מאבק משפחתי שנמשך שנים הגיע באחרונה לסיומו, כשבית המשפט המחוזי במרכז-לוד הכריע באופן חד וברור: האח שגר בבית שבנוי על מקרקעי האם המנוחה מ-2013 ייאלץ לפנותו עד 1 במרץ 2026. הערעור שהגיש נדחה במלואו, ובית המשפט קבע כי לא הוכח שהיתה לו זכות קבועה להתגורר במקום. מדובר בסכסוך מתמשך בין האח לבין אחיו ואחותו, שירשו את המקרקעין בהתאם לצוואת האם המנוחה.

האם, שנפטרה ב-2019, הותירה אחריה צוואה ברורה שנערכה כבר ב-2012 ובה חילקה את נכסיה בין ילדיה - למעט המערער, שלא נכלל כלל בחלוקת המקרקעין. למרות זאת, הוא המשיך לגור ביחידת דיור שהקים עוד במהלך חייה של האם על השטח, לטענתו בהסכמתה. זמן קצר לאחר פטירתה, נחתם הסכם בין הצדדים שלפיו הוא יפנה את המקום עד ינואר 2020 ואף יוסדר הסכם שכירות עד אותו מועד, אך הוא לא עמד בהתחייבות. בהמשך נחתם הסכם נוסף, שבו הוסכם כי יוכל להישאר עד אוגוסט 2022 תמורת תשלום פינוי של 300 אלף שקל - תשלום שהיה מותנה בכך שיפנה במועד, אך גם הפעם ההסכם לא קוים. התוצאה היתה הגשת תביעה לסילוק ידו מבית המשפט לענייני משפחה, שהתקבלה במלואה.

בית המשפט לענייני משפחה פסק כי על המערער לפנות את המקרקעין בתוך 60 יום, לאחר שקבע כי מדובר ברשות הדירה. השופטת עידית בן דב ג'וליאן הדגישה כי גם אם כוונת האם המנוחה היתה לאפשר לבנה להתגורר במקום עד שישתקם כלכלית, אין בכך להפוך את הזכות לבלתי הדירה. בפסק הדין צוין כי המערער עצמו הודה במהלך עדותו ש“נכון שכשאמא שלי היתה בחיים היא יכולה היתה להחליט מה שהיא רוצה לגבי רכושה”, אמירה שהעידה על כך שמדובר ברשות שניתנת לביטול.

הבן טען שהשקיע כספים ביחידה

בערעור טען המערער כי מכיוון שהיה נתון בהליכי פשיטת רגל בעת עריכת הצוואה, נמנע מאמו לציין את זכויותיו כדי שלא ייפגע. לטענתו, עצם מתן ההרשאה לבנות את הבית לאחר עריכת הצוואה מוכיחה שהעניקה לו זכות בלתי הדירה. הוא הדגיש את מצבו הרפואי הקשה וטען כי התנאי של "עד שישתקם" מעולם לא התקיים ולכן אין לפנותו. עוד הוא טען כי השקיע כספים רבים בבנייה ובתחזוקה של היחידה ועל כן, לכל הפחות, היה על בית המשפט להתנות את הפינוי בהשבת השקעותיו. כמו כן, התלונן הבן על כך שלא ניתנה לו האפשרות לזמן עדים רבים שהיו תומכים בגרסתו.

• הצוואה המקורית תימסר לאלמנה - למרות התנגדות הרשם
• בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

המשיבים, לעומת זאת, טענו כי הם בעלי הזכויות הבלעדיים במקרקעין לאחר קיום הצוואה, וכי אחיהם קיבל מאמם נכס אחר בחייה ששוויו עולה על זה שהם קיבלו. לדבריהם, הרשות שניתנה לו היתה זמנית בלבד, מתוך רצון לאפשר לו לשקם את חייו, והיא פקעה זה מכבר. הם הזכירו כי המערער קיבל את חלקו בכספי העיזבון ולא השיב אותו להם, וכי לא הוכח שהשקיע במבנה כפי שטען. לדבריהם, די בכך שהסכימו שלא לגבות ממנו דמי שימוש במשך שנים כדי לקזז כל טענה להשקעות לכאורה שביצע.