משנתו הכלכלית. מה זאת החשאיות הזאת? מה קורה שם בפארטיה? כדי שהכסף לא יתחיל לברוח מכאן - תצטרך להגיד במהרה מה אתה רוצה מהכלכלה שלנו, מר פרץ.

קומוניזם - יש לו תכונה חביבה: הוא חלום. כשהוא הופך למציאות קורים שני דברים. אחד, הכסף של העשירים בורח החוצה. שניים, הנכסים הלא ניידים נשארים. אבל נכסים לא שווים כלום אם אין מאחוריהם רוח. כשהכלכלה מתוכננת מלמעלה שום דבר לא צולח. לעזאזל, לא הספיק הניסוי של סטאלין? עשרות מיליוני איכרים הוא שלח אל מותם כי הם לא היו "פרולטריים" מספיק בשבילו. מישהו רוצה לקפוץ לביקור בצפון קוריאה, בקובה.

הקומוניסטים, פנים רבות להם. הם תמיד מזכירים את סקנדינביה. חוכמה גדול 90% מאותו מוצא אתני, מדינות עשירות ומונוטניות של אירופאים משכילים עם הון אנושי מפותח. אז אוקיי- הם מסתדרים עם מדיניות רווחה. אבל שימו לב מה קורה בדיוק בימים אלה בצרפת. 10% מהאוכלוסיה היא של מהגרים מנוכרים, עניים ומוסלמים. לא מיוצגת בפרלמנט ושורפת את המדינה. צרפת - היא המדינה הכי בטלנית וסוציאליסטית באירופה, וזה מה שהיא מקבלת מכל ה"צדק החברתי" הזה.

בכדי לחזור לגלגל של מפא"י אנחנו צריכים את נס הקמת המדינה. אתם יודעים מה היה הנס הזה? שנור וגורנישט. שנוררנו מאות מיליוני דולרים מגרמניה (השילומים) ומארצות הברית - היא השקיעה כאן את אותו סדר גודל של הון שהושקע בכל תוכנית מרשל באירופה (!). וגם - לא היה פה כלום, כך שיכולנו לצמוח מאפס במהירות הבזק. כך גם התחנך דור המדינה - שהממשלה - זה משהו תלוש מהעולם. היא ממומנת על כוחות עצמה. מכונה תמידית שתמיד עובדת. השנור ייסד את מפא"י ואת תרבות בתי ההבראה שלה. היום העולם מתקדם לכלכלה חופשית, אי אפשר לחזור לחיות על קיבוץ נדבות. למי שחי ב"סרט" הקומוניסטי, המציאות תשלח את הצ'ק. עם שליח.

אין יותר דרך לחסום את הכסף. אין יותר דרך לחסום את ההשקעות. אין יותר דרך לחסום את ההיגיון. קיבלתי מבול של תגובות על המאמר הראשון שלי על היבחרותו של עמיר פרץ. רובן זועמות. "מה אתה רוצה, זה שינוי מרענן." למה לאנשים האלה אין פחית קולה קרה בשביל זה. פרץ שלא ישב על כיסא הממשלה, שיצטרך לפגוש בתור ראש ממשלה לעתיד את נשיא ארצות הברית בבית הלבן, שיצטרך להגיב על הקסאמים. יצטרך גם להסביר מה הוא רוצה מהכסף של האזרחים במדינה הזאת. אחרת יזכיר פלוטארכוס את מה ששמע מפירוס בחוצות רחוב אחד העם בתל אביב. וזה לא יהיה קל.

שבת שלום.

מאת: חזי שטרנליכט.