בני זוג גירושין
צילום: freepik

גרה עם אדם עשר שנים – וזו הסיבה שלא תירש אותו

אחותו של המנוח טענה שהם לא היו ידועים בציבור והמגורים נכפו עליו. לדבריה, האשה אף התעללה בו פיזית ונפשית, הכתה אותו באמצעות אגרופים לפניו, שפכה עליו שמן רותח וכיבתה עליו סיגריה. השופטת קיבלה את הטענות

עוזי גרסטמן |

מתמודדת נפש שגרה במשך כעשור עם גבר שלקה בפוסט טראומה ובסכיזופרניה לא תוכר אחרי מותו כידועה בציבור שלו לצורך קבלת הירושה שלו. כך קבע בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בפסק דין שפורסם באחרונה. השופטת ורד שביט פינקלשטיין התרשמה כי בין השניים לא התקיימה זוגיות אמיתית, ושהמגורים המשותפים שלהם למעשה נכפו על המנוח בניגוד לרצונו. הרקע לקביעת השופטת הוא הודאה של האשה כי הם לא קיימו יחסים במשך שנים ארוכות.

 

תחילת ההידרדרות במצבו הנפשי של המנוח התרחשה ב-1980, אז ירה עליו שוטר בטעות. בעקבות אותו אירוע פיתח האיש פוסט טראומה וסכיזופרניה, והוא החל לקבל טיפולים כאלה ואחרים במרפאות לבריאות הנפש. ב-2011 פגש המנוח את הנתבעת – שאף היא מתמודדת עם סכיזופרניה – במועדון חברתי לפגועי נפש. זמן קצר לאחר מכן היא עברה להתגורר בדירה שלו. כעבור כעשור, בינואר 2021, הלך המנוח לעולמו בגיל 67.

 

מכיוון שהוא לא היה נשוי, ולא הניח אחריו המנוח ילדים או הורים, עתרה אחותו היחידה לרשת את עיזבונו, שעיקרו דירת מגורים בחולון, באמצעות צו ירושה. לטענתה, אחיה והנתבעת לא היו ידועים בציבור אלא האחרונה היא זו שכפתה את עצמה עליו, ואף התעללה בו פיזית ונפשית וניצלה אותו כדי לגור בדירתו. עוד נטען על ידי האחות כי הנתבעת הכתה את המנוח באמצעות אגרופים לפניו, שפכה עליו שמן רותח וכיבתה עליו סיגריה. מנגד, הנתבעת הדגישה את המגורים המשותפים הממושכים שלה עם המנוח, וטענה כי השניים אהבו זה את זו, היו מסורים ונאמנים אחד לשנייה וראו עצמם כידועים בציבור.

 

השופטת שביט פינקלשטיין קבעה בפסק דינה כי הן מצבו הנפשי של המנוח והן נסיבות המגורים המשותפים, אינם מאפשרים להכיר בנתבעת כידועה בציבור שלו. ביחס לסוגיה הראשונה צוין, בין היתר, כי בסוף 2015 הנתבעת התלוננה במשטרה שהמנוח הכה אותה. בעקבות זאת, הוגש נגדו כתב אישום, אבל ההליך הפלילי נגדו הופסק בשלב מסוים בעקבות חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה, ושהראתה כי הוא לא כשיר לעמוד לדין.

 

השופטת כתבה גם כי לאור חוות הדעת הנ"ל ומסמכים רפואיים נוספים שהוצגו, "עולים ספקות ממשיים בנוגע ליכולתו של המנוח להיכנס למערכת יחסים שמקימה סטטוס משפטי של 'ידועים בציבור', כל שכן לצורך ירושה, ועובדה זו נזקפת לחובת הנתבעת".

 

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בנוסף, השופטת הבהירה כי גם בלי קשר לעניין הנפשי – הנתבעת לא הוכיחה כי אכן התקיימה בינה לבין המנוח זוגיות אמיתית שהופכת אותם לידועים בציבור. לדברי השופטת, הנתבעת רק חיפשה קורת גג נוחה לשהות בה, לאחר שמגוריה אצל אמה היו בלתי נסבלים, בעוד שהמנוח היה פסיבי בנושא, וראה בה לכל היותר שותפה שלו לדירה.

 

השופטת חיזקה את מסקנתה, בין היתר, בעזרת תסקיר שגובש בשירותי הרווחה באפריל 2017, שבמסגרתו הועלתה האפשרות כי יחסי השניים אינם מאופיינים באהבה, אלא דווקא בניצול מצד הנתבעת. לכל אלה הוסיפה השופטת את עדות האשה במשטרה בזמן שהאיש היה עדיין בחיים, שלפיה הוא לא מקיים איתה יחסי מין במשך שנים רבות, מכיוון שלטענתו היא "מכוערת ולא בא לו עליה". ראיה נוספת שנזקפה לחובת הנתבעת היתה מצבה המוזנח ביותר של הדירה, והעובדה שחתולי רחוב הסתובבו בה, באופן כזה שמוכיח כי הנתבעת והמנוח לא ממש ניהלו בה משק בית משותף.

קיראו עוד ב"משפט"

בעקבות כל הדברים הנ"ל, קיבלה השופטת את הבקשה של האחות של המנוח לצו ירושה שלפיו היא היורשת הבלעדית, ודחתה את ההתנגדות של האשה, תוך חיובה בהוצאות משפט של 20 אלף שקל.

 

הגדרת בני זוג כידועים בציבור מאפשרת להחיל זכויות וחובות של זוגות נשואים על בני זוג שאינם מעוניינים, או לא יכולים, להינשא על פי חוקי המדינה (הדין הדתי). דוגמאות לזוגות שאינם יכולים להינשא על פי חוקי המדינה: חסרי דת או מי שיהדותם מוטלת בספק; זוגות מעורבים מבחינה דתית; זוגות מאותו מין; פסולי חיתון - מי שבית הדין הרבני קבע כי אינם יכולים להינשא כדת משה וישראל, בגלל כמה סיבות. בין הסיבות לכך: ממזרות; נישואים בין כהן לגרושה; אדם שמחזיר גרושתו לאחר שנישאת לאחר; נשים האסורות לבעלן ולבועלן - אשה שבגדה בבעלה – בית הדין מחייב את בני הזוג להתגרש ואוסר על האשה לשאת את הגבר שעמו בגדה ועוד.

 

ההגדרה לידועים בציבור לא מופיעה בחוק. בני זוג שנרשמו במוסד לביטוח לאומי כידועים בציבור, או שמחזיקים בתעודת תצהיר כי הם ידועים בציבור, יתקבלו ברוב המקרים כידועים בציבור ללא צורך להוכיח תנאים נוספים. אם בני הזוג לא נרשמו ואין להם תעודה כאמור, השאלה אם הם ידועים בציבור או לא תוכרע בהתאם לנסיבות חייהם.

 

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.