לפעמים סכסוכי ירושה אינם מתפרצים מיד עם פטירתו של אדם. הם ממתינים, שקטים לכאורה, חבויים בין מסמכים ישנים, עד שפרט אחד - צוואה שנחתמה לפני שנים - משנה את כל נקודת האיזון. כך בדיוק אירע בפרשה שנדונה בבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל נצרת, שבמרכזה עמדה צוואה מ-2009, שעל תוקפה והיקפה ניטש מאבק משפטי ממושך בין בני משפחה אחת, מאבק שבסופו של דבר הוביל לתוצאה חדה וברורה: בן אחד יירש את כל זכויות האב בחלקת קרקע יקרת ערך, ואילו יתר היורשים - אלמנה, בנות ובנים - ינושלו ממנה לחלוטין.

המנוח הלך לעולמו ב-2017. בתחילה נדמה היה כי מדובר בהליך ירושה שגרתי. הנתבעים, אלמנתו וילדיו, פנו לרשם לענייני ירושה בבקשה למתן צו ירושה. אלא שאז נחשפה עובדה ששינתה את התמונה מן הקצה אל הקצה: המנוח הפקיד עוד בחייו צוואה עם עדים, מה-28 למרץ 2009, שלפיה כל זכויותיו בחלקה מסוימת, שבה מצוי בית המגורים המשפחתי והמגרשים שסביבו, מוענקות לאחד מבניו בלבד. אותו בן, הזוכה על פי הצוואה, מיהר להגיש בקשה לקיומה. יתר בני המשפחה הגיבו בהתנגדות חריפה, וטענו כי הצוואה מזויפת, פגומה, נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת, ואף אינה חלה על כלל הזכויות במקרקעין.

כבר בראשית הדרך התברר כי מדובר בתיק מורכב במיוחד. עורך הדין שערך את הצוואה לא יכול היה להעיד בשל מצבו הרפואי, ואחד משני העדים החתומים עליה חזר בו מתצהירו וטען כי לא חתם כלל על המסמך. לנוכח כל אלה, נדמה היה כי הצוואה עומדת על כרעי תרנגולת. אלא שככל שההליך התקדם, התמונה שנפרשה בפני בית המשפט היתה שונה בתכלית.

האם החתימה אותנטית?

לב ליבה של המחלוקת הראשונה נגע לשאלה הפשוטה לכאורה: האם חתימתו של המנוח על הצוואה היא חתימה אמיתית, או שמא היא זויפה. בית המשפט מינה מומחה מטעמו להשוואת כתבי יד, עו"ד יונתן נפתלי, וזה בחן את החתימות שעל גבי הצוואה אל מול דוגמאות חתימה אחרות של המנוח. מסקנתו היתה חד-משמעית: “קרוב מאד לוודאי שחתימות המחלוקת נחתמו על ידי חותם הדוגמאות”, כלומר מדובר בחתימתו האותנטית של המנוח. הנתבעים לא שלחו שאלות הבהרה למומחה, ולא ביקשו לחקור אותו על חוות דעתו. במצב הזה, כך קבע השופט איתי כרמי, הממצא העובדתי ברור: החתימה היא של המנוח.

• הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
• הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לכך נוספה ראיה משמעותית נוספת, שאינה טכנית אלא מהותית. זמן קצר לאחר עריכת הצוואה, הפקיד המנוח עצמו את המסמך אצל הרשם לענייני ירושה. בטפסי ההפקדה מופיעות חתימותיו, ואחת מהן אף נחתמה בנוכחות גורם רשמי שאישר זאת בחתימתו. “מעשה ההפקדה האישי תומך אף הוא באמיתות הצוואה”, כתב השופט, והבהיר כי אין מדובר במסמך שנשלף בדיעבד, אלא בצוואה שהמנוח עצמו טרח להפקיד ולהסדיר בעודו בחיים.

אלא שטענות ההתנגדות לא נעצרו כאן. אחד העדים לצוואה, ג', הגיש בתחילה תצהיר שבו אישר כי נכח במעמד עריכתה וחתימתה, אך בהמשך חזר בו, טען כי אינו מכיר כלל את המנוח וכי חתימתו זויפה. הוא אף הסכים עקרונית לבדיקה גרפולוגית, אך בפועל סירב לשתף פעולה עם המומחה שמונה לכך על ידי בית המשפט. ההתנהלות הזו, קבע בית המשפט, נזקפת לחובתו. “העד מיאן לשתף פעולה ומנע למעשה כל אפשרות לבדיקה”, צוין בפסק הדין שפורסם, והודגש כי סירוב שכזה אינו יכול לשרת את גרסתו.

מנגד, העד השני לצוואה, ד', העיד בצורה מפורטת ומרשימה, אף שהעדות נגבתה בביתו בשל גילו ומצבו הרפואי. העד תיאר כיצד נכח במשרדו של עורך הדין בעת עריכת הצוואה, אישר כי המנוח הבין את תוכנה לאחר שתורגמה לו, וידע למסור פרטים קונקרטיים רבים - שנת עריכת הצוואה, זהות העדים, מיקום המשרד ואפילו העובדה שהבן הזוכה לא נכח במקום. השופט ציין כי נתן "אמון רב בעדותו", וכי מדובר בעדות “אחוזת נסיבות ונטועה ברקע”, נטולת כל אינטרס אישי בתוצאה. על רקע זה, דחה בית המשפט את הטענה שלפיה עצם התכחשותו של עד אחד לחתימתו יוצרת פגם מהותי בצוואה. השופט הבהיר כי אין מדובר בפגם צורני, אלא בטענה עובדתית שיש להכריע בה על בסיס ראיות. מרגע שהוכח כי הצוואה נחתמה בפני שני עדים, וכי החתימה של המנוח אותנטית, אין מקום להעברת נטל ההוכחה אל מבקש קיום הצוואה. “המסקנה הברורה היא כי לא נפל כל פגם בצוואה”, נקבע בפסק הדין.

• הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?
• מה קורה לרוכשים בפרויקטים שלא מגיעים לקו הסיום?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה...

האם הבן שלט בענייני האב והשפיע עליו?

טענה מרכזית נוספת שנדונה היתה השפעה בלתי הוגנת. המתנגדים טענו כי הבן הזוכה שלט בענייניו של האב והשפיע עליו באופן פסול. ואולם בית המשפט קבע כי הטענות האלה נותרו כלליות ובלתי מבוססות. בנוסף לכך, דווקא מעדויות הנתבעים עצמם עלה כי האב היה בריא בנפשו במועד עריכת הצוואה, וכי ההידרדרות במצבו חלה רק שנים לאחר מכן. “לא הוכחה כל תלות מקיפה ויסודית”, כתב השופט, והוסיף כי גם אם הבן שהה רבות במחיצת האב, אין בכך כשלעצמו כדי ליצור מצב של השפעה בלתי הוגנת.

לאחר שנקבע כי הצוואה תקפה, עבר בית המשפט לדון בשאלה השנייה, שהיתה גורלית לא פחות: מהו היקף הצוואה. הנתבעים טענו כי בעת עריכתה לא היו למנוח זכויות קנייניות מלאות בכל המגרשים שבחלקה, וכי לכל היותר ניתן להחיל את הצוואה על מגרש אחד בלבד. אלא שלפי פסק הדין, הטענה הזו אינה מתיישבת לא עם העובדות ולא עם לשון הצוואה. המנוח החזיק בפועל במגרשים ובבית המגורים במשך עשרות שנים, ולאחר מכן, ב-2016, הוסדרו זכויותיו באופן קנייני במסגרת הסכם פשרה עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

השופט כרמי ניתח בהרחבה בהחלטתו את לשון הצוואה עצמה, וקבע כי היא נוקטת לשון רחבה, מרחיבה וחד-משמעית. המנוח דיבר על “זכויותיי במגרשים ובית המגורים”, על “כל פרט אחר שאני בעל זכות בשטח ו/או זכאי להיות בעל זכות בשטח”, ואף הדגיש כי הצוואה תחול גם על זכויות עתידיות. מעבר לכך, הוא כלל סעיף מפורש המורה שלא להתחשב בשום שיחה, מסמך או הסכמה חיצונית שנעשו בעבר או ייעשו בעתיד, וכי כל שינוי יכול להיעשות רק בצוואה מאוחרת החתומה בפני שני עדים. בנסיבות האלה, קבע בית המשפט כי אין מקום לפנות לנסיבות חיצוניות או להסכמות משפחתיות נטענות. אומדן דעתו של המצווה משתמע בבירור מתוך הצוואה עצמה, והיא משתרעת על כל זכויותיו בחלקה. גם הנתבעים עצמם התייחסו לאורך ההליך לצוואה ככזו שמקנה לבן הזוכה את כלל הזכויות בחלקה, ורק בשלב הסיכומים הם ניסו לצמצם את פרשנותה.

התוצאה הסופית היתה ברורה וחדה: הצוואה תקוים במלואה, וכל זכויות המנוח בחלקת הקרקע יעברו לבן אחד בלבד. יתר היורשים, על אף הקרבה המשפחתית והמעורבות רבת השנים בנעשה בנכס, לא יזכו בחלק ממנו. בנוסף, חויבו שניים מהמתנגדים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 30 אלף שקל.

איך ייתכן שעד לצוואה מתכחש לחתימתו, ובית המשפט עדיין מקיים את הצוואה?

בית המשפט לא מסתפק רק באמירה של עד כזה או אחר. במקרה הזה, השופט בדק את מכלול הראיות: חוות דעת מקצועית שקבעה שהחתימה של המנוח אמיתית, עדות מפורטת של העד השני, והעובדה שהמנוח עצמו הפקיד את הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה. בנוסף, אותו עד שהתכחש לחתימתו סירב לשתף פעולה עם בדיקה מקצועית - דבר שפעל דווקא נגדו. לכן, ההתכחשות לבדה לא הספיקה כדי להפיל את הצוואה.

האם זה אומר שעד לצוואה יכול לחזור בו בלי שזה ישפיע?

לא בהכרח. אם היה מדובר במצב שבו אין ראיות אחרות שתומכות בצוואה, או אם היה מתברר שאכן לא היו שני עדים כנדרש בחוק - התוצאה היתה יכולה להיות שונה לגמרי. במקרה הזה, בית המשפט השתכנע שהעד כן נכח במעמד החתימה, גם אם בדיעבד ניסה להתנער מכך.

למה חוות דעת של מומחה לכתבי יד חשובה כל כך בתיקים כאלה?

כשיש טענה לזיוף חתימה, חוות דעת מקצועית היא לרוב הכלי המרכזי להכרעה. בית המשפט אינו מומחה להשוואת חתימות, ולכן הוא נסמך על מומחה מטעמו. כאן המומחה קבע בדרגת ודאות גבוהה מאוד שהחתימה היא של המנוח, והעובדה שהצד המתנגד לא חקר את המומחה ולא ערער על מסקנותיו חיזקה עוד יותר את המשקל של חוות הדעת.

אם עורך הדין שערך את הצוואה לא יכול היה להעיד, זה לא פוגע בצוואה?

לא בהכרח. אמנם עדותו של עורך הצוואה יכולה להיות חשובה, אבל היא לא תנאי לקיום צוואה. החוק דורש שני עדים לחתימה של המצווה, ולא את עדותו של עורך הדין. במקרה הזה, בית המשפט השתכנע שהצוואה נערכה כדין גם בלי עדותו של עורך הצוואה.

האם עצם זה שרק ילד אחד מקבל נכס וכל השאר מנושלים לא מעורר חשד?

זו תחושה טבעית, אבל מבחינה משפטית אין בכך שום דבר פסול. החוק מאפשר לאדם להוריש את רכושו למי שיבחר, גם אם מדובר בילד אחד בלבד. בית המשפט לא בוחן אם החלוקה הוגנת, אלא אם היא משקפת את רצונו החופשי של המצווה ונעשתה בלי השפעה פסולה.

מה המשמעות של כך שהמנוח כתב בצוואה שהיא גוברת על כל הסכמות אחרות?

זו נקודה קריטית. המנוח כלל סעיף שמבטל מראש כל שיחה, הסכמה או הבנה שנעשו בעבר או ייעשו בעתיד לגבי אותו נכס. המשמעות היא שגם אם הילדים דיברו ביניהם, חילקו ביניהם מגרשים או נהגו בפועל כאילו הנכס שייך לכולם - הצוואה גוברת על כל זה.

האם העובדה שהזכויות במקרקעין הוסדרו רק שנים אחרי הצוואה לא מחלישה אותה?

לא. בית המשפט קבע שהמנוח היה מודע לכך שמצב הזכויות יכול להשתנות בעתיד, ואף ניסח את הצוואה כך שתכלול גם זכויות שיגיעו לידיו בהמשך. לכן, גם הזכויות שנרשמו על שמו שנים אחרי עריכת הצוואה נכללות בה.

מה היה יכול לשנות את התוצאה בתיק הזה?

למשל, אם היה מוכח שהמנוח לא היה כשיר מנטלית בעת עריכת הצוואה, או שהיתה תלות קיצונית בבן הזוכה, או שהמומחה היה קובע שהחתימה מזויפת - התוצאה היתה עשויה להיות שונה. גם צוואה מאוחרת יותר, חתומה כדין, היתה גוברת על הצוואה הזו.

במקרה אחר, צעירה בת 20 מברזיל, שהיתה בראשית דרכה, התבקשה לעזוב את משפחתה, את שפתה ואת ארצה כדי להגשים חלום שאינו שלה, אלא חלום של אחרים. הוריו של גבר עיוור מילדות, בן 29, רקמו תוכנית לשדך לו אשה צעירה שתהיה לו לעזר, לבת זוג, לאם ילדיו ולמי שתעניק לו חיים משפחתיים. ההורים הגיעו לברזיל במיוחד, יצרו קשר עם משפחה מקומית, ופיזרו הבטחות גדולות כדי לשכנע את אותה צעירה להסכים לנישואים. בין ההבטחות, כך טענה האשה לאורך כל ההליך, היתה התחייבות ברורה: “נקנה לכם דירה בישראל, שלא יהיו לך דאגות”. האשה הסכימה. היא נישאה לבן, עברה לישראל, התגיירה, הקימה משפחה וגידלה שתי בנות. במשך יותר מ-30 שנה היא ניהלה חיי משפחה לצד בן זוג מוגבל לחלוטין מעיוורון מולד, טיפלה בו, הובילה אותו לכל מקום, ופרנסה את הבית דרך עבודתה. אלא שהשנים חלפו, היחסים נסדקו, ובשלהי חייה של חמותה - האשה שממנה היא ציפתה להגינות - נחתה עליה מכה נוספת: צוואה חדשה, שנערכה ב-2018, ובה "המנוחה העניקה את מלוא עיזבונה לבתה בלבד", כפי שמתאר פסק הדין. בכך, נשלל מהבעל ומבת זוגו כל רכוש שהובטח להם. המאבק המשפטי שנרקם בעקבות האירועים חשף שכבות רבות של כאב, הסתמכות, מניפולציות משפחתיות, ושאלה אחת גדולה: האם ההבטחה שניתנה לפני עשרות שנים - הבטחה שהשפיעה על חייה של צעירה - עומדת גם כיום, אף שלא נחתמה במסמך ברור? השופטת סגלית אופק, שדנה בתיק הארוך והמורכב, הכריעה בו באחרונה.